לתרומות לחץ כאן

חלק א' – מה נחשב למום, חובת הבדיקה לפני הקניה

1. הקונה חפץ, אפילו אם לא התנה כלום, דינו כאילו התנה שהמקח שלם ובלי שום מום ((כן נפסק בשו"ע סי' רלב סעיף ז וברמב"ם הלכות מכירה פרק טו הלכה ו. בביאור הגר"א שם ס"ק יג מציין מקור לדין זה מהגמ' בכתובות דף עב ע"ב "כנסה סתם ונמצא עליה נדרים תצא שלא בכתובה", ובפסקי הרא"ש שם סי' י כותב שהוא הדין מקדש סתם הרי הוא כאילו התנה על מנת שאין עליה מומין.)). ולפיכך אם נתגלה מום במקח, יש לקונה את הזכות לבטל את המקח, אפילו אם המחיר אינו משתנה בגלל המום ((כן כתב בשו"ת חינוך בית יהודא סי' קח והובאו דבריו בספר מטה שמעון הגהות הטור סי' רלב ס"ק נט. וכן מפרש הנתיבות בסי' רלב סק"ב את דברי השו"ע שם שמדובר במקרה שאין הבדל במחיר. ואף שבפתחי תשובה שם סק"ד תמה על הנתיבות, מכל מקום בדין זה אין הכרח שחולק.)).

2. גדר 'מום' תלוי במנהג המקום – אם באותו מקום נוהגים להחזיר מקח כשיש מום כזה ((כן נפסק בשו"ע שם סעיף ו וברמב"ם שם הלכה ה ובביאור הגר"א שם ס"ק יא מציין מקור מהגמ' בכתובות שם שהמקדש על מנת שאין על האישה נדרים מתכוון רק לנדרי עינוי נפש שאנשים מקפידים על כך, ולא על שאר נדרים שאין אנשים מקפידים, הרי שביטול מקח תלוי במה שאנשים מקפידים. דוגמא לכך, מצינו בשו"ע שם סעיף יט, שהקונה ביצים ונמצאו מוזרות (שמתחיל להתהוות צורת אפרוח) אינו יכול לבטל המקח, ואף שהטור כתב בשם הרא"ש שיכול לבטל המקח, מכל מקום "עכשיו לא נהגו כן ומנהג מבטל הלכה".)). מנהג המקום נקבע גם על פי גויים ויהודים שאינם שומרים תורה ומצוות ((כך כתב בשו"ת חינוך בית יהודא שם לענין מקח טעות בקניית סוסים, שהיה מנהג הגויים שאי אפשר לבטל את המקח רק אם יש אחד מארבעה מומין ידועין, שהמנהג קובע (אם אין דין הונאה, עיין הערה 6).)), ובלבד שמום כזה נוגע גם להם, למעט מום הנוגע לכשרות המאכל וכדומה ((דוגמא לכך מצאנו בשו"ע סי' רלב סעיפים יא-יב לענין טריפה בבהמה, שהוא מקח טעות, אף שאינו נוגע לגויים. וכן פסק בשו"ת נחלת אבות סי' לג שקמח עם תולעים הוא מקח טעות, אף שהחיסרון הוא רק מצד האיסור.)).

3. גם חיסרון שאינו מוגדר כמום, אם מחמת זה יורד הערך, עדיין ייתכן שיהיה ניתן לבטל את המקח מדין 'אונאה' במחיר ((כן פסק בשו"ת חינוך בית יהודא שם, שאף אם לפי המנהג אין אפשרות לבטל את המקח במום זה, מכל מקום אם יש אונאה במחיר, יש דין אונאה, שאין מנהג הגויים קובע לענין אונאה כיון שבדיניהם אין דין אונאה, ואין המנהג קובע מצד הסכמת הצדדים, כיון שאי אפשר להתנות שלא יהא דין אונאה, מדין מתנה על מה שכתוב בתורה, וכמבואר בשו"ע סי' רכז סעיף כא. וכן כתב הערוך השולחן בסי' רלב סעיף ז "וכל שהסכימו עליו שאינו מום אינו חוזר בו ואין בזה רק דין אונאה".)).

4. אמר המוכר לפני המכירה שבמקח זה אין מום מסוים ונמצא שיש בו, זכאי הקונה לבטל, אף אם לא נהוג לבטל במום זה ((כן כתב הערוך השולחן בסי' רלב סעיף ז, והטעם הוא שאין סומכים על המנהג רק כשאין תנאי מפורש, אבל אם התנו התנאי קובע. וכן פסק בספר פתחי חושן פרק יב סעיף כה, ובהערה ס כתב שכן מדוקדק בלשון השו"ע סי' רלב סעיף ו "שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך", ומשמע שרק הנושא ונותן סתם, ולא מי שמפרש. גם אם לא היה תנאי מפורש אלא שהקונה אמר שמעוניין בטיב מסוים, או שהמוכר אמר שבמקח זה אין מום פלוני, הרי זה כתנאי מפורש, וכמבואר בתוספות ב"מ דף סו ע"א ד"ה פטומי שכל מה שמדברים הצדדים לפני המכירה נחשב לתנאי גמור במקח.)).

5. לדעת רוב הפוסקים, תנאי כללי שהחפץ נמכר כמו שהוא (AS IS), ושלא יוכל הקונה לבטל את המקח בטענת מום כלשהו, אינו מועיל. אלא המוכר צריך לפרט כל מום שיש בו ((כן פסק הרמב"ם בהלכות מכירה פרק טז הלכה ו וז"ל: "ואם פירש המוכר ואמר על מנת שאין אתה חוזר עלי במום, הרי זה חוזר, עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול הלוקח, או עד שיאמר לו כל מום שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך קיבלתי אותו, שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול בו ויפרש אותו כמו המפרש בהונאה". הטור בסי' רלב העתיק דבריו וכתב עליו "וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה ואני כתבתי למעלה שלדעת אדוני אבי הרא"ש יכול להקנותו והוא הדין שיכול למחול". לכאורה כוונת הטור לומר שטעם הרמב"ם שצריך לפרש את המום הוא על פי מה שפסק בהלכות מכירה פרק יא הלכה טז "חייב עצמו בדבר שאינו קצוב לו כגון שאמר הריני חייב לזון אותך…לא נשתעבד" ולכן גם מחילה על מום צריך שתהיה על דבר קצוב. לפי דעת הטור, כל הפוסקים (והשו"ע בסי' ס סעיף ב) שחלקו על הרמב"ם וסברו שניתן להתחייב דבר שאינו קצוב יחלקו על הרמב"ם גם לענין מום. אלא שהמגיד משנה והבית יוסף מציינים שמקור דברי הרמב"ם הוא מאונאה, שמבואר בגמ' ב"מ דף נא ע"ב שלא מועיל תנאי שלא יהיה טענת אונאה מכיון שהמתאנה אינו יודע על מה הוא מוחל וממילא חסר בגמירות דעת, וסובר הרמב"ם שמום דינו כאונאה לענין זה, וכן משמע בדבריו שכתב "ויפרש אותו כמו המפרש בהונאה" (והטור דילג על מילים אלו). ובשו"ע סי' רלב סעיף ז ובסמ"ע שם ס"ק טז ובש"ך שם סק"ד פסקו כדעת הרמב"ם, על פי סברא זו שמום דינו כאונאה שצריך לפרש, ועל אף שבכל מקח וממכר אין צורך לפרש סכום. ומשמע בסמ"ע שם ובנתיבות שם סק"ב ובסי' ס סק"ד שהטור חולק על הרמב"ם, וכן כתבו בספר שער המלך בהלכות מכירה פרק יא הלכה טז ובשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קלו. אמנם בשו"ת ושב הכהן סי' מה (הובא בפתחי תשובה סק"ד) סובר שהטור אינו חולק על הרמב"ם לענין שצריך לפרש את המום, אלא על מה שכלל הרמב"ם "שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול בו", שמשמע שכן הדין בכל מחילה, ועל זה כתב שהרא"ש חולק. בספר אולם המשפט שם כתב בדעת הב"ח שהטור חולק על הרמב"ם רק אם המום אינו מוריד מהערך, אבל אם המום מפחית את הערך יכול הקונה לדרוש את ההבדל מדין אונאה, שבמחילה על כסף צריך יותר גמירות דעת, וכן דעת הנתיבות בסק"ב. לענין הלכה, אפילו אם נאמר כדעת רוב הפוסקים שהטור חולק על הרמב"ם, אבל כיון שדעתו לא הובאה בשו"ע וברמ"א, וגם הסמ"ע והש"ך לא פקפקו בפסק השו"ע, יש לפסוק כהרמב"ם, וכן נפסק בשו"ת ושב הכהן סי' מה ובשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קסו (ואף שצירף שם טעמים נוספים, מכל מקום משמע שם שניתן להסתמך על כל טעם בפני עצמו). אמנם, בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' קלו פסק שאם התנו שלא תהיה לקונה טענת מום, התנאי תקף, משום שסובר שהרמב"ם לשיטתו שאי אפשר להתחייב דבר שאינו קצוב ואנן קיימא לן שאפשר להתחייב, ומחדש עוד שאף הרמב"ם מודה בזמנינו שניתן להתנות "לפי שכבר נהגו למחול כל הונאה וכל מום בלשון הזה והמנהג מבטל הלכה… וכן כתב הרב ז"ל (רמב"ם בהלכות מכירה פרק טו הלכה ה) שכל הנושא ונותן על מנהג המדינה הוא סומך". ולכאורה קשה על חידושו של הרדב"ז, שכוחו של מנהג הוא שאף אם שותק ייחשב כאילו התנה, משום שסומך על המנהג, אבל כיצד ניתן לומר שמנהג תקף יותר מתנאי מפורש. בספר משפט שלום סי' רלב, אחר שהביא דעת השבות יעקב והרדב"ז מסיים שצריך עיון לדינא. גם בזמנינו יש מקרים ששייך החידוש של הרדב"ז שהרמב"ם מודה במקום מנהג, וכגון בסוף עונה שנהוג למכור במחיר מוזל מאוד ומתנים שאין החזרות. ואף לולי חידוש הרדב"ז ייתכן שניתן לומר שכיון שהמחיר הוא זול במיוחד, הרי זה כאילו קנה את הספק, ומצד שני ניתן לומר שהקונה מבין שמשלם מחיר זול בגלל סוף העונה ולא בגלל שייתכן שיש מומים.)), או להתנות שהקונה לא יוכל לבטל אם ימצא מומים המורידים את הערך עד גבול מסוים ((בספר פעמוני זהב על סי' רלב סעיף ז מסתפק על מקרה שהקונה הסכים לקבל עליו כל מום שמוריד את הערך עד שהחפץ יהיה שווה פרוטה אחת, אם תנאי תקף, מכיון שקצב סכום כסף, או אינו תקף, כמבואר לענין אונאה בשו"ע סי' רכז סעיף כב "המוכר חפץ לחבירו במנה, ואמר ליה חפץ זה אינו שוה אלא זוז אחד על מנת שאין לך עלי אונאה, יש לו עליו אונאה, שהרי אומר כיון שראיתי שאמר שאינו שוה אלא זוז ידעתי שאינו מכוין אלא להשביח דעתי, עד שיפרש כדי האונאה שיש במקחו בודאי או קרוב לה בכדי שהדעת טועה, שהרי ידע בודאי הדבר שמחל לו". ומסקנתו שהתנאי תקף ואינו דומה לאונאה, שבאונאה הקונה רואה שהחפץ שווה יותר, אבל במומים אין הקונה יודע איזה מום יש בו, וייתכן שיהיה מום שיוריד את הערך עד פרוטה אחת. אמנם, אם אומר שמקבל עליו גם מום שיוריד את הערך שהחפץ לא יהיה שווה כלום, נראה שאינו מועיל, שהרי לא קצב שום סכום, אלא הקונה קיבל עליו כל מום. בספר משפט שלום שם סק"י מביא בשם שו"ת מהר"ם זיסקינד סי' טז שסובר שקביעת סכום כסף אינה מועילה רק אם גם מפרט את המום, אמנם לשון הרמב"ם והשו"ע איננו נראה כן, אלא די באחד מהם, פירוט המומים או קביעת סכום.)).

6. במקרה שהקונה היה יכול לראות את המום ((מקור דין זה הוא במגיד משנה הלכות מכירה פרק טו הלכה ג (הובאו דבריו בסמ"ע סי' רלב סק"י) "ויש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כגון שיכולין לנסותו ולטועמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר", דברי המגיד משנה סתומים ונחלקו הפוסקים בביאור דבריו. יש מציינים שהמגיד משנה מתכוון על שו"ת הרי"ף סי' קנג שנשאל על אדם שקנה חצר ולאחר שדר בה כמה שנים בא לבטל את המקח בטענה שמצא מומים שבסתר. והמוכר טוען שהקונה ודאי ידע עליהם, מאחר וכבר דר כמה שנים, וגם שהשכנים ידעו מהמום ומסתמא הקונה שאל אותם, כדרך ששנינו בכתובות דף עה ע"ב שאדם הנושא אשה מסתמא שאל לשכנים אם יודעים על מומים. והשיב שאין לדמות כל מקח וממכר לנישואין כיון שהדרך במקח וממכר שהקונה סומך על מראה עיניו ואינו שואל לאחרים, וז"ל: "אבל העבדים והשפחות וכל מקח שבודק ואחר כך נותן הדמים אמרינן כל מום שהיא בראיה בעלמא אמרינן כבר ראה וניפייס, אבל אם צריכין לבקיאין ואין ראיית הלוקח מועיל בהן, יכול הוא לטעון, ולא אמרינן ראה וניפייס, דהא לא הכיר, שאין דרך בני אדם להראות המקח למי שהוא בקי אלא סומך על דעתו, הילכך לא אמרינן בחצירות בדיקה על ידי שכנים שהרי הוא בעצמו יכול לראות". מדברי הרי"ף ניתן ללמוד כמה חילוקי דינים, א. מום שניתן לבדוק בראייה, על הקונה לבדוק (ולא רק מום שניתן לבדוק בטעימה) ב. שכל עוד שהקונה עדיין לא שילם את התמורה, אף שהחפץ עבר לרשותו, יכול לבטל את המקח, משום שלא מוטל עליו לבדוק לפני התשלום. ג. שאינו צריך לתת לאחרים לבדוק, אלא בודק בעצמו. ד. שדין זה תלוי במנהג, שכל דבר שנהוג לבדוק המוכר יכול לטעון שמסתמא הקונה בדק, אבל לא מומים שאין דרך לבדוק, וכגון בדיקה שצריך סיוע של אחרים. אמנם, קשה קצת לומר שהמגיד משנה התכוון על הרי"ף, שעיקר דברי הרי"ף הוא לצמצם את חיובו של הקונה, שאינו חייב להראות לאחרים, ולא לומר שחייב לבדוק בעצמו. גם מדברי הרי"ף נראה שטענת המוכר היא שהקונה ראה בפועל והסכים, וטענת המגיד משנה היא שהקונה היה יכול לראות, וממילא מחל על המומים שלא בדק. בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קלו (לענין קונה בד שהיה יכול לבדוק את טיב הצבע על ידי שפשוף) ובסי' קלט (לענין אחד שקנה צמר רע ולא בדק) סובר כדעת ה'יש מי שכתב' שהביא המגיד משנה, משום ש"לא כתב שום חולק, ובוודאי כי דברים של טעם הן".וכן פוסקים עוד אחרונים שיובאו בהערה 14.)) בקלות ((כן כתב בספר משפט שלום סי' רלב סוף סק"ד ובשו"ת מהרי"א ח"ג סי' רכג, שאף לסוברים שלא ניתן לבטל את המקח בטענת מום אם היה ניתן לבדוק, מכל מקום אם הבדיקה כרוכה בטרחה ניתן לבטל את המקח.)) בשעת הקניה, בין לראות בעצמו, בין לבקש מחבירו שיבדוק עבורו חינם ((כן מוכח לכאורה מתשובת הרמב"ן שהובאה בספר התרומות שער נא חלק ו סי' ט (מובא בש"ך סי' סו ס"ק קיג ובסי' קכו ס"ק מג) שפסק לענין קונה שטר חוב שנודע לו שהלווה עני, שאינו יכול לבטל את המקח, כיון שהיה יכול לברר מראש את מצבו הכלכלי של הלווה, אם היה שואל לאחרים, וכתב הש"ך שם שהמוחזק יכול לטעון 'קים לי' כהרמב"ן. (אמנם, ניתן לדחות את הראיה, שלווה עני שכיח ביותר ולכן היה על קונה השטר לברר אצל אחרים, אבל במום שאינו שכיח אינו מוטל על הקונה לבדוק.) ואף שבשו"ת הרי"ף שהובא בהערה 10 מבואר שאין הקונה צריך לברר אצל אנשים אחרים, אפשר ליישב על פי מה שמחלק בשו"ת מהרי"א ח"ג סי' רכג בין אם הבירור כרוך בתשלום, שאין הקונה חייב לברר מראש, ובין אם ניתן לברר חינם ובקלות, שמוטל על הלוה לברר. ועל פי זה כתבנו שאם ניתן לברר חינם אין הקונה יכול לבטל את המקח.)) ובין לשאול רב כשיש ספק הלכתי בחפץ ((כן מוכיח בשו"ת מהרי"א ח"ג סי' רכג מתוך דברי שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תרכב (מובא להלן הערה 24). והטעם הוא ששאלה לרב אינה כרוכה בתשלום.)), ולא עשה כן, יש פוסקים שסוברים ששוב אינו יכול לבטל את המקח בטענת מום, כיון שהוכיח שאינו מקפיד על כך, ויש חולקים ((המשנה למלך שם כותב על דברי המגיד משנה "ואין ספק דיש מי שכתב שהביא הרב המגיד חולקים עליו הרי"ף ורבינו ז"ל, דלדברי יש מי שכתב משמע דאין חילוק בין הונאה בדמים לנמצא בו מום, דכך לי יכול להבחינו לאלתר כמו עד שיראנו לתגר או לקרובו, ולפי דברי הרי"ף ורבינו לא אמרו אלא גבי אונאה". ופירוש דבריו שבאונאה הדין הוא שאם הקונה השתהה מלתבוע את האונאה שיעור זמן שלוקח להראות את המקח לסוחר ולברר את המחיר, שוב אינו יכול לתבוע את ההונאה, וכתב הרי"ף בב"מ דף ל ע"ב (דפי הרי"ף) "דלא אמור רבנן הכי אלא גבי אונאה אבל גבי מומין מקח טעות הוא וכל אימת דמיגלי ליה מהדר ליה למריה", והיינו שיכול לבטל את המקח לעולם, וסובר המשנה למלך שאם יכול לבטל במומים לאחר שיעור שיראה, גם יכול לבטל אף אם היה יכול להבחין בשעת קניה. אמנם לפי מה שהבאנו בהערה 10 משו"ת הרי"ף שיש הבדל בין ראיה בעצמו לבין בירור אצל אחרים, אם כן אין הוכחה מדברי הרי"ף להיפך מדעת 'יש מי שכתב', שהרי ניתן לחלק בין להראות לסוחר, שאמור רק באונאה ולא במומים, ובין לראות בעצמו שאמור גם במומים. עוד מדייק המשנה למלך מדברי הרמב"ם שם שכתב "והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום, אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר", ומשמע שאם לא השתמש, אף אם עבר זמן רב אחר שראה את המום, יכול לבטל את המקח. וגם הוכחה זו ניתן ליישב על פי תשובת הרי"ף, שאין קפידא במה שהיה יכול להבחין רק לפני התשלום, אבל אם לא היה ניתן להבחין עד לאחר התשלום, אינו חייב לבוא ולתבוע ביטול מקח מיד אלא יכול להמתין זמן רב, ועל זה חידש הרמב"ם שאם השתמש אינו יכול לבטל אף לא לאחר התשלום. וכן מחלק אף בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קסט. כדברי המשנה למלך (כמעט מילה במילה) כתב אף בשו"ת מהרי"ט צהלון סי' רכה, ופסק אם אחד נתן דינר כסף במקום דינר זהב, אפשר לדרוש להחזיר, אף שניתן לבחון בכך מיד. וכן בשו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' שפה דחה לגמרי שיטת ה'יש מי שכתב' וכתב "שזו סברת יחיד כיון שלא מצינו חילוק זה בפוסקים המובהקים ואם כן לא שייך כאן לומר קים לי". המקרה של המהרשד"ם היה שהמקח היה ביד הקונה, והוא הגיע לבטל את המקח לאחר שנתיים, בטענה שלא בדק עד אז.)). ומספק לא ניתן לחייב את המוכר להשיב את הכסף ((ואף שבשו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' שפה כתב שאי אפשר לומר 'קים לי' כ'יש מי שכתב'. מכל מקום היות שכן מבואר בשו"ת הרי"ף ובשו"ת הרדב"ז ובעוד פוסקים שהובאו בהערות 10-12, וכן פסק בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קסט כדעת 'ויש מי שכתב', וכן משמע בסמ"ע סי' רלב סק"י שהביא דעת 'ויש מי שכתב' ללא חולק. וכן הכריעו בספר משפט שלום סימן רלב סוף סק"ד ובשו"ת מהרי"א ח"ג סי' רכג שאין להוציא ממון נגד דעת הפוסקים האלו. אמנם הערוך השולחן בסי' רלב סעיף ה הכריע שלא כדעת 'יש מי שכתב', משום שאין הקונה צריך להעלות בדעתו שהמוכר מאנה אותו ולבדוק.)).

7. אם היתה לקונה סיבה מיוחדת לחשוש שיש מום במקח ואף על פי כן לא בדק, ולאחר מכן מצא מום שהיה יכול להבחין בו אם היה בודק, אינו יכול לבטל את המקח בטענת 'מקח טעות' לכל הדעות, מאחר שבמקרה זה, העובדה שלא בדק מהוה הוכחה ברורה למחילה. דוגמאות לסיבה מיוחדת: אם בעיני המוכר מום זה אינו נחשב למום כלל ((וכגון שקנה דבר שאסור באכילה או בהנאה מגוי. כן מוכח מהגמ' בבכורות דף יג ע"ב בדעת אביי שאם יהודי קנה גרוטאות של גוי ושילם עליהם ומשך אותם מבלי לבדוק אם יש בהן עבודה זרה, אינו יכול לבטל את המקח לאחר שמצא עבודה זרה, כיון שהיה עליו לבדוק לפני הקניה. ומבאר בספר אור שמח הלכות מכירה פרק טו הלכה ג שאין מגמ' זו ראיה לדעת 'יש מי שכתב', כיון שאין העבודה זרה נחשב מום בעיני הגוי, היה על היהודי לחוש שימצא עבודה זרה ולבדוק. עוד כתב שם שאין להוכיח כדעת המשנה למלך, מרבא שחולק שם וסובר שניתן לבטל את המקח, כיון שעבודה זרה שונה משאר מום, שחזקה על יהודי שאינו מוכן לקנות עבודה זרה ולעבור על איסור דאורייתא של 'לא תביא תועבה'.)), או אם קנה כמות ובדק אחד וראה שהוא מקולקל ואף על פי כן לא בדק את האחרים ((כן פסק בשו"ת דברי חיים אבן העזר ח"א סי' צב באחד שקנה עשר חביות יין בחזקת שכולם טובים, פתח אחת מהם וראה שהיין מקולקל ולא בדק את השאר, שאף המשנה למלך יודה במקרה זה שאינו יכול לבטל את המקח, כיון שהיה עליו לחשוש שמא גם השאר מקולקלים.)), או אם הקונה חשד שיש מום והתחיל לבדוק, אבל לא בדק היטב ((כן פסק בשו"ת מהרי"א ח"ג סי' רכג באחד שקנה נזמים של זהב, וחשד שבפנים אין זהב, עשה בדיקה שטחית, אבל לא בדק היטב להיווכח אם אכן כולו זהב, שאינו יכול לבטל. עוד פסק שאפילו טענת אונאה אין לו כיון שידע שיכול להיות שבפנים אין זהב ואף על פי כן קנה, הרי מחל גם על ההפרש במחיר. טעם נוסף שאין אונאה בנידון שם, שהקונה תכנן למכור את הנזמים לאחרים, וכפי שאכן ניסה לעשות, ולכן לא היה אכפת לו אם לא יהיה כולו זהב.)), או שהמוכר אמר לו שאינו אחראי על טיב הסחורה ((כן פסק בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רלא במוכר ביצים שאמר לקונה שאינו אחראי על טיב הסחורה, שאין לקונה טענת 'מקח טעות' אם לא בדק אותם.)).

8. האמור בדין 6, הוא רק אם הקונה כבר שילם עבור המקח, אבל אם עדיין לא שילם, יכול לבטל את המקח אפילו לאחר זמן רב לכל הדעות, כיון שלא מוטל עליו לבדוק כשעדיין הכסף בידו ((כן כתב המשנה למלך שם בדעת ה'יש מי שכתב' שבמגיד משנה, וראייתו מגמ' ב"ק דף לו ע"א שאם אדם תבע מחבירו שחייב לו חיטים והנתבע משיב לו שחייב רק שעורים, הנתבע פטור אף משעורים, שכיון שתבע חיטים מחל על השעורים (לפי פירוש אחד בראשונים), אבל אם התובע תפוס, אין אומרים שמחל, משום שאין התובע נחוץ לתבוע כל תביעותיו, שהרי הוא המוחזק. והוא הדין בנידון דידן אם הקונה תפוס בכסף אין אומרים שמחל על המומים, משום שבדעתו לבדוק לפני שישלם. בהגהות רע"א על הרמב"ם שם מביא מקור לסברת המשנה למלך מהתוספות בכתובות דף נח ע"א שמחלק חילוק זה לענין קונה עבד שנודע שיש בו מום מפורסם. בספר שער משפט סי' רלב סוף סק"א מציין כמקור לכך גם את הסוגיא בבכורות שהובאה בהערה 16, שמחלק בין אם הקונה שילם, אם לאו, לענין מוצא עבודה זרה. גם בספר מחנה אפרים הלכות אונאה דין ג הביא ראיות אלו. וכן בספר משפט שלום סי' רלב סוף סק"ה פוסק כדברי המשנה למלך. בשו"ת שואל ומשיב רביעאה ח"ב סי' ריא מקשה על דעת המשנה למלך עצמו, שחולק על ה'יש מי שכתב' וסובר שאפילו אם היה יכול לבדוק לפני התשלום ושילם יכול לבטל את המקח, מהתוספות בכתובות ומהגמ' בבכורות, שמבואר שאם שילם ולא בדק אינו יכול לבטל, ומיישב שם את הראיה מבכורות. אמנם, הנתיבות בסי' רלב סק"א מוכיח נגד חילוק זה, ממה שכתב הש"ך בסי' רכז סק"ד לענין אונאה שאם הקונה טרם שילם, הרי הוא יכול לתבוע את האונאה אף אם עבר זמן רב, ולטעון שלא התכוון למחול, במיגו שהיה טוען 'פרעתי', ואם הש"ך היה סובר חילוק זה שאם עדיין לא שילם אינו מתכוון למחול, אמאי הוצרך להגיע לטענת מיגו. אבל בפתחי תשובה סי' רכז סק"ב מביא בשם ספר שער משפט שם סק"א שאכן דינו של הש"ך אמת אף בלא טענת מיגו, אלא מטעם המשנה למלך, שאם עדיין לא שילם לא מסתבר שמחל. וכן כתבו הגרע"א על ב"מ דף מט ע"ב, בספר בית מאיר אבן העזר סי' צג סוף ס"ק יד (ומוכיח מדין תבעו חטים והודה לו בשעורים) ובשו"ת משכנות יעקב סי' מח שסברת המשנה למלך שייכת אף באונאה. אמנם הקצות בסי' רכז סק"ג חולק על הש"ך וסובר שאף אם עדיין לא שילם אינו יכול לתבוע אונאה לאחר זמן רב, ואם כן לכאורה אף יחלוק על המשנה למלך לענין 'מקח טעות' ויסבור שאין חילוק אם שילם או לא. אבל בספר שושנת יעקב סי' רלב סק"ב כתב שיש סברא לחלק בין אונאה למום, שאונאה היא טענה שלא ניתן להוכיח רק באמצעות עדות מומחים, ולכן מסתבר יותר שאם שהה זמן רב מחל, אבל מום היא טענה גלויה, בזה מסתבר כהמשנה למלך, שאם הכסף בידו אינו ממהר לדרוש ביטול מקח. כתבנו בגוף הדין כדברי המשנה למלך, כיון שהנתיבות הוא יחיד נגד כל האחרונים, וגם שלדעת המשנה למלך בעצמו אף אם שילם יכול לבטל, וכן דעת הנתיבות שם.)). אמנם, אם המוכר התנה מראש שאינו מקבל חזרות לאחר פרק זמן מסוים, ופרק הזמן עבר, אין הבדל בין אם הקונה שילם ובין אם עדיין לא שילם ((כך פסק בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' קכח, וטעמו, שלדעת ה'יש מי שכתב' אף בלא תנאי אינו יכול לבטל אם היה יכול לבדוק ולא בדק ושילם, והתנאי מועיל שאף לפני התשלום לא יוכל לבטל אלא עד פרק זמן מסוים. עוד כתב שאף אם לא נרצה להכריע כדעת ה'יש מי שכתב' נגד המשנה למלך, מכל מקום, כיון שלפי חוקי המדינה בזמנו תנאי כזה תקף, והסוחרים במקומו נהגו לדון בערכאות, יש לקבל תנאי כזה מדין מנהג במקום שאין ההלכה ברורה, גם העובדה שהקונה הסכים לתנאי זה מוכיחה שבאמת מחל על טענת מום. אמנם יש לציין, שבארץ ישראל שהחוק במדינה קובע שבעל חנות חייב לתלות שלט בחנות על מדיניות החזרת מוצרים, ושאם לא עשה כן, חייב להרשות לבטל את המקח תוך שבעה ימים אף כשאין שום פגם, אם כן ייתכן שאף לדעת ה'יש מי שכתב' אין הוכחה מהודעה על פרק זמן, שלאחר מכן לא ניתן להחזיר אפילו אם מצא מום ועדיין לא שילם, שהרי פרק הזמן נקבע לצורך אחר לגמרי, כדי להגביל החזרת מוצרים ללא פגם, אלא אם כן נכתב במפורש שפרק הזמן הוא אף אם יש פגם במוצר.)).

9. האמור בדין 6, הוא רק אם קנה בסתם, אבל אם הקונה דרש טיב מסוים, או שהמוכר הצהיר שאין במקח מום מסוים, ונודע שהמוכר רימה, הקונה יכול לבטל את המקח, משום שסמך על אמינותו של המוכר ולכן לא בדק ((כן כתב בשו"ת מהרשד"ם סי' שפה שאף ה'יש מי שכתב' יודה בנידון שנשאל שם, שהמוכר הראה לקונה דוגמא על פי בקשתו, והסחורה לא מתאימה לדוגמא, שהקונה יכול לבטל את המקח, וטעמו שהרי הוכח שהקונה מקפיד על טיב הסחורה, שהרי ביקש לראות דוגמא, וגם ניתן לומר שהקונה לא טרח לבדוק מכיון שהסתמך על דברי המוכר. אמנם, בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קלו חולק על המהרשד"ם אף בזה וסובר שהקונה אינו צריך להסתמך על דברי המוכר אלא לבדוק בעצמו, ומדייק כן מדברי הרמב"ם בהלכות מכירה פרק יז הלכה ב שאם אמר לו המוכר שמוכר שחורה ונמצאת לבנה, שניהם יכולים לחזור בהם קודם משיכה בלבד, ולא אחר משיכה, שהרי ראה את מה שהוא קונה, והוא הדין אם היה יכול לראות ולא ראה. עוד כתב שהקונה לא יכול להסתמך על מה שאמר המוכר בתחילת המשא-ומתן, אם המוכר לא פירש כן לפני ביצוע הקניה. אבל כל האחרונים מסכימים עם דעת המהרשד"ם, וכדלהלן: בספר יהושע פסקים וכתבים סי' רלב פסק כהמהרשד"ם, בין במקרה שהמוכר הבטיח מעצמו ובין אם הקונה עמד על טיב מסוים. בשו"ת דברי מלכיאל ח"א אהע"ז סי' פו אות ו דייק מדברי המגיד משנה כדברי המהרשד"ם, שרק ב'סתם' סובר ה'יש מי שכתב' שהיה מוטל על הקונה לבדוק, אבל אם המוכר הבטיח, אין שום הוכחה מכך שהקונה לא בדק, שהתכוון למחול. בספר כנסת הגדולה סי' רלב הגהות בית יוסף סק"ה מביא שגם בשו"ת מהרש"ך ח"א סי' קנ"ו ובשו"ת משפט צדק ח"ב סי' מט מסכימים למהרשד"ם, ובסק"ז כתב שהוא עצמו השיב כן על מקרה שהמוכר הבטיח שהסחורה טובה. בספר משפט שלום סי' רלב סק"ה סובר בפשיטות שאם הקונה דרש טיב מסוים יכול לבטל את המקח, ובמקרה שהמוכר הבטיח מבלי שהקונה ידרוש נשאר בצריך עיון. גם בספר פתחי חושן ח"ד פרק יג סעיף ט כותב שבמקרה זה יוכל הקונה לבטל לכל הדעות ומציין דברי המהרשד"ם והדיוק מדברי המגיד משנה בלבד.)).

10. אם הקונה בדק מדגם מתוך כמות גדולה של סחורה ולא מצא בו מום ((כן פסק המהרי"ל דיסקין בפסקים סי' קעד, וראייתו מהמבואר בשו"ע או"ח סי' לט סעיף ט לענין תפילין שבדיקת מדגם גם נחשבת לבדיקה. לכאורה כוונתו להוכיח שבדיקת מידגם היא בדיקה מספיקה, וממילא הקונה עשה את המוטל עליו. ניתן לומר טעם נוסף שאם בדק מדגם, הרי מוכיח שאינו רוצה שיהיה בו מום, שאם היה מוחל על המום גם בדיקה זו היתה מיותרת.)), או שבדק בעצמו ולא הצליח לאתר את המום מחוסר מקצועיות ((הנתיבות בסי' רלב סק"א מקשה על הסמ"ע שם סק"א שהביא את דעת ה'יש מי שכתב' שבמגיד משנה, שהרי הסמ"ע עצמו בסי' רל ס"ק יד כתב בשם התוספות בב"ב דף צו ע"א ד"ה כל שאם קנה יין ותוך שלושה ימים מצא שהוא חומץ, יכול לבטל את המקח, אף שאם היה טועם היה מרגיש את השינוי. בספר משפט שלום שם סוף סק"ד דוחה את הראיה, שבתוספות שם מדובר בשינוי עדין שצריך מומחיות כדי להבחין שהיין מחמיץ, ובזה כולם מודים שרשאי לבטל את המקח. עוד כתב לדייק כן מלשון שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תיז לענין אדם שקנה בגדים שהיה בהם ריח רע "הדבר ברור שריח השמן בבגדים הוא ניכר ונודע אפילו לשאינם בקיאים וכל שכן לסוחרים הבקיאים", ומשמע שאם אינו מורגש רק לבקיאים, והקונה אינו בקי, יכול לבטל את המקח. גם בשו"ת מהרי"א ח"ג סי' רכג מיישב קושיית הנתיבות בדרך זו, ומוכיח מהמרדכי שהקונה יכול לטעון שאינו בקי מספיק כדי להבחין שהיין מחמיץ. וכן פסק המהרי"ל דיסקין בפסקים סי' קסב על אדם שטעם בעצמו וטעה בהבחנה שיכול לבטל את המקח.)), או שלא בדק משום שהבדיקה כרוכה בטרחה מרובה ((כן כתב בספר משפט שלום שם. כעין זה כתב בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תרכב לענין אדם שקנה חצר, שבעבר היו לאדם אחר חלונות המשקיפים אליו, החלונות נסתמו, אבל בעל החלונות השאיר את הפצימים (מסגרת), והדין הוא שבמקרה כזה הוא רשאי לחזור ולפתוח את החלונות כל זמן שירצה, ופסק הרדב"ז "אם היו החלונות במקום מגולה שהיה יכול לראות שלא פרץ פצימי החלונות אינו יכול לחזור בו… אבל אם היו החלונות במקום אפל שלא היה יכול לראותם אלא על ידי בדיקה לאור הנר אין דרך בני אדם לבדוק הבתים או החצרות ככה, הילכך מום הוא וחוזר. ואפילו יטעון לא ידעתי הדין שצריך לפרוץ את פצימיו וחשבתי כיון שהן סתומות כל כך זמן שוב לא יכול לפותחן, אין שומעין לו, שלא מפני חסרון ידיעתו נפסיד את המוכר זכותו והיה לו לשאול את מי שיודע וכיון שלא שאל מחל ואינו יכול לחזור". אמנם, דרך הבדיקה המוטלת על הקונה תלויה במנהג, ובמקרים שנהוג לבדוק בדיקה מקיפה הכרוכה בטרחה, וכגון בקניית רכב יד-שניה וכדומה, והקונה לא בדק לא יוכל לבטל את המקח, וכמו שכתבנו בדין 10.)), וכל שכן אם מסר לבדיקה אצל מומחה, והמומחה לא גילה את המום ((פשוט מסברא, שהרי מה היה עליו לעשות יותר מכך.)), בכל אלו, אם לאחר שקנה מצא מום יכול לבטל את המקח לכל הדעות.

11. המחלוקת האמורה בדין 6, היא רק במקום שאין מנהג קבוע בענין הבדיקה, או שהמנהג אינו ידוע ((כן פסק בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קלט, שאם המנהג שונה מההלכה הולכים אחר המנהג, ואפילו להוציא ממון, אבל רק אם המנהג ידוע, ולכן הצד שרוצה להתבסס על המנהג חייב להוכיח שכן המנהג, בין אם בא להוציא ובין אם להחזיק. ולכן פסק, לשיטתו שמוטל על הקונה לבדוק, שעל הקונה להוכיח שהמנהג במקומו הוא שלא בודקים. ולפי זה לדעת הסוברים שהקונה יכול לבטל גם אם לא בדק, אם המוכר טוען שהמנהג הוא שכולם בודקים, עליו להוכיח.)). אבל אם יש מנהג ידוע, המנהג קובע. ולכן בדברים שנהוג שהקונה אינו בודק, אם מצא מום יוכל לבטל את המקח לכל הדעות ((משום שהקונה אינו נדרש לנהוג אחרת מהמקובל, וכל שפעל כדרך בני אדם אין הוכחה שמחל על מומים, וכן יש להוכיח מדברי המרדכי בכתובות סי' קצח שסובר שאם נודע לארוס שיש מומים בארוסתו, הקידושין בטלים, אף אם היה יכול לברר לפני האירוסין, משום ש" אין רגילות שיבדקנה קודם אירוסין" וכן פסק המחבר באבן העזר סי' לט סעיף ד. והחולקים הסוברים שאף לפני אירוסין מוטל עליו לברר, אינם חולקים על סברא זו, אלא סוברים שמנהג לבדוק אפילו קודם אירוסין. וכן פסק בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קלט, לענין סוחר שקונה סחורה ומוכר לאחרים, שאם הדרך שרק הקונה האחרון בודק, יכול האמצעי לבטל את המקח, אף שלא בדק בשעת הקניה. וכן פסק בח"ג סי' תרכב לענין בדיקה לאור הנר, עיין הערה 25.)). ובדברים שנהוג לבדוק, אפילו בדיקה הכרוכה בתשלום ((דין זה מצוי ביותר בקונה רכב יד-שניה שנהוג לבדוק בדיקה מקיפה הכרוכה בתשלום, שעל הקונה לעשות כן, ואם לא יעשה כן לא יוכל לבטל את המקח בטענת מום, כיון שפעל בשונה מהמנהג, והמנהג קובע.)) או בטרחה, והקונה לא בדק, לא יוכל לבטל את המקח לכל הדעות ((בשו"ע אבן העזר סי' קיז סעיף ה נפסק לענין נושא אשה שמצא שיש בה מומים "אם יש מרחץ בעיר והיו לו קרובים שם, אינו יכול לומר לא ידעתי מומין אלו, ואפילו מומין שבסתר, מפני שהוא בודק על ידי קרובותיו וחזקתו ששמע ונתרצה". ובהכרח לומר שבדברים שנהוג לבדוק לכל הדעות אין טענת מום.)).

12. אם הקונה אינו יכול לבדוק את החפץ רק לאחר שהחפץ יגיע לביתו והמוכר דורש תשלום מראש, הקונה אינו מוגבל בזמן ואינו צריך לבדוק את החפץ ((כן כתב בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קסט בדעת ה'יש מי שכתב' שבמגיד משנה, וכן הביא הפתחי תשובה בסי' רלב סק"א בשם ספר תרומת הכרי, וכן כתב בשו"ת בית שלמה חו"מ סי' צד (ובזה מיישבים את הראייה שהביא המשנה למלך מדברי הרמב"ם, עיין הערה 14). וכן פסקו בספר משפט שלום סי' רלב סק"ה ובשו"ת חסד לאברהם תנינא סי' לא בפשיטות. עוד מחדש השבות יעקב שאפילו לאחר שנתגלה לו המום אינו צריך לתבוע את המוכר מיד, אלא יכול להמתין זמן רב. אמנם, בספר מחנה אפרים הלכות אונאה סי' ד סובר שהרמב"ם ורב האי גאון נחלקו בזה, הרמב"ם בהלכות מכירה פרק טו הלכה ג כןתב "נמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אפילו אחר כמה שנים, שזה מקח טעות הוא, והוא שלא השתמש במקח אחר שידע בו מום" ומשמע שיכול להמתין לאחר שידע מהמום, רק לא להשתמש, אבל רב האי גאון שהובא בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קלו חולק. אבל בספר משפט שלום סי' רלב סק"ג סובר שאף לדעת רב האי אין הקונה צריך לתבוע מיד, ומאידך, בשו"ת בעי חיי חו"מ ח"ב סי' פב מפרש בדעת הרמב"ם שלאחר שמצא את המום אינו יכול להמתין זמן רב אם הוא גר יחד עם המוכר באותו עיר. וכל זה לענין אם השתהה לאחר שמצא את המום, אבל אם השתהה מלבדוק לא מצינו שיטה שלא יוכל לאחר מכן לבטל את המקח.)), כל עוד שאינו משתמש בו ((אם השתמש בחפץ לאחר שגילה את המום נפסק בשו"ע סי' רלב סעיף ג במפורש ששוב אינו יכול לבטל את המקח, ובמקרה שלא ידע מהמום אלא השתמש לפני שבדק, כתב הנתיבות שם סק"א שאינו יכול לבטל, ומפרש כן בדברי הסמ"ע סק"א (שהביא דעת ה'יש מי שכתב' שבמגיד משנה), שרק במקרה כזה לא ניתן לבטל. הפתחי תשובה שם סק"א מסכים שדינו של הנתיבות אמת מסברא, אבל כתב שדבריו אינם מתיישבים בלשון המגיד משנה.)).

13. גם במקרה שהקונה אינו יכול לבטל את המקח מצד המום משום שלא בדק לפני הקניה, מכל מקום, אם המום מוריד מערך החפץ, הרי הוא יכול לבטל את המקח על פי דיני אונאה ((כן מוכח מדברי השו"ע סי' סו סעיף לד שכתב לענין מוכר שטר חוב "ואם היה הלוה עני בשעת מכירה, בכלל אונאה הוא אם מכרו ביותר מדמי שוויו, ואין לשטרות אונאה". וכתב הש"ך שם ס"ק קיג, שאין הקונה יכול לבטל את המקח מדין מום, כיון שהיה לו לברר, ומוכח שאף על פי כן עדיין שייכים דיני אונאה. וכן כתבו בקצות סי' קכו סק"ט ובספר שער משפט סי' רלב סק"ב. וכן יש להוכיח מדברי המהרש"ם שהובאו בהערה 19, שלאחר שדן שאין דין מום, דן אם יש דין אונאה, הרי שאינו תלוי זה בזה. דין זה מבוסס על מה שכתבנו בדין 2.)).

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *