בענין תביעה פחות מהמגיע

רבני בית ההוראה
ו' טבת ה'תשע"א

שאלה:

ב”ד שרואה מתיאור העובדות כי התובע זכאי בסכום גבוה יותר מתביעתו מהנתבע, האם הב”ד רשאי או חייב לפסוק לו כפי העובדות או לא?

תשובה:

א. כ’ שו”ת ריב”ש (סי’ רכ”ז בסו”ד) “אבל במה שראוי לסתור דינם הוא מפני שלא עיינו בתביעת ראובן, ונתנו לו יותר ממה שתבע, שהוא בתביעתו נתן לשמעון הבחירה וכו’, כיון שהוא ויתר לשמעון בפני ב”ד ונתן לו הבחירה, היה ראוי לב”ד לפסוק כפי תביעתו, ואע”פ שנחלקו המפרשים ז”ל אם יוכל לחזור בו קודם פס”ד, כיון שלא קנו מידו וכו'”, מ”מ כיון שראובן עמד בתביעתו, לא היה להם לחייב את שמעון ביותר מתביעתו של ראובן וכו’, ומסיים… וראוי לדון אותם לכף זכות, לא שנא’ שטעו לתת לראובן יותר מתביעתו, עכ”ל. והובאו הדברים בב”י (סי’ כ”ה מחודש ה’) ובד”מ שם (ס”ק ד’).

ב. והנה ע”ע בד”מ (סי’ י”ז ס”ק ו’) שכ’ וז”ל גרסינן פ”ק דב”ב (דף ה’ ע”א) רוניא אקפיה רבינא מארבע רוחותיו וכו’, א”ל הב לי אגר נטירא, לא יהיב ליה, אתא לקמיה דרבא, א”ל זיל פייסיה במה דאיפייס, ואי לא דיינינן לך כרב הונא וכו’, נראה ללמוד דאם בע”ד תבע חברו בדבר מועט וכו’, שאין צריך לפסוק לו רק כפי מה שתבעו, ואם פסק לו יותר ממה שתבעו הוה טעות בדין, והדין חוזר, וכ”כ ריב”ש בתשובותיו וכו’ עכ”ל, וכן פסק ברמ”א (בסעיף י”ב).

ג. והנה בהגהות דרישה ופרישה (ס”ק ה’) הק’ על הד”מ, דמה כלל הראיה מרוניא שלא הביא זאת הריב”ש, ולא בכדי, והרי ממ”נ אם ידע רבינא ומחל בפירוש בפני רבא, הרי ידע ומחל, ואם לא אמר לו כל המעשה ותבע רק דבר מועט, א”כ איך אמר רבא ואי לא דיינינא לך כרב הונא, הא אסור לעשות כן, דמחייב יותר ממה שתבע, והתוס’ (ד”ה ואי) כ’ שם דלדינא אמר כן, ולא רק להפחידו, וצ”ע, עכ”ל.

ד. והנה בב”ח שם כתב ליישב בשתי פנים. א. דהואיל ובאמת אסור לפסוק יותר מהתביעה, הציע לו רבא שיפייסו במה שישלם לו כפי התביעה. ואם לא יעשה כן, יקנוס אותו כרב הונא, ואמנם בתורת קנס, ולא מדינא. ב. דהואיל ולא תבע רבינא אלא שכר השמירה בלבד, דבריו היו להפחידו בלבד, ומש”כ תוס’ דשלא להפחידו היה, כוונתו לומר דאם אכן רבינא היה תובע אותו בפועל, אכן היה צריך לשלם את כל הסכום וכרב הונא, ואולם באינו תובעו גם אין לחייבו בזה.

ולכאורה הדברים צ”ב: א. דאם משום קנס מה צריך רבא לדינא דרב הונא דוקא,

וכמ”ש התוס’ עצמו דשלא להפחידו היה אומר כן מדלא קאמר ואי לא מגבינא לאפדנא מינך וכו’. ב. לשון התוס’ “שלא להפחידו”, וכמ”ש בסו”ד “משמע דמן הדין היה לו יותר, אם לא בשביל שכבר נתפייס” משמע לכאורה דדין גמור אמר לו. דאל”כ מה לו לספר לו מה יהיה הדין באם היה תובעו יותר. והרי אלו הדברים לנוכח נאמרו.

ה. וכמו”כ הק’ בסמ”ע (ס”ק כ”ו) דמה הראיה מהא דרוניא, והא רבינא ידע הכל ומנדבת ידו ויתר, ומשא”כ בבע”ד שתובע פחות בגלל שאינו בקי בדין, דילמא גם זה בכלל פתח פיך לאלם הוא, והא דהריב”ש רק משום דידע וויתר, ובלא”ה לא, ותי’ דצ”ל דס”ל לרמ”א דאה”נ הואיל ולא אמר כן רבינא שיודע שיכול לתבוע יותר וכו’, א”כ ויתר אע”פ שאינו יודע מכך, והא דאמר רבא דידון כרב הונא משום קנס, ומש”ה יוכל או חייב הדיין לאיים על הנתבע דאם לא ישלם כתביעת התובע, ינדה אותו עד שיתן ככל שהוא מחויב ליתן לו מן הדין, א”נ מצד הדין, דהואיל ואינו רוצה ליתן לו כתביעתו, הוה כאילו לא תבעו בפחות, אלא באו לפני הדיינים, ופוסקים לו כדיניה.

ולדברי הסמ”ע יש פה חידוש דיכול לקנוס אותו הדיין באם לא יציית לפס”ד הפחות, וצ”ע מדוע לא כתב זאת רמ”א שהוא חידוש גדול בקנס זה, וביותר דכ’ דשמא זה “חיוב”? וג”כ לשון הרמ”א דאם פסק לו יותר הוי טעות בדין וחוזר, משמע דכל פסיקה יותר מהתביעה כן הוא, ואפי’ אם יטיל עליו נידוי שיוסר ממנו כשישלם וכו’, ויותר צ”ע כיצד יחויב מתוך הדין כאילו לא תובעו, והא אם לא תובעו ממון מנלן לחייבו.

ו. ועוד יל”ע לכאורה דהנה אע”פ דכ’ רמ”א (סי’ א’ סעיף ה) דקנסות שבאים חכמים לקנוס מעצמן על תקנתן גובים בכל מקום, ואפילו בזה”ז, הא כבר כ’ שו”ע (סי’ ב’ סעיף ב’) דכל זה דוקא בגדול הדור או טובי העיר שהמחום ב”ד עליהן, וכ’ שם רמ”א דכן נוהגים וכו’, וכמ”ש שם בסמ”ע (ס”ק ט’) שכוונתם כמ”ש הטור דהמחום רבים עליהם כב”ד, וא”כ הרי אין הדברים אמורים בכל ב”ד שהוא, וא”כ מדוע אין מחלק הסמ”ע כן ג”כ פה דין זה, דאע”פ שכ’ כן בתוס’,  אינו נוהג למעשה אלא בתנאים הנ”ל, שאינם קיימים בכל ב”ד.

והנה הש”ך (ס”ק ט”ו) בא לתרץ קושיות הסמ”ע, וכ’ “דודאי לפי הבנת הסמ”ע והב”ח שהבינו מדבריו דאפי’ התובע טועה בדין, או שאינו בקי בדין, אינו רשאי הדיין לפסוק לו יותר, קשיא מנ”ל למור”ם דעובדא דרבינא הכי הוי וכו’, ועוד הק’ הש”ך דלשיטת סמ”ע והב”ח מדוע אם רואה הדיין שהתובע טועה בדין, לא יחייב הדיין להחזיר לו, “ובאיזה צד יזכה הנתבע במה שבידו משל חבירו, דאי משום מחילה ליכא דהא לא ידע דמחל”… וגם בדברי הריב”ש לא ידע התובע ולא רצה לוותר.

ז. ושיטת הש”ך שכוונת הרמ”א דמסתמא בתובע בדבר מועט עדיין א”א לומר שבודאי טועה בדין, אלא יכול להיות שמוותר כנגדו או מחל לו, ולכן מספק לא יוציא ממון, וה”ה י”ל בריב”ש שם דהואיל ואין יודעים מדוע ויתר, א”א לחייבו יותר, אא”כ נתבאר באמת שהוא טועה בתביעתו, וג”כ דוחה דברי הסמ”ע דכוונתו לקנסו באם לא יציית, או דמדינא יחייב כאילו לא תבע כלל, והדיין יפסוק כדינא, ולש”ך כל זה אינו נראה אלא כחילוקו, ומש”ה ממשיך לומר כדעת רמ”א דהוי הדין טעות כשפסק הדיין יותר, ובלבד שלא הוציא הדיין ממון, דא”כ אדרבא א”א להוציא ממון שוב מספיקא, ולכאורה זה דוחק דסו”ס הרמ”א לא חילק בדבר ולשונו “הוי טעות בדין וחוזר” משמע חזרה גמורה בכל אופן, וכהא דאי’ בשו”ע בסי’ כ”ה כל דיני טעות הדיינים שהדין חוזר.

ח. והק’ הנתה”מ (ס”ק א’) דמאי שנא מהא דב”מ (דף ס”ג ע”ב) גבי האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה, ואשכח ביה טופיינא וכו’, דבכדי שהדעת טועה לא תלינן במחילה ומתנה אלא בטעות, ואין לך בכדי שהדעת טועה יותר מד”ת בזה”ז שנתמעטו הלבבות, וביותר בע”ה שאינו יודע בשום דין, ולא חילק הרמ”א בין ע”ה לת”ח, ועוד יותר הק’ על הסמ”ע, דאיך אפשר לומר דאפי’ טעה בדין יש פה מחילה? ולכן דעת הנתה”מ שהחילוק הוא דבודאי במקום שלפי הדין הוא חייב לשלם, תולין את העדר התביעה בטעות, ואם לא ישלם – גזל הוא בידו, ודין הרמ”א הוא רק דומיא דדינא דרוניא, שאם יפרע לו דמי חצי הגדר, יהיה חצי הגדר שלו, ואם יתן רק דמי שמירה, לא יהיה חצי הגדר שלו, וזה דיוק לשונו “והדיין רואה שיתחייב לו יותר”, ולא כ’ “והדיין רואה שהוא חייב לו יותר”, דאם אאכן רואה כי אכן הוא חייב יחייבוהו לשלם, וה”ה צ”ל בעובדא דהריב”ש, ובהמשך הדברים (ס”ק כ’) חולק על שיטת הש”ך, וס”ל דאפי’ כבר נפסק הדין והוציא ממון, חוזר בכה”ג כדין כל נגזל.

ט. וגם לדבריו צ”ת דסו”ס הרי בזכות רבינא לתבוע דמי מחצית הגדר, ואם רוניא לא ישלם לו יהיה גזלן, ומה איכפת לו דכה”ג מסקנת הדברים תהיה כי יהיו שותפים בגדר כרכוש משותף, סו”ס רואים בלשון רבא סגנון של איום עליו אם לא ישלם, כמ”ש “זיל פייסיה”, וא”כ מדוע לא יאמר הדין כהלכתו דאם אכן חושש מגזל זה הדין, כי שמא אכן רבינא טועה, וכנ”ל, דסו”ס אין דרך בני האדם להשקיע לבדם בגדרות בינם לבין השכנים, אלא מעדיפים לחייב את השכנים באם הדבר אפשר מדינא, וכדמשמע בגמ’ ב”ב על הויכוחים בנידון בזה, דסו”ס עיקר ענין הגדר היא להבדלה ולשמירה, ותו לא, ולכאורה גם החילוק בין לשון “יתחייב” ללשון “חייב” אינו כ”כ מובן בפשטות, ומדוע לא כ’ הרמ”א בלשון שלא נטעה?

י. והנה הקצ”ה (ס”ק ג’) הביא דברי הש”ך, וחולק על הדברים, והעלה דצ”ל דהריב”ש לשיטתו, דכ’ (בסי’ של”ה) דמחילה בטעות הוי מחילה בזביני, וכדאמרינן גבי מוכר פירות דקל וכו’, שהמוכר טועה וחושב שהמכירה טובה היא, אע”ג שיש חסרון של דבר שלא בא לעולם, ואע”פ דהמחילה בטעות הרי זו מחילה, וכמו”כ מהני לר”ת במוכר שט”ח בעדים כשהוציא ממון מהלוה, ואע”פ שלא הייתה המכירה כדין בכתיבה ומסירה, וה”ה דמהני במתחייב לחבירו מנה באסמכתא, ואח”כ נתן לו משכון או שפרעו, דאע”פ שהוא חושב בטעות שהוא חייב מדינא, הרי זה מחילה בטעות ושמה מחילה, וא”כ ה”נ אע”פ דטעה בדין מ”מ מחילה בטעות הוי מחילה, כיון שהוא מוחל מדעתו.

ואמנם אכתי צ”ב, דהא הקצ”ה בעצמו כ’ (בסי’ י”ב ס”ק א’) דלא מצינו בשום מקום דמחשבה לבדה מועילה, ואפי’ הפקר ונדר בכולהו בעינן דיבור ממש, לבד מקדשי מזבח דמהני במחשבה, משום הפסוק המפורש כל נדיב לב עולות, [אמנם כ’ בסמ”ע (סי’ קכ”ה ס”ק כ”ה) דג”כ בצדקה מהני כה”ג. ואמנם הב”י שם חולק עליו. וכ”כ בהגהות אמרי ברוך בשם שו”ת רשב”א (סי’ תקס”ג) והב”י יו”ד (סי’ רנ”ח)].

יא. ולבסוף העלה שם ע”פ שו”ת מהרי”ט (ח”ב סי’ מ”ה) דהיכא דידוע לכל העולם מה שבלבו, אז הוא מחילה, ובלא”ה – לא, וחולק על המהרש”ל דמחילה בלב הוי מחילה לגמרי, [וע’ דברי גאונים כלל נ”ז ס”ק ה’ הרבה שיטות בענין] ולכאורה יל”ע דהכא גם אם נאמר דיש מחילה הרי לא אמר שום דבר שמוחל, וזה מחילה בלב בלבד, ומנלן לומר דפה זה מחילה שידוע לכל העולם דמוחל, כאשר האחרונים דנים שמא מה שלא תבע כי הוא ע”ה, או טועה או שוכח וכו’. ובלא”ה הק’ נתה”מ דפה דומה הדבר לקונה והיה אונאה במכירה, דאין יודע כלל שיש לו ביד חבירו, ואין דומה למחילה בטעות מחמת שטועה בדין, וכמו בפירות דקל ומוכר שט”ח בלא כתיבה ומסירה וכו’.

יב. והנראה לומר בהקדם מש”כ בקצ”ה (סי’ קע”ב ס”ק א’) דיאוש מהני אפי’ בטעות, וכמו ביאוש דאבידה (וע”פ הגהות אשר”י ב”מ דף ס”ו), ולכאורה י”ל דתביעה בב”ד אינה כסתם תביעה לתשלומין, דזה בא אח”כ כמסקנת התביעה, והדברים יש בהם משום גדר “יאוש”, ומש”ה אפשר לומר דאין חסרון דהמחילה במחשבה בלבד, דפה זה ענין יאוש דמהני במחשבה, וחילוק בין זה לכל פשרה, דשם תבע ואח”כ התפשר במקצת בהסכמת הנתבע, ופה מתייאש מתחילה מלתבוע החוב, וכדלקמן, ולכאורה אפ”ל בדעת הריב”ש ורמ”א דאין כאן כלל גדרי מחילה עולמית, שלא הוזכר בדבריהם כלל, וכמ”ש הרמ”א ד”אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע”, כלומר כעת לא תבע יותר, ולכאורה אין פה מחילה לעולמים אלא כמחילה זמנית בלבד, וכהא דמכות (ג’ ע”א) כמה אדם רוצה וכו’, כלומר דגם הרווחת זמן לממון יחשב, ובזה בלבד יש מחילה, ולא בתורת מחילה גרידא שמוותר מטוב ליבו, אלא בתורת “עביד אינש דזבין דינא”, דרוצה שיקבל הדיין יותר דבריו, ומש”ה מפחית בעצמו התביעה, ומעתה אין פה חסרון דמחילה בלב, דזה רק כשהמחילה היא בלבו בלבד, ואמנם פה עצם העדר התביעה זה לא בלב, אלא בפועל ממש, אם אנו דנים על תביעה זו כמחילה זמנית, וכמו שכ’ בקצ”ה אודות היאוש דמהני במחשבה, כי מתייאש לפי שעה מאשר יכול לתבוע יותר, ומחמת פחד הדין,

יג. ולכאורה אין חילוק בין ת”ח לע”ה, ובין ידע עומק הדברים או לא, דלכאורה אם נאמר כן הרי אין זה תלוי רק בזה בלבד, ותלוי הדבר ג”כ אם האדם ותרן או לא וכו’, וא”כ תלוי הדבר באומד דעתו של הדיין, וכבר השיג כן המ”מ (הובאו דבריו בב”י סי’ קל”א) והש”ך (שם ס”ק ט”ו) ע”ד הרא”ד, דכה”ג נתת דבריך לשיעורים, ומש”ה לא הביא הריב”ש ראיה לדין זה דס”ל דזה פשוט, ומש”ה באמת אם פסק הדיין יותר מהתביעה הדין חוזר, ולכאורה ע”פ הריב”ש והרמ”א זה אפילו לאחר הוצאת ממון וכפשטות לשונם, ואה”נ דבציור הריב”ש דבפירוש נתן הברירה לשכנגדו הואיל והמחילה היתה בפירוש לא יוכל לחזור בו, ואמנם בלא”ה שפיר יוכל לתבוע יותר, ולכאורה ג”כ מסברא י”ל כן, דהרי בדיון זה הנתבע משיב רק כפי הסכום שתבע התובע, ושמא אם היה יודע דהדיין יחייב יותר היה טוען יותר ומתאמץ יותר בעדים וראיה, ולכאורה גם בזה יש משום עביד אינש דזבין דינא.

יד. וא”ש משה”ק האחרונים מהא דסעיף ט’ דיש פה משום פתח פיך לאלם. דהא כ’ בכס”מ (פכ”ח מהל’ סנהדרין) דזה רק כשהבע”ד מבקש לטעון אלא שקשה לו לחבר הדברים וכו’, ופה אדרבה רצונו לטעון בפחות בדווקא, ובלא”ה הא אי’ שם דצריך להתיישב היטב בדבר שלא יהיה כעורכי הדיינים, וא”כ בודאי דכה”ג דלא יוכלו לטעון בעבורו יותר.

טו. ובהסבר הגמ’ י”ל כמ”ש באו”ת ובנתה”מ דלא באו לרבא לדין תורה, אלא אתא לקמיה דרבא רק רוניא בעצמו, וא”ל רבא עצה טובה דיתן לרבינא הסכום המועט, ויתפייס עמו בתביעתו זו, דאל”כ אלא דיבוא עימו רבינא לדין,אז “דיינינן לך”, כי הרי רבינא יוכל שוב להעלות טענתו הראשונה, וא”כ תחויב יותר וכדינא דרב הונא. ויכל רבא לומר לו כן דרך עצה טובה הואיל ובא לפניו כדרך הוראת איסור והיתר, ולא היה ד”ת לפניו בזה.

טז. ומדרכו של רבא בדבריו לרוניא למד הרמ”א יסוד לדבר כי באין תביעה ליותר אין לדיין לחייב יותר אלא כפי הטענות כעת, (וע”פ הנ”ל אפשר דרוניא בא בטענות כנגד רבינא דאמר לאריסו להפחידו לרוניא וכו’, וטען רוניא כנגדו דזה כגזל ע”מ למיקט, ואסור וכהא דגמ’ ב”מ ס”א ע”ב, וכמו שנפסק בשו”ע (סי’ שמ”ח ס”א), והשיבו רבא דכדין עשה ולא זו בלבד וכו’).

יז. ואע”פ דכ’ בקצ”ה (סי’ ע”ג ס”ק א’) דכפירת הזמן זה ככופר בכל הממון ויש חיוב שבועה דאורייתא גם בכופר שוה פרוטה בלבד בכפירת הזמן, לכאורה יש מקום לחלק בין כפירת הנתבע בזמן לבין ויתור התובע לזמן ואולי לעולם, דזה בודאי לא יחשב כממון ממש.

יח. וכעין הדברים מצינו בשער המשפט (סי’ ט’ ס”ק א’), דכ’ גבי שוחד וז”ל וצ”ל דכ”ז שאינו תובעו אמרינן מסתמא מחל לו, כיון שמתחילה נתן לו מרצונו הטוב ועכשיו אינו תובעו, אבל כשתובעו אח”כ נאמן לומר שלא מחל לו קודם לכן, דכיון שבודאי נתחייב לו אמרינן ברי ושמא ברי עדיף. וראיה מהא דסי’ רל”ב ס”ב דאשתכח טופיינא וכו’, ולכאורה פה הדברים ק”ו דהתם הרי נתן השוחד מרצונו, ופה בסה”כ אינו תובע כל אשר היה יכול לדרוש באותה תביעה. וא”כ בודאי דיוכל אח”כ לתבוע היתר, דאין זה מחילה מוחלטת, ואמנם כל זמן שהוא עצמו אינו תובע אין לנו ליתן לו.

יט. ולכאורה יק’ מהא דכ’ בשו”ע (סי’ פ”ח סי”ב) דבתבעו חיטים והודה לו בשעורים דפטור אף מדמי שעורים, ולשיטת רש”י ותוס’ הטעם משום הודאת בע”ד, ואמנם לרא”ש זה דוקא באם יש ביניהם ויכוח בעובדא שהיתה ב”יום פלוני”, דבלא”ה אין זה מחילה, דלרמ”א עיקר הטעם לפטור השעורים משום מחילה, ולש”ך שם (ס”ק כ”ג) הטעם ע”פ הרמ”ה דיכול לומר משטה אני בך, דאין שייך פה מחילה או הודאה, ואפי’ אין לו עדים כלל, ולכאורה הרמ”א לשיטתו דזה מחילה, והמחילה מחילה גמורה היא, דאע”פ דיודע הנתבע שהוא חייב הוא פטור מהשעורים, וכמו”כ אי’ (בסעיף י”ד) באומר התובע שגם שעורים רצה לתבוע וכו’, דפטור הנתבע באופנים מסוימים, דלכאורה י”ל דשאני התם דזה ציר הויכוח ביניהם אם חיטים חייב או שעורים, ולכן יש פה הודאה או מחילה או השטאה, אמנם פה שתבע מעט ומתוך דבריו רואים שיכול לתבוע יותר ויותר, י”ל דאע”פ דלא רצה כעת לתבוע כל החיובים השונים, מסתמא לא מחל עולמית, וכטענת הנתה”מ דלא מחל כלל, וכנ”ל, דהנה כ’ הקצ”ה (סי’ י”ב ס”ק א’) דבטענו חיטים והודה לו שעורים זה מחילה בלבו ובלב כל אדם הואיל והוא מתווכח ע”ז, ואמנם פה הרי אין זה פשוט כלל דמוחל לגמרי כלב כל אדם, וכמו שהק’ האחרונים.

כ. וע’ פ”ת (ס”ק י”ח) שהביא משו”ת מעיל צדקה (ס”ס נ”ג), שהק’ על הש”ך דאדרבא אין לומר דיש מחילה אא”כ בציור כרבינא דמתחילה תבע בעצמו יותר, אבל בלא”ה הסברא נותנת דלא ימחול כ”כ, ועוד דברי ושמא הוי ברי עדיף, והוא טוען ברי דלא מחל, ומש”ה כ’ דהנכון דהב”ד ישאלו התובע אם מתחילה כיון למחילה הרי גזל בידו ליקח יותר, ואל”ה הרי זה כפתח פיך לאלם, ולכאורה קשה לומר כן ברמ”א דסו”ס לא חילק בזה כלל, וג”כ לא כ’ דעל הב”ד לשאול וכו’ שזה דבר מחודש מאד.

כא. ולהנ”ל א”ש דאכן אין פה מחילת עולמית אלא מחילה זמנית לצורך דו”ד זה, וזה מחל בעצם הדבר שתבע כפי שתבע והנתבע השיב כפי שהשיבו, והדיין שמע הדברים, ואה”נ דיכול לחזור ולתבוע, וא”כ לא איפכת לו אם יטעון עכשיו וכו’, דסו”ס קודם טען בזה המועט בלבד וכנ”ל, ואה”נ דאין לב”ד לשאול לתובע יותר, וכפשטות הרמ”א.

כב. ואמנם ע”פ זה באם יטען הנתבע דיטעון הכל וכו’, וכדאי’ ברמ”א (סי’ פ”ז סעיף כ”ד), הזכות בידו לומר כן, ואע”פ דאי’ שם בפ”ת (ס”ק כ”ו) דמחלק בשם שו”ת שבו”י (ח”ב סי’ קמ”ח) דבטוען ששכח דיאמן, ואמנם כה”ג דהכא הרי אנו מיישבים דבריו דזבין דינא, ואיננו טוענים דשכח, א”כ הטענה טענה טובה.

הכותב:

הרב משה שלום שור

דיין במועצה הדתית ירושלים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *