עשית אדם דין לבדו המותר והאסור

1)הקדמה

2)מקור הדין  מן הגמרא

3)המרדכי מגביל ההיתר לעשות דין לבד

4)דעת  המהרי"ק בהגבלת במרדכי

5)תמיהת המהרש"ל על המהרי"ק ודעתו בהגבלת המרדכי

6)ישובי האחרונים על תמיהת המהרש"ל

7)סמך לדברי המהרש"ל במרדכי

8)בחפץ שאין ידוע ששלו הוא ורק ע"י התפיסה יהיה לו ראיה

9)סכום הדברים וההלכה

הקדמה

ידוע גודל החיוב על כל אדם שיש לו דין ותביעה על חבירו שילך לבית דין ויעשה כפי אשר יאמרו לו. וכמו שנאמר "עד האלוקים יבא דבר שניהם". וכן כתב  בספר החינוך מצווה תקפ"ה "שלא ימשכן אחד מהן את חברו על חובו אלא יעשה הכל על פי הדיין ובזה יהיה תיקון ישוב העולם כחפץ השם שבראו להתיישב". גם מן השכל כך מתחייב בשביל שלא נגיע למצב של "איש הישר בעניו יעשה".

אך מן הצד שני, ישנם  מקרים שלא מסתבר  שנחייב את האדם לילך לבית הדין, כגון: שגזלו  גזלן ויש בידו להשיב  הגזילה בחזרה מיד ואפילו בכוח שלא מסתבר שיצטרך האדם ליתן שיגזלו ממנו לו וישתוק.

לכן שומה עלינו לעיין בגמרא ובפוסקים לברר מתי מותר לאדם לעשות דין לעצמו ומתי אסור

מקור הדין  מן הגמרא

מקור דינים אלו בגמרא מסכת בבא קמא דף כ"ז עמוד ב' "אתמר, רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה, רב נחמן אמר: עביד איניש דינא לנפשיה. היכא דאיכא פסידא – כולי עלמא לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה, כי פליגי – היכא דליכא פסידא, רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא; ר"נ אמר: עביד אניש דינא לנפשיה, דכיון דבדין עביד לא טרח'.

השולחן ערוך חושן משפט סימן ד' פוסק הלכה כרב נחמן שעושה אדם דין לעצמו. אף שלא יגרם לו נזק אם יחכה לבית דין עד שיפסקו שכיון שצודק בדין אין לו להמתין ולטרוח לפסק בית הדין רק יעשה הדין לעצמו.

המרדכי מגביל ההיתר לעשות דין לבד

בגמרא שהבאנו, הותר לאדם לעשות דין לעצמו ולא הוזכרו שום הגבלות.  אך 'המרדכי' [1]שדבריו אבן יסוד בהלכה זו לכל הפוסקים, מגביל מאוד ההיתר. וכתב: "פסק רבינו מאיר דהני מילי בחפץ המבורר שהוא שלו ומסרב להחזירו, אבל בשאר מילי שאין ידוע אם הם שלו אם לא, לא.  דודאי רב נחמן לא פליג על המשנה בפרק 'המקבל' "המלווה את חבירו לא ימשכנו אלא בבית דין" וכו'  הרי שכתב המרדכי הגבלה, שלא יעשה האדם דין לעצמו, רק 'בחפץ המבורר שהוא שלו'. בהסבר משפט זה  נחלקו האחרונים.

דעת המהרי"ק בהגבלת המרדכי

המהרי"ק בתשובה מאוד מחודשת, למד בדברי המרדכי, שמה שכתב שצריך דבר 'המבורר' אין הכוונה שידוע ששלו הוא,[2] רק שיהיה החפץ שתופס הוא עצמו שלו, ולא שייקח חפץ אחר תמורת חפצו (או חובו). והכוונה דבר 'המבורר'– המבורר לו. וטעם האיסור מהדין של המשנה שאסור למשכן הלווה תמורת ההלוואה רק לבית דין. דלפי שאין הממשכן לוקח דבר שהוא עצמו שלו אסרה תורה .   עוד כתב המהרי"ק שכל מה שהוצרכו להתיר לאדם לעשות דין לעצמו זה – לקחת דברים תוך גרימת נזקים לשני בגופו או בממנו. אך סתם תפיסה, פשוט שמותר ולא על זה דיברה הגמרא להתיר.  וזה לשון המהרי"ק:  "דבשלמא להכות חבירו או להזיקו בממונו בידיים, או ע"י גוי שייך למימר ביה עביד דינא לנפשיה או לא עביד דינא. דהא נמי כמו דינא. שהרי הדיין יש לו כוח לרדוף ולכוף בין בגוף בין בממון, עד שיקבל הלה עליו את הדין. והיינו דפלגי התם רב יודא ור"נ אי עביד אי לא עביד. וכן אי הוה מצינו למימר, דאפילו בחפץ שאין מבורר. כלומר, שאין לו תביעה על אותו ממון שהוא תופס, אלא על ממון אחר. אפילו הכי מצי שקיל לנפשיה, בתורת גוביינא. אז היה שייך שפיר למימר ביה,. עביד או לא עביד וכו'. דודאי התם נמי הוא דינא דנחית לנכסיה דחייב ומגבי לאידך שהוא זכאי. ומשום כך הוצרך רבינו מאיר להוכיח דבכי האי גוונא לא אמר עביד אינש, כיון שאין לו תביעה על אותו ממון עצמו. אבל היכא דיש לו תביעה על אותו ממון עצמו, וגם טוען טענת ברי, ואין חבירו נפסד על ידו כלום" וכו'.

הרי שסבר המהרי"ק שיש שלשה דרגות: א'-כאשר לוקח את החפץ שלו ללא כל גרימת נזק לשני, וזה לא הוצרכה הגמרא להתיר שאין פה מעשה של דין, רק שמחזיר לעצמו הרכוש שלו. ב'-כאשר לצורך התפיסה גורם לשני נזק כל שהוא שבזה אנו נזקקים להיתר הגמרא, לפי שהוא מעשה של דין. ג'- כאשר עשה מעשה 'חשוב' של 'דין', לקחת ממון אחר כתמורה לחפץ או חוב, שאת זה אסרה התורה בפרשה של 'משכון', והתירה רק על ידי בית דין.

תמיהת המהרש"ל על המהרי"ק ודעתו בהגבלת המרדכי

המהרש"ל תמה מאוד על דברי המהרי"ק, כיון שלפי דבריו יוצא שיכול כל אדם לתפוס רכוש חבירו, ולומר שלי הוא. הרי כל הגנבים יעשו כך[3] ולא 'שבקת חיי לכל בריה'     ואיך ניתן להתיר תפיסה רק בגלל שהתופס טוען ברי שזה שלי ?

על כן מפרש המהרש"ל דברי המרדכי כפשוטו שצריכים באמת שיהיה ידוע לכל שחפץ זה שלו, ודבר 'המבורר' שהוא שלו – 'שמבורר' לכל שזה אכן שלו ועל ידי זה שוב אין חשש שהרי התופס במקום שלא ידוע לכולם בית דין יוציא ממנו.

ומה שמביא המרדכי, ראיה מהמשנה זה עוד הלכה נפרדת.-  שכאשר אין זה רק תמורת החפץ או החוב יש בעיה של האיסור לגבות לבד. כנאמר בתורה 'הוא יוציא אליך את העבוט החוצה'[4]. ושני דינים הם במרדכי.

על פי טעמו שלא יתכן שכל אחד יתקוף חבירו וייקח חפציו ויאמר שלי הם, הוסיף המהרש"ל לומר שגם אם יתפוס ללא עדים ויהיה לו מיגו[5] לומר לא תפסתי או קניתי  ויהיה נאמן  לומר שלי חפץ זה, אין לעשות כן לכתחילה. שלא התירו לאדם לעשות דין לעצמו רק בדבר המבורר לכל בשעת התפיסה שהוא שלו,  שאחרת כל אחד יתפוס ממון חבירו ויאמר שלי הם. אבל אם כן תפס,  בדיעבד יש לו מיגו והוא נאמן .

ישובי האחרונים על תמיהת המהרש"ל

הב"ח מביא את המהרי"ק, וגם  תמה עליו כהמהרש"ל דאם כן לא שבקת חיי לכל בריה וכתב לכן להעמיד שבמקרה שעליו מדבר המהרי"ק, היה כבר החפץ בידם של התובעים ללא תפיסה[6] ובזה אם נתיר להם להמשיך ולהחזיק אין את החשש שכל אחד ילך וייקח חפצים מחברו ויאמר שלי הם.

הש"ך גם נתקשה, ולכן העמיד[7] שבמקרה של המהרי"ק היה ספיקא דדינא,[8] והקהל תפס בשביל שתהיה להם טענת 'קיים לי' [9]כדעה בפוסקים שאני זוכה בחפץ, שבזה מהני תפיסה לכולי עלמא .שהרי מזה לא יהיה החשש שכל אחד ייקח לחבירו. וכן כתבו הנתיבות והתומים (בסוף דבריו) והוסיפו שמה שהותר לתפוס זה בתנאי שילך מיד לבית דין, ובזה לא יקרא עביד דינא לנפשיה שהרי הולך לבית דין.

התומים בתחילת דבריו, כתב להסביר את דברי המהרי"ק שבמקרה שלו היה ידוע לקהל שלא יתבעם שוב הנתפס לבית דין אחרי התפיסה לפי שהצדק עם הקהל, וכאשר יודע התופס שלעולם לא יתבענו לבית דין אז מותר לעשות התפיסה גם כאשר לא מבורר שהוא שלו,  ואין בהיתר זה חשש שירבו התפיסות, שהרי בדרך כלל כאשר התפיסה שלא כדין, הולך הנתפס מיד לבית דין.

ובסמ"ע בהסברו לדברי הרמ"א שכתב "אבל תפיסה בעלמא שתפסו למשכון וירד עימו לדין אחר כך יכול לעשות" כתב שמותר תמיד לתפוס אם יורדים מיד לדין שהרי הוא רק תופס ומיד בא לבית דין ואין הוא עושה דין בעצמו כלל, ואין צריך גם שיתפוס בעבור טענת 'קיים לי' וכתומים והנתיבות או שידע שאין הנתפס עומד לתבעו לדין וכתומים(בתחילת דבריו) רק אפילו אם מסופק שהנתפס כן יתבענו לבית דין מותר לתפוס[10].  ובתנאי שהוא הולך מיד לבית דין ובזה גם אין החשש של המהרש"ל שהרי צריך לירד לדין.

סמך לדברי המהרש"ל במרדכי

שוב ראיתי שכל מה שלמד כן המהרי"ק בדברי המרדכי, זה בגלל שלא היה בפניו את הגרסא שלנו, וגם לא לפני המהרש"ל, כי לפי גרסתנו הרי מפורש במרדכי דין וטעם המהרש"ל. וזה לשון המרדכי.

'פסק רבינו מאיר דהני מילי בחפץ המבורר שהוא שלו, ומוחזק בידו ומסרב להחזירו, אבל בשאר מילי שאין ידוע אם שלו אם לא, לית ליה רשות. אפילו אית ליה פסידא לפי דברו. דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה, דכל אחד יאמר לחבירו ודאי שלי גזל ויכהו ויחטוף ויאמר דינא לנפשאי, דודאי רב נחמן לא פליג על המשנה בהמקבל וכו', וכן יוצא מפורש מהרא"ש וגם מהנמוק"י  שכותבים דין המרדכי כשני דינים נפרדים. אחד, שיוכל לברר ששלו הוא.  והשני, שאסור למשכנו בשביל חובו. ואם כן נראה שגם כוונת המרדכי לומר שני דינים נפרדים  [11]וכהמהרש"ל

בחפץ שאין ידוע ששלו הוא ורק ע"י התפיסה יהיה לו ראיה

הבאנו מקודם מהמהרש"ל שלכתחילה אסור לתפוס חפץ שאין ידוע לכל שהוא שלו, אף שעל ידי התפיסה יהיה לו מיגו ויאמן. וזה בגלל הסברא שלא ייקח כל אחד נכסי חבירו, ויאמר שלי הם. וכן באמת משמע במרדכי. אך הסמ"ע וגם הש"ך וגם הנתיבות בחידושים,[12] כתבו דאם יתפוס באופן שיהיה לו מיגו מותר. ונראה שהם נסמכו על הנוסח של הרא"ש בהלכה זו, 'אבל אם אינו יכול לברר שבדין עשה לאו כל כמניה'. וכן כתב הטור חושן משפט סימן ד', 'דכיון שברור לו שהדין עמו ויכול להוציא בדין מידו'. 'אבל אם אינו יכול לברר שבדין עשה יכול להוציאו ממנו ולאו כל כמיניה לומר שלי הוא ולהציל את שלי אני רוצה'. ונראה מלשונם שההקפדה זה שיהיה אחר כך מבורר בדין שהוא שלו. ולא סתם שהשתלט על חפץ. אך המהרש"ל כנ"ל חלק לאסור בשביל שלא כל אחד יתפוס שלא בעדים ויאמר שלי הם,(ועדין קיים חשש שיתפוס ללא עדים) ובמרדכי לפי הגרסא שלנו נראה ממש כמו הדין והטעם של המהרש"ל.

סיכום הדברים וההלכה:

אף שנאמר בגמרא, וגם נפסק להלכה. שעביד אניש דינא לנפשיה, ואפילו במקום שאין לו הפסד אלא טורח בלבד אם ילך לבית דין. יכול אדם לעשות דין לעצמו. אך  ה'מרדכי' מגביל הדברים: לדעת המהרי"ק ההגבלה. דוקא כאשר לוקח גוף החפץ שתובע. ולדעת המהרש"ל ההגבלה. גם שיהיה

מבורר לכל  שהחפץ שלו בשעה שתופס. ובזו העיקר כמהרש"ל, ממה שרואים שהאחרונים קבלו סברת המהרש"ל ולמדו שגם המהרי"ק לא נחלק[13] אך במה שהצריך המהרש"ל, שיהיה ידוע בשעת התפיסה לכל ששלו הוא. ההלכה כאחרונים [14]שאין צריך. ורק שיהיה מוכח אחר כך, ואפילו על ידי מיגו שנוצר על ידי עצם התפיסה.

מצינו עוד שני חידושי דינים.א' הסמ"ע- שמותר לתפוס גם ללא ראיה כלל אם הולך מיד לבית דין,  אולם מהנתיבות והתומים, שלא הסתפקו בזה שהולך מיד לבית דין. והצריכו גם שיתפוס עבור טענת 'קיים לי', משמע שזה אסור.ב' התומים- שכתב שאם ברור לו שהשני לא יתבע אותו לדינא מותר  לתפוס. דין זה של התומים לא הוזכר בשום פוסק,וגם התומים עצמו הרי כתב  הסבר נוסף במהרי"ק, וגם  שכתב דין זה להסביר המהרי"ק שכבר הראנו שדבריו  במרדכי קשים. ואם כן צ"ע.

(במאמר זה לא נכנסנו לכל ההגבלות כגון איך עושים דין לבד, וכגון האיסור לעשות על ידי גויים, או האיסור להיתפס כגנב, , ונבררם במאמר נפרד .)

הכותב:

הרב משה שלום שור

דיין במועצה הדתית ירושלים

[2] תשובה קס"א

[3] וביתר הבנה: שהגם שהוא לא יהיה גנב אין זה ראוי שנתיר שכל אחד יעשה דינו כאשר לא יהיה ברור לכולם שזה דין אמת לפי שכך נראה  לרואים שהעולם הפקר ואנו צריכים להעמיד העולם על הדין

[4] ולפי המהרש"ל אין איסור זה כלל קשור לעניין של עביד אניש דינא לנפשיא,רק שיש פה בעיה מיוחדת בגלל שזה גביה מלווה שחייב, והתורה הקפידה על הכניסה לביתו בכוח.מפאת מידת הרחמנות.אולם למהרי"ק נראה שהאיסור בגלל שעושה דין לעצמו.  ועוד הרחבנו בנושא זה במאמר אחר, ואין כאן מקומו.

[5] 'מיגו'- הינו ראית נאמנות,שהרי היה יכול אם היה שקרן לטעון גם אחרת.

[6] שהייתה שם תביעה של הקהל כנגד חפץ שימש בבית הכנסת וברשות הקהל קאי .

[7] בספר תקפו כהן.

[8] כלומר ספק בהלכה כגון שיש מחלוקת הפוסקים שלא הוכרעה.

[9] 'קיים לי'- כלומר- אני סובר כפוסקים שאני הזוכה ומחמת הספק לא שייך להוציא ממני.

[10] ויועיל לו תפיסתו שמא לא יתבענו כבר לדין כיון שכבר לקח(סמ"ע)

[11] וגם שבאיסור לתפוס על ידי גווים כתב המרדכי אותו לשון 'חפץ המבורר' וגם המהרי"ק לומד בזה שצריכים לידע שהוא שלו ודבר תימה הוא שאותו לשון באותו פוסק באותו נושא ישמש בשני משמעויות!

[12] ועיין גם בתומים בענין זה

[13] ועוד שהראנו שיותר שנראים דברי המהרש"ל במרדכי

[14] שההלכה כבתרא וגם שהם הרוב