האם יש איסור לשקר כשאין לו תועלת מכך

הרב מאיר יצחק וינד
ג' שבט ה'תשע"א

מצאנו מחלוקת הפוסקים במי שמשקר בסיפור דברים בעלמא, כשאינו לשום תועלת ממון, וגם אינו גורם הפסד לזולתו, האם עובר על איסור של שקר מן התורה, או שהוא איסור דרבנן, או.שאין בזה אפילן איסור דרבנן ורק הנהגה טובה, והיינו משום שיש מקום לומר שהאיסור מן התורה הוא דוקא במעיד עדות שקר, או במודד ושוקל ומשקר, או שמשקר במשא ומתן, וכל כיוצא בזה שיש הפסד ממון לחבירו. אבל בסיפור דברים בעלמא שמא אין בזה איסור מן התורה.

ביראים (סי’ רלה) כתב לגבי האיסור של ‘מדבר שקר תרחק’ וז”ל ‘שצריך ליתן לב בזה הענין אבל שקר שאינו בא לידי רעה לא הזהירה תורה עליו, שדבר הלמד מענינו הוא, שברשע רע לבריות הפסוק מדבר, שכתוב ‘מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע’, והיינו בשקר שגורם לדברים האמורים בסיום הפסוק.

וכן נראית גם דעת הרמב”ם שאין איסור מן התורה בסיפור דברים בעלמא, שהרי כתב בספר המצוות (מצוה רמח) מצוה שלא לכחש החובות שנתחייבנו בהם והפקדונות אשר הופקדו בידינו, והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) ‘לא תכחשו’. ובמצוה רמט כתב, שהזהירנו שלא לישבע על כפירת ממון המוטל עלינו, וכשנשבע לשקר על כפירתו עבר על לא תשקרו. ע”כ. גם בסוף הלכות טוען ונטען (פט”ז ה”ט) הביא פסוק זה של ‘מדבר שקר תרחק’ רק לענין שאסור לו לאדם לטעון טענת שקר כדי שלא לעוות הדין או לעכבו. והוא מהגמרא שבועות (לא.). וגם הרמב”ם לא מנה איסור עשה זה, שיש להתרחק מדבר שקר, בכלל תרי”ג מצוות. ומבואר בדעת הרמב”ם שכל האיסור לשקר הוא רק בבית דין.

ובפירוש הגר”י פערלא בספר המצוות לרס”ג (עשה כב). הביא שנחלקו הראשונים האם איסור של ‘מדבר שקר תרחק’ הוא בכל אופן או שרק בבית דין יש איסור, וכתב שמדברי הרמ”ה הנ”ל מבואר שיש איסור בכל אופן, אלא שכתב שיש לדחות את הראיה מהרמ”ה, והעלה שם שאכן אין כל איסור בשקר סתם, כל שאין בזה נפקא מינה.לבית דין, ומטעם זה מצינו הרבה פעמים בגמרא לחשש של מיחזי כשיקרא בשטרות ומעשי בית דין, והיינו שאצל בית דין ועדים ישנה הקפדה מיוחדת של התורה להרחיק משקר.

בספר שערי תשובה (שער שלישי סי’ קפו) כתב, בנים לא ישקרו בסיפור דברים אשר ישמעו והגדת מאורעות, אבל יחליפו דברים על אודות חפציהם מאין הפסד לאדם דבר, אך ימצאו כמעט הנאה בשקרותם אף על פי שאינם מרויחים ממון בכך, ואמרו רבותינו (יבמות ס”ג ע”א) כי גם זה אסור והוא שנא’ (ירמיהו ט ד) ‘למדו לשונם דבר שקר’, אך אין עונשם כעונש המשקרים ללא דבר עכ”ל. ובספר יד הקטנה (דעות פ”י סק”ט) כתב לגבי שקר שאין בו שום הפסד לזולתו, וגם אינו אוהב השקר מבלי תועלת, ובסיפור דברים לא יחליף מכפי ששמע, והגדת מאורעות לא ישקר, אבל יחליף וישקר על אודות חפצו וימצא הנאה בשקרותו, אע”פ שאין מרויח ממון ולא יפסיק לאדם בדבר, אשר גם זה אסור שנאמר (ירמיהו ט ד) למדו לשונם דבר שקר, אבל אין ענשו כעונש המשקר ללא דבר ללא תועלת. והיינו שהמשקר בסיפר דברים בעלמא אינו באיסור של ‘מדבר שקר תרחק’ אלא רק מדרבנן משום ‘למדו לשונם דבר שקר’.

אכן במגן אבות לרשב”ץ (אבות פ”א) כתב כשם שהעולם עומד על העבודה כך הוא קיים על האמת, כי בשקר אי אפשר לעבוד לאל אמת. והתורה הזהירה אזהרה יתירה ואמרה, ‘מדבר שקר תרחק’ (שמות כג ז). והיינו שאף המשקר בסיפור דברים עובר על איסור דאורייתא של ‘מדבר שקר תרחק’.

ואמנם מצינו לכמה פוסקים הסוברים דהאיסור לשקר בדברים בעלמא הוא מן התורה, וכן מבואר בספר החרדים (מ”ע פ”ד מצוה כו) שכתב וז”ל מצות עשה לדבר אמת אפילו במילי דעלמא דליכא דררא דממונא, שנאמר מדבר שקר תרחק, משמע אפילו דליכא רק דיבור בעלמא. ע”כ. הרי להדיא שלדעתו כל שקר אפילו בסיפור דברים בעלמא הוא איסור גמור.

וכן כתב השל”ה הקדוש (סוכה עמוד השלום), דיש מן האחרונים שכתבו דמן התורה איסור שקר הוא רק בדיינים, אבל שקר בדברים בעלמא אין בזה איסור תורה, אבל דעת רוב הפוסקים שאף בדברים בעלמא שייך איסור דאורייתא של ‘מדבר שקר תרחק’. וכתב עוד, דאסור לשקר אף שתצא מזה האמת, שאף שאין בזה משום מדבר שקר תרחק, מכל מקום יש בזה איסור משום למדו לשונם דבר שקר.

וכן החפץ חיים כתב בספר שמירת הלשון (שפת תמים פ”ו) דיש אשר ישקר בדברים אשר שמע ומחליף קצת דברים במתכוין ואין לו תועלת בשקריו ולא הפסד לזולתו, אבל כה משפטו מאהבתו שקר מדבר צדק סלה, ופעמים שהוא בודה מלבו ספור הדברים כולו למען הרבות שיחה בין הבריות או להחשב בין החכמים ויודעי דברים הרבה, והאיש הזה אף שאין הפסד לאיש בשקריו ופחזותו, אבל גדול מאד ענשו בעז פניו ואהבת השקר ויכבד עונו כי יאהבהו לבלי תועלת.

והנצ”יב בפירושו העמק דבר על הכתוב מדבר שקר תרחק (שמות כג, ז) כתב, כי על בית דין אזהרה זו ביותר, משום הכי כתיב בפרשה דבית דין. עכ”ל. ומשמע דעל בית דין יש אזהרה ביותר, אבל האיסור הוא על הכל.

החזון איש בספרו אמונה ובטחון (פרק ד’ אות יג) כתב, וראוי לקבוע הדיבור במדת האמת המתוקנה, ולא במדת השקר המקולקלת, כי חז”ל החמירו בזה מאד. והנה שינוי הדיבור מאמתת המדובר בשם שקר יקרא, וגנות השקר אינו בשביל המרמה שבו שמשתמש בשקרו בשביל ריוח המקווה לו ברמותו את רעהו, אלא אף השינוי שאינו משמש לגורם של אונאה, בסיפור דברים של מה בכך, בשם שקר יכונה, ובכלל עון השקר הוא, וכמו שאמרו בגמ’ (ב”מ כג:) בהני תלת עבידי רבנן דמשנו במילייהו וכו’, הנה הותר הדבר רק משום שכאן הגדת האמת יש בו מן הגנות, ונבחר כאן השינוי מן האמת, אבל בדברים אחרים כיוצא בהן אף שהן דברים של מה בכך ואינו גורם בשקרו שום הטעה לחברו, בכלל שקר הוא. וכבר הפליגו חז”ל בסנהדרין (צז.) וכו’ ששינוי קל בדיבורו גורם לעונש מיתה ר”ל. ואמרו שם (צב.) כל המחליף בדיבורו כאילו עובד עבודה זרה. ואמרו שם (קב:) צא ממחיצתי שכן כתוב (תהילים קא ז) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. ואמרו בחגיגה (יד:) כשאתם מגיעים לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני.

תגובה אחת

  • חנוך כץ:

    איש אמת ! אחר שבזמנינו הפך השקר לכלי לגיטימי בכל תפוצות ישראל, לא ימצא מי שלא יכחיש השימוש בו, בתלי’ית איסורו מה”ת על נס. אך הנה יש יוצאים מן הכלל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *