א. כלבי יחידת הכלבנים בצבא מסייעים להצלת חיים, בכך שלוכדים מחבלים, עולים על מוקשים שנטמנו כדי להרוג חיילים, מגלים מקומות מסתור של מחבלים וכו'. באחת ההיתקלויות ירו מחבלים באחד מכלבי היחידה ופצעוהו. החיילים הסתפקו האם מותר להזמין בשבת וטרינר, שירפא את הכלב תוך חילול שבת, מכיוון שאין ספק שכלב זה שאומן לכך במשך שנים רבות, יוכל להבריא ולהמשיך לסייע בהצלת חיים ובמניעת פיקוח נפש של ישראל. מנגד, מכיוון שברגע נתון זה לא נשקפת סכנה ידועה וודאית שהכלב יכול לסייע בה, אפשר ואסור להצילו תוך חילול שבת.
ב. בישוב נידח ומרוחק התקלקל בשבת האמבולנס היחיד הפועל באיזור. נהג האמבולנס הסתפק האם מותר לתקנו כעת, מכיוון שע"פ הסטטיסטיקה ישנם מקרי פיקו"נ בכל שבת, או שמכיוון שברגע זה אין חולה ודאי לפנינו, אסור לתקנו.- מהו הדין?
תשובה א] בעירובין מ"ה א' מצינו שהיוצאין למלחמה יכולים לחזור למקומם וכלי זיינם עליהם, "כדתניא בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה. פעם אחת הכירו בהם אויבים ורדפו אחריהם ונכנסו ליטול כלי זיינן ונכנסו אויבים אחריהם, דחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים. באותה שעה התקינו שיהיו חוזרין למקומן בכלי זיינן". הרי לנו שפיקוח נפש הותר גם באופן שברגע נתון זה אין סכנה ודאית לפנינו, אלא שמכיוון שישנה הסתברות גבוהה לחשש חיי ישראל, מחללים את השבת.
ואמנם הרמב"ם סופ"ב משבת כ': " וכשיצילו את אחיהן מותר לחזור בכלי זיין שלהם למקומם בשבת, כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא", ועי' רמב"ם מלכים ו',י"ג ובכס"מ וברדב"ז שם, דהוא מדין סופן משום תחילתן, שאם לא יקחו כעת את נשקם לא ירצו להציל עוד בעתיד. וראה בתוס' עירובין מ"ד ב' ד"ה כל שהקשה אמאי לא חשיב הא בסוגיה דביצה י"א גבי הנך דהתירו סופן משום תחילתן, והלח"מ בה' מלכים הקשה דהא בש"ס עירובין לא אמרו טעם זה (של התוס' והרמב"ם), אלא שהתירו משום מעשה שהיה, וכבר עמדו בזה האחרונים.
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ו כ"ו) כ' לתרץ דהא בברייתא דהאי מעשה קתני דבראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה, וחזי' דגם קודם תקנה היו מטלטלים את נשקם עד הבית שליד החומה ועוברים על איסור העברת ד' אמות ברה"ר ועל איסור הכנסה מרה"ר לרה"י וכמש"כ להדיא ברבנו יהונתן שם, ומוכח שגם לולי הטעם שרדפו אחריהם התירו להם להחזיר נשקם בהעברת ר"ה ותחומין, ובהכרח שהוא משום התירו סופן אטו תחילתן, וזהו עיקר יסוד ההיתר, וע"כ נקטו התוס' והר"מ שלכן מותר. ורק אח"כ הוסיפו היתר נוסף לקחת את הנשק הביתה, משום מעשה שהיה, עכתו"ד.
ולענ"ד עדיין הקושיה במקומה עומדת, ומפני דשפיר י"ל דההיתר ליקח הנשק עד הבית החיצון הותר משום פיקוח נפש ודאי, שהרי אם היו משאירים את כלי נשקם בשדה המערכה, היו האויבים שבים ונוטלים אותם והורגים בהם. ולזה א"צ להיתר של "סופן משום תחילתן", דפיקו"נ גמור הוא. ורק התירו משום מעשה שהיה גם ליקח עד הבית, מפני החשש שמא ישנו מקרים אלו גם בהמשך, ועדיין צ"ע לשם מה הוצרכו ל"סופו משום תחילתו", וכקושית הלח"מ.
ויש ראיה עימדי דלא כשבה"ל מד' שו"ת ובחרת בחיים (להגר"ש קלוגער, סי' צ"ט), שנשאל בא' שנסע לצורך פיקו"נ מחוץ לעיר, האם מותר לו לשוב לביתו, מחשש שאם לא נתיר לו כעת לא יאבה גם הלוך. וכ' בחד מטעמיו דבעירובין שם לא התירו משום הטעם שלא להכשילן לעתיד לבוא רק איסורים דרבנן של טילטול הכלי זיין ואיסור אלפיים אמה דרבנן, והיתר חוץ לתחומין (דאורייתא לחלק מהדעות) התירו לו רק במקום סכנה, עכ"ד. ובהכרח שגם הוא ז"ל סבר שאיסורי תורה דמעביר ד"א ברה"ר ומעביר מרה"ר לרה"י הותר רק במקום פיקו"נ, ולא משום "סופן משום תחילתן".
ומ"מ חזינן מהרמב"ם ומהמשנ"ב (שכ"ט, ט') שההיתר להשיב כלי הזיין הוא משום דנמצא מכשילן לעתיד לבוא, ולא מפני חשש הסתברותי של ספק פיקו"נ משום מעשה שהיה ושמא יהיה שוב. ואולי י"ל שגם כל ההיתר של "נמצא מכשילן לעתיד לבוא" הוא בכלל חשש פיקו"נ הסתברותי, שלמרות שאין פיקו"נ של עתיד לבוא בפנינו, מ"מ התירוהו מחשש שע"י השארת הנשק כעת, יימנעו מלפקח על נפשות בעתיד. ומנגד י"ל דענין אחר הוא, דתקנת חז"ל מיוחדת היא, הגם שלא התירו כן בשאר גווני ואנפי.
ב] והנובי"ת (יו"ד ר"י) דן האם מותר לנתח גופת יהודי שמת ממחלה מסוימת, כדי שהרופאים יעמדו דרך הניתוח על טיב המחלה ויצליחו לרפאות עי"כ חולים אחרים בעתיד. והנוב"י כותב שאם מדובר בספק הצלת נפשות כשהחולה לפנינו, ודאי שמותר הדבר, אך "כל זה ביש ספק נפשות לפנינו, אבל בנדו"ד אין כאן שום חולה הצריך לזה, רק שרוצים ללמוד חכמה זו אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה, דודאי דלא דחינן משום חששא קלה זו שום איסור תורה או אפי' איסור דרבנן. שאם כן, אזי יהיה כל מלאכת הרפואות מותר בשבת, שמא יזדמן היום או בלילה חולה שיהיה צורך לזה. ולחלק בין חששא לזמן קרוב, לחששא לזמן רחוק, קשה לחלק". וכן הוא בשו"ת חת"ס (יו"ד של"א).
והחזו"א (יו"ד סי' ר"ח סק"ז) כ' בזה דברים ברורים ונפלאים: "בפ"ת יו"ד שס"ג סק"ג כ' בשם הנוב"י והחת"ס דאם יש חולה קמן, מותר לנוולו משום פיקוח נפש, אבל אם אין חולה קמן אסור. ואין החילוק בין איתא קמן לליתא קמן, משום חולי המהלכת, הו"ל כאויבים שדרו בעיר הסמוך לספר, וכבעירובין מ"ה ע"א, ובתענית כ"א ע"ב. ומיהו בשעת שלום לא חשבינן ליה פיקו"נ, אע"ג דשכיח בזמן מן הזמנים שיצטרכו לזה, כמו שאין עושין כלי זיין בשבת בשעת שלום. דא"כ בטלת כל המצוות. אלא לא מקרי ספק פיק"נ בדברים עתידיים שבהווה אין להם כל זכר וכו' ואין דנים בשביל עתידות רחוקות", עכ"ד. וכוונתו להא דעירובין דבעיר הסמוכה לספר יוצאין למלחמה בשבת אפי' על עסקי קש ותבן, משום החשש הסביר שיבואו לכבוש ולהרוג. ובתענית שם מבואר שגוזרים על "מגיפה" באופנים שונים של הסתברות למגיפה, למרות שאין חולים לפנינו, עי"ש. ונמצאנו למדים מדבריו שגם כשאין החולה קמן לפנינו, אך מצוי הדבר ביותר שיחלה או שתווצר סכנה מוחשית, שמחללים ע"ז את השבת.
וראה ג"כ בשו"ת מחנה חיים (יו"ד ח"ב ס') שמחזק ד' הנוב"י והחת"ס שכשאין חולה לפנינו אסור לחלל שבת, ומ"מ כ' שבעת מלחמה, שרבים הנפגעים ל"ע בד"כ בכל שעה ושעה, דשרי לחלל שבת על העתיד הקרוב. וראה ג"כ בשו"ת שבה"ל הנ"ל שכ' בתוכ"ד שדברי הנוב"י אינם דומים להחזרת האמבולנס של חברי "הצלה", דהכא שזה שכיח ממש שפונים להצלה כמה פעמים ביום, כאשר הוכיח הנסיון מהעבר". וראה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח ט"ו פ"ז) שכ' שאסור לנהג מד"א לשוב עם האמבולנס, לאחר הצלת נפש לתחנה מחשש שמא ואולי יקראו לו אל חשיב"ס, "אם לא היכא שהרישום אצלם בימות החול הם נקראים ע"פ רוב כמה פעמים ביום לחולה שיב"ס דאזי יש כבר מקום לתלות שעפ"י רוב הוא קרוי כבר לחשיב"ס, והדברים ארוכים למאד.
הכותב: הרב ברוך שמואל גנוט
