חלק ב: אנשים / גופים שחל עליהם איסור ריבית

כ"ה טבת ה'תשע"א

הלוואת גוי

 

א. מלווה גוי

 

איסור ריבית אינו שייך אלא אם הלווה [מקבל המעות], והמלווה [נותן המעות], שניהם יהודים. אבל אם המלווה הוא גוי, מותר לכתחילה ליהודי שלווה ממנו לתת לו ריבית.

 

ב. לווה גוי

 

וכן אם הלווה הוא גוי, מותר ליהודי המלווה לקחת ממנו ריבית, ואף מצוה היא שלא ילווה לגוי בחינם, אלא אם כן הוא חבירו או שיש לו טובות ממנו, רק אז מותר להלוות לו בחינם.

ולכן בנק של גויים, מותר ללוות מהם ולהלוות להם בריבית.

 

ג. הקדמת יהודי לגוי

מצווה להעדיף להלוות לישראל בחינם מאשר לגוי בריבית, אבל אם יפסיד כסף רב עבור זה, אינו חייב.

 

ד. שותפות יהודי וגוי

 

יהודי וגוי שיש להם כסף בשותפות, אם רוב הכסף או אפי’ חציו שייך ליהודי, אסור ליהודי ללוות כסף זה בריבית, שכן יש לו דין ממון ישראל. אולם יכולים הם להתנות ביניהם, שמה שילוו ליהודי יהיה מחלקו של הגוי, ומה שילוו לגוי יהיה מחלקו של היהודי.

 

ה. רוב הכסף של גוי

 

אך אם רוב הכסף שייך לגוי, אם העסק מתנהל ע”י חברה בע”מ, מותר לכתחילה ליהודי ללוות מהם בריבית. ואם הוא עוסק מורשה, או סתם עסק ללא חברה, טוב להחמיר.

 

ו. בנק השייך ליהודי וגוי

ולכן הרוצה ללוות ברבית מהבנק, אם כל המניות של הבנק או רובם הם של גויים, יש להתיר, אבל אם חציים או יותר שייכים ליהודים, אסור בלא היתר עיסקא כהלכה.

הלוואה למי שאינו שומר תורה ומצוות

ז. מומר

 

יהודי שהמיר דתו לגמרי ויצא מכלל ישראל, אסור ללוות ממנו בריבית, ובחינם מותר. אולם להלוות לו בחינם אסור, כדי שלא יתחברו עמו. ואף בריבית עדיף להימנע מלהלוות לו. ואם אינו יכול להמנע מלהלוות לו, עדיף שילווה לו בריבית.

יהודי שאינו שומר מצוות

ח. תינוק שנשבה

 

אבל יהודי שאינו שומר מצוות ואפי’ מחלל שבת בפרהסיה, וכל שכן אלה שאינם שומרי מצוות הנמצאים בינינו כיום, שדינם כתינוק שנשבה, אסור ללוות מהם או להלוות להם בריבית, ומצווה להלוותם בחינם. ואפי’ שמע כבר על היהדות ונשאר עדיין במרותו, ג”כ אסור להלוותו בריבית.

הלוואה לקרובי משפחה

 

ט. לקרובי משפחה

אף לאחיו ושאר קרובי משפחתו, אסור להלוות בריבית, וכל דיני ואיסורי ריבית נוהגים ביניהם כשאר כל אדם, חוץ ממה שרגיל לתת להם גם בלא ההלוואה מפני קירבת משפחה, וכמבואר להלן (בפרק ה).

י. אב לבנו

 

וכן אסור לאב ללוות או להלוות לבנו בריבית, אפי’ אם הוא מתכוון לתת לו מתנה, שמא ימשך לזה.

יא. קטן

 

קטן, אסור ללוות ממנו בריבית, וכן אסור להלוות לו בריבית.

 

הלוואה לחברה

 

יב. חברה בע”מ

כל דיני ריבית שייכים אף אם לווה או מלווה לחברה בע”מ, בנק, או עמותה ציבורית וכדו’. ואע”פ שאין זה שייך לאיש מסוים, אלא הוא גוף משפטי, מ”מ חלים כל איסורי ריבית לכל בעלי החברה ולכל בעלי המניות. ואפי’ גוף ממשלתי שאין בו כלל בעלות פרטית, ואינו שייך אלא לממשלה, יש להחמיר.

יג. בעל מניות הלווה מהחברה

 

ואם יש כמה בעלי מניות, אסור לאחד מהם ללוות בריבית מהחברה, שהרי הוא לווה מחבירו. אבל אם רק הוא הבעלים, מותר לו ללוות לעצמו מהחברה בריבית.

מיהם העוברים באיסור ריבית?

 

איסור רבית הינו לא רק על המלווה בלבד, אלא גם על הלווה שמשלם את הריבית, ואפי’ הערב והעדים והסופר, בנוסף לאיסור של ‘לפני עוור לא תתן מכשול’ כבכל איסורי תורה, יש להם גם איסור מיוחד משום ריבית ברוב האופנים.

 

יד. המלווה והלווה

המלווה בריבית עובר על ששה לאווים, והלווה המשלם את הרבית עובר על שלשה לאווים.

 

טו. ריבית דרבנן

גם בריבית שאינה אסורה אלא מדרבנן, האיסור הוא על שניהם.

טז. הערב

 

גם הערב בחוב שיש בו ריבית עובר על איסור ריבית, אף אם האיסור היה נעשה גם בלעדיו.

ולכן החותם ערבות לחבירו, יבדוק שאין בהלוואה או בעיסקה שום חשש ריבית אפי’ דרבנן. וכן הנותן צ’ק לחבירו לביטחון, או לפרעון בעיסקת קניה או בהלוואה, יזהר שלא יהיה שם חשש ריבית (עי’ בפרק ז מסעיף יג).

יז. העדים

 

גם העדים בהלוואה או במכירה שיש בה ריבית עוברים על האיסור, אף אם האיסור היה נעשה גם בלעדיהם.

ולכן עדים שחותמים על עסקה כל שהיא, או שרואים את העסקה כדי להעיד בעל פה, יזהרו שלא יהיה בה שום ריבית.

יח. עו”ד ונוטריון

וכן עו”ד או נוטריון המאשר את פרטי העברת הכספים, או מאשר שחתם הלווה בפניו על השטר או שהודה בפניו שחייב לו כסף, הרי הוא כעד, ואסור לו לאשר עסקה שיש בה ריבית.

יט. הסופר

גם הסופר הכותב את השטר, עובר על איסור ריבית, אף אם ההלוואה הייתה מתקיימת גם ללא כתיבתו, כגון שהמלווה מוכן להלוות גם בלא שטר, או שהיה מוצא אחר שיכתוב לו.

 

כ. מזכיר העובד במשרד

ולכן עו”ד שתפקידו לכתוב חוזים, שטרות הלוואה, שטרות מכירה וכדו’, וכן מזכירה המקלידה את השטר עבור המעביד, וכן כל מי שכותב חוזים, שטרות או התחייבויות למיניהן, וכן פקיד בחנות שתפקידו לכתוב את החשבונית, יזהרו שלא יהיה שום חשש רבית בעניינם, שלא יכשלו הם באיסור ריבית.

כא. המתווך והמסייע

כל מי שמתווך בין הלווה למלווה בהלוואה שיש בה ריבית, או שמסייע לאחד מהם, כגון שהראה ללווה את מקום ההלוואה, עובר גם הוא על האיסור. וכן מתווך במכירת דירה בתנאי תשלום שיש בהם ריבית, עובר גם הוא על איסור ריבית.

 

כב. משרד פרסום

ולכן אסור לעובד במשרד פרסום להכין פרסומת עבור עסקה שיש בה ריבית, כגון עבור מוצר שמחירו זול יותר במזומן מאשר בתשלומים, עבור בנק הנותן רווחים בלא היתר עסקה כדין, חברת השקעות שאין לה היתר על הרווחים, או חברת בניה הנותנת הנחות וכדו’ ללא היתר עסקה כדין.

כג. עובד בחנות

וכן עובד בחנות למכירת מוצרים, או סוכן משווק וכדו’, עליהם לברר שאינם מוכרים בתנאי תשלום שיש בהם חשש ריבית, ואין עובד יכול לפטור את עצמו בכך שהוא לא הבעלים, שהרי הוא זה שמסייע להם.

מעות צדקה ורבית לצורך מצוה

 

היתר מיוחד התירו חכמים במעות יתומים וכספי צדקה להלוותם בריבית דרבנן, כדי שירוויחו מעותיהם ולא יפסידו. אך קופת הקדש או יתומים הרוצים ללוות מאדם פרטי בריבית דרבנן, וכן שני אנשים פרטיים הלווים זה מזה כדי לתת את הרווח לצדקה, אין להם היתר זה, וכמבואר להלן.

כללים

 

כד. להלוות בריבית כספי צדקה

כסף השייך ליתומים, או צדקה וכדו’, אשר הממונים עליו רוצים שהכסף ירוויח ולא יתכלה, מותר להם להלוותו לכל אדם בריבית האסורה מדרבנן, שהקרן יחזור עם הרווח לקופת הצדקה, אבל בריבית האסורה מן התורה, אסור.

וראה להלן בסוף הפרק איזו רבית אסורה מן התורה ואיזו אסורה רק מדרבנן.

כה. ללוות ברבית עבור צדקה

 

אדם המבקש ללוות כסף לצורך מצוה, כגון להוצאות שבת, לצרכי יתומים, להכנסת כלה, ולאחזקת מוסדות תורה, אסור לו ללוות מאדם פרטי בריבית דרבנן, וכ”ש בריבית האסורה מן התורה.

כו. ללוות בריבית ולתת הריבית לצדקה

 

הלווה מחבירו בריבית לצרכיו הפרטיים ומתחייב לתת את הריבית או רווח אחר לצדקה, ליתומים או להחזקת ת”ת וכדו’, אסור בכל אופן, אפי’ בריבית דרבנן.

 

איזה כסף התירו להלוות בריבית דרבנן

 

כז. כספי יתומים

יתום מאב שאין לו מהיכן להתפרנס, התירו לו, אבל ליתום מאם אסור, שהרי יש לו אב שיפרנס אותו.

 

כח. יתומים גדולים

 

יתומים גדולים היכולים להתפרנס בכוחות עצמם, אין להם היתר להלוות בריבית, אבל אם אין להם עדיין את הכוחות והכישרונות לפרנס את עצמם, מותר להם, אפי’ הם בני י”ג שנה ויותר.

כט. יתומים עשירים

 

יתומים עשירים, התירו להם גם כן להלוות בריבית דרבנן, שלא חילקו חכמים בכך.

ל. אלמנה

 

אלמנה, אפי’ אם אין לה במה לפרנס את עצמה, אסורה להלוות את כספה בריבית.

לא. אביו אינו מפרנסו

 

יש לו אב אך אינו מפרנסו [מאיזו סיבה שהיא], אין לו דין יתום, ולא התירו לו להלוות בריבית.

לב. חרש ושוטה

 

חרש ושוטה, דינם כיתום, והתירו להם להלוות את כספם בריבית דרבנן.

לג. מעות צדקה

כל כספי הצדקה, כגון ועדי צדקה של עניים, כספים להחזקת תורה, כוללים, תלמודי תורה, בתי חינוך לבנות, קופת בית הכנסת, וכן כספים שהוקדשו לשאר מצות או לעשיית חסד, התירו להם גם כן להלוותם בריבית דרבנן.

לד. הגיעו לידי העני

 

אולם, לא התירו להם זאת אלא כל זמן שהם מעות ציבור, אבל אם הכסף כבר הגיע לידי יחיד, כגון עני או ת”ח שקיבל כסף, וכן אברך כולל שקיבל מילגה, ברור שאינו מותר לו להלוות בריבית דרבנן, ורק ביתום התירו זאת אף כשהכסף שייך ליתום מסוים, אבל עני, ת”ח, או חולה וכדו’, אין להם היתר זה.

לה. צרכי רבים

צרכי רבים שאינם צורך מצוה, כגון כסף שמיועד לגינה, לתאורה ברחוב, ולשאר צרכי ייפוי העיר, וכן קופת ועד בית המיועדת לנקיון ותחזוקת הבנין, אסור להם להלוות בריבית דרבנן, כיון שהם צרכי רשות.

 

לו. גמ”ח ציבורי או פרטי

גמ”ח שהקרן שלו שייכת לכספי ציבור, מותר לו להלוות בריבית דרבנן, אבל גמ”ח פרטי השייך לאדם מסוים, או גמ”ח ציבורי שהקרן הוא מפקדונות של אנשים פרטיים, אסור לו להלוות בריבית דרבנן. אך אם חלק מהכסף שייך לציבור, מותר ג”כ בריבית דרבנן.

ולכן אם באמצע ההלוואה מבקשים ממנו לתרום עבור הגמ”ח, מותר לו לתרום אם זה גמ”ח צבורי, אבל לגמ”ח פרטי אסור.

לז. גמ”ח חברים

 

גמ”ח חברים, שאינו מלווה אלא למי שנתן דמי חבר, ורק ע”י זה יש לו זכות הלוואה, מותר לתת להם דמי חבר, אף שהוא נותן להם בכך “ריבית מוקדמת”, שהרי היא קופת צדקה, והריבית אינה אלא ריבית דרבנן, שהרי נותן אותה לפני ההלוואה, בתנאי שלא יתחייב להלוות בכל אופן אלא נותן זאת גם אם לבסוף לא ילווה.

אבל אם בשעת ההלוואה עצמה צריך לשלם דמי חבר כתנאי לקבלת ההלוואה למי שלא שילם עד עכשיו, אסור.

לח. גמ”ח המחזירה את הקרן

גמ”ח שחברים מפקידים בו כל חודש דמי חבר כדי לקבל זכות הלוואה בעת נישואי הילדים, ובסוף התקופה הגמ”ח מחזיר את הקרן לחבר, דהיינו את כל הכסף שהפקיד במשך הזמן, יוצא שהכסף שנותן כל חודש הוא הלוואה לגמ”ח, והגמ”ח מלווה לו עבור זה יותר, והרי זה ריבית גמורה כמבואר לעיל (בפרק ג סעיף יא).

ולכן כדי להתיר את פעילות הגמ”ח ישנו פתרון אחד, והוא שהריבית לא תבוא מהלווה למלווה, וכמובן שלא מנהלי הגמ”ח הם המלווים, אלא הלווים שהצטרפו הם הם המלווים, וכמו שנפרט בהמשך, ובאופן זה אין איסור רבית כמבואר להלן (בפרק ז).

וכך הוא אופן ניהול הגמ”ח: הנהלת הגמ”ח תחלק את החברים לקבוצות, כגון שכל המפקידים משנת תש”ע עד תשע”ב הם קבוצה אחת, והמפקידים מתשע”ב עד תשע”ד הם קבוצה שנייה וכן הלאה, או שכל מאה אנשים נחשבים לקבוצה אחת וכדו’, וכל מפקיד הרי הוא מכניס כסף לגמ”ח לצורך הלוואתו לאנשים שמקבוצות הבאות. יוצא שכל קבוצה היא קופה בפני עצמה, והמפקידים בקבוצה מסויימת לעולם אינם לווים מקופה זו, והלווה שלהם – דהיינו החברים שלווים בתקופה זו, אינם מלווים אח”כ למפקיד זה אלא לקבוצה שלישית, וכן הלאה.

לט. אחריות מנהלי הגמ”ח

כמובן שפתרון זה מותנה בכך שמנהלי הגמ”ח אינם אחראיים על החזרת הכסף, והם רק מתחייבים לעשות כל מאמץ שיהיו עוד ועוד קבוצות שיפקידו כספים, להלוותם באופן נכון ולגבותם, ע”מ שכל מפקיד יוכלו לקבל הלוואה בבוא העת.

באופן זה יוצא שמנהל הגמ”ח הוא אינו הלווה כלל [ואינו מתחייב אישית על הכסף שהחבר הפקיד, אלא הוא מתחייב להלוות לאנשים הוגנים ולגבות מהם את הכסף כל הזמן].

ואע”פ שבהתחייבותם להחזיר את ההלוואה יש למפקיד רווח עקיף מכך, שע”י זה יוכל להשיג הלוואה בעת הצורך ע”י גיבוש קבוצות נוספות, מ”מ מאחר שאין זה ריבית הבאה מהלווה למלווה, אין בזה שום איסור כמבואר להלן בפרק ז.

 

איזו ריבית אסורה מן התורה

מ. התנאים לאיסור מן התורה

 

אין איסור ריבית מן התורה אלא בהתקיים שני התנאים דלהלן:

א. חוב מחמת הלוואה

רק כשהחוב הוא מחמת הלוואה, משא”כ אם החוב הוא מחמת מכירה או שכירות, דהיינו שקנה אצל חבירו או שכרו כפועל למלאכה ואין לו לשלם, ועל המתנת הזמן הוא נותן לו ריבית, אין זו ריבית מן התורה.

ב. סיכמו מראש

רק כשסיכמו ביניהם על הריבית בשעת ההלואה, משא”כ אם בעת ההלוואה לא סיכמו על כך, ורק אח”כ ביקש ממנו המלווה תוספת, או שהלווה נותן לו מעצמו ריבית, אינו אסור מן התורה

.

מא. כשחסר אחד מתנאים אלה

 

כשחסר אחד מתנאים אלה, לפעמים אסרו חכמים את הריבית מן הדין, לפעמים רק משום חומרא בעלמא, ולפעמים התירו לגמרי, כמבואר כל זה להלן פרק יט.

 

מב. ריבית התלויה ברווח

אם סוכם שהלווה ייתן לו ריבית רק בתנאי שהכסף יכניס לו רווחים, אין זה ריבית מן התורה, שהרי לא התחייב לתת בכל אופן.

מג. הארכת זמן

קיבל הלוואה ללא ריבית אך בהגיע זמן הפרעון מאריך לו המלווה זמן נוסף ומבקש על זה תשלום, הרי זה ריבית מן התורה כאילו סיכמו בשעת הלוואה.

ואפי’ אם החוב הוא מחמת מכירה, וכשהגיע זמן הפרעון מוסיף לו המוכר זמן נוסף בתנאי שיוסיף לו עבור זה סכום כסף, הרי הארכת הזמן הנוסף היא כהלוואה בפני עצמה ואינה קשורה כלל למכר, והריבית אסורה מן התורה.

מד. חנות השייכת למוסד צדקה

 

ולכן, קופת צדקה ציבורית שיש לה חנות הלבשה או כל עסק אחר, שההכנסות הם קודש לקופה, מותר להם להציע מחיר יקר למי שמשלם בתשלומים ומחיר זול יותר למי שמשלם במזומן, שהרי זו ריבית מחמת מכר שאינה אסורה אלא מדרבנן.

מה. הסדר תשלומים

אולם, אם בא לקוח שהגיע זמן התשלום שלו ומבקש הסדר תשלומים נוסף, דהיינו שיאריכו לו זמן נוסף, אסור לבקש על כך תוספת מחיר, גם אם זה מוסד צדקה, שאז הרי זו ריבית מן התורה. אולם אם הוא מוסיף מעצמו תוספת למוסד, מותר.

מו. זקפן במלוה

 

היה חייב כמה חובות מחמת מכירה, והמוכר צירף לו את החובות לחשבון אחד, או שכתב לו עליהם הקונה שטר חוב אחד או רשם עליהם צ’ק אחד [דחוי], הרי דינו מעתה כחוב של הלוואה ולא של מכירה, ואם באותו זמן יתנה עמו על ריבית, הרי זו ריבית מן התורה.

מז. ריבית שלפני ההלוואה

 

נתן סכום כסף לפני ההלוואה כדי שאח”כ יסכים להלוות לו, הדבר תלוי באופן ההתחייבות, שאם יצטרך המלווה להחזיר לו את הכסף באופן שלא תתקיים ההלוואה, הרי זו ודאי ריבית מן התורה, אך אם הכסף ישאר אצלו גם אם לא ילווה לו, אזי גם אם ילווה לו אין זה אלא ריבית דרבנן, ומותר בכספי צדקה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *