לתרומות לחץ כאן

בענין הזמנה לדין

בעו"ה קיימת תופעה שכיחה למדי של אינשי דלא מעלי המנצלים לרעה את הנוהג של בתי הדין להזמין לדין תורה ג' פעמים, ולמרות שיודעים הם היטב על ההזמנה כבר בפעם הראשונה, הם מתעלמים ממנה ביודעין, ואינם מופיעים לדין כנדרש עד אחר ההזמנה השלישית.

לעיתים קרובות גם בהזמנה השלישית אינם מוכנים למעשה לדין תורה, אלא שאז מעלים טענות "חדשות", כגון על חוסר יצוג של עו"ד, או שבכלל אין רצונם להתדיין בבי"ד זה, אלא דוקא בבי"ד אחר וכו' וכו', בשיטות אלו הם משפילים מטרידים ומתישים את כוחו של התובע, וביודעין מטריחים לשוא את ביה"ד ואת התובע.

פעמים רבות כשהתובע יודע מראש כי כן "מנהג" הנתבע להטריד יריביו, אינו רוצה להיות מוטרד ומושפל, ובצר לו על כספו ועל כבודו אינו פונה כלל לבי"ד כד"ת, והולך להתדיין מיד בערכאות, שם בית המשפט אינו מניח לזלזל בכבודו ולנהוג כן, שם המזלזל ואינו מתייחס ברצינות להזמנה נענש קשות, ובבחינת כתוא מכמר כדאי' בגמ' ב"ק (דף קי"ז ע"א), והואיל ואדם בהול על ממונו ובגודל צערו אינו משים על ליבו את גודל האיסור וחילול ה' הכרוך בדבר.

אמנם במקרים שהתובע ירא שמים, פעמים רבות הוא מתייאש מראש מתביעתו, ביודעו כי הנתבע יכול להתישו ולחזור ולהתישו, ולפעמים גם כשמתחיל בתביעה בב"ד, מיד כשרואה שהנתבע מתחיל בהתשה, או לעיתים תוך מהלך הזמן הממושך של ההתשה המתמשכת, התובע מתייאש מתביעתו בב"ד, וזה בעצם כל מה שרוצה הנתבע.

ובנוסף לכך נוצרה הרגשה אצל אנשים רבים כי ה"הזמנה השלישית" היא ההזמנה הראשונה, ועד להזמנה השלישית כאילו לא הייתה כלל הזמנה, וכלל אין חובה להופיע בפני ב"ד. כך שלמעשה עד להזמנה השלישית אין ברור כלל לאן מגמת פני הנתבע.

כידוע כל תפקידו של ב"ד הוא להציל העשוק מידי עושקו. וא"כ גם אם בסופו של דבר אכן ניצל העשוק מידי עושקו, [דבר שכאמור לא תמיד קורה] הרי בדרך הארוכה והקשה הצליח העושק לשוחקו עד דק, והשאלה האם יש דרך ע"פ דין התוה"ק למנוע שיהיו החוטאים נשכרים, ומאידך יראי ה' נפסדים, ושורת הדין לוקה?

א. היסוד בגמ' להזמנה לדין ג' זמנים.

אי' בגמ' מו"ק (דף ט"ז ע"א) מנלן דמשדרין שליחא דבי דינא ומזמנינן ליה לדינא וכו'. ומנלן דמשמתינן וכו'. אמר רב חסדא מתרין ביה שני וחמישי ושני. ה"מ לממונא, אבל לאפקירותא לאלתר, ע"כ הגמ', וכ' ע"ז בחי' הר"ן (ד"ה דכתיב קראו שם) דנמצא שדרך המלכות הוא להאריך זמנם, כ"ש בישראל שדרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום, עכ"ל, וכ"כ בנימוק"י (שם דף ח' ע"א מדפי הרי"ף ד"ה זימנא), ועוד אי' בגמ' ב"ק (דף קי"ג ע"א) אמר רב חסדא קובעים זמן שני וחמישי ושני זמנא וזמנא בתר זמנא, ולמחר כתבינן, ובהמשך הגמ' ה"מ גברא דאניס וליתא במתא, אבל איתתא כיון דאיתא במתא ולא אתיא, מורדת היא, וכ"פ ברי"ף, וברא"ש (סי' ח') אי' החילוק דגברא טריד בעבידתיה ואשה יתבא בביתיה, ולכאורה ביאור הדבר הוא דאין החילוק אם הוא בעיר או לא, אלא דאם טרוד הוא בדברים המסיחים את דעתו יש לחשוש שסופו שישכח ההזמנה, וכמו שמהאי טעמא איתא בהמשך הגמ' דאין מזמינים הנתבע לדין ממעלי שבתא לבתר שבתא, דיתכן שבגלל טרדת ההכנה לשבת ישכח את ההזמנה, וכ' בחי' הרשב"א דבכל הזמנה והזמנה מתרים בו שוב ושוב, דהכל מחמת שמא ישכח, ויסוד כל הדבר משום דרכי נועם.

ב. דעת הרמב"ם, השטמ"ק בשם הרמ"ה, והכס"מ, הדרישה, והיש"ש.

וכ' ברמב"ם (הל' סנהדרין פכ"ה הל' ח') מי ששלחו לו בית הדין ולא בא מנדין אותו וכו', במה דברים אמורים כשהיה במדינה ומרד ולא בא, אבל אם היה בכפרים ויצא ונכנס קובעין לו זמן שני וחמישי וכו', והק' בהגהות מיימוניות מדוע לא הביא הרמב"ם דין התלמוד לחלק גם בין איש לבין אשה,

ותי' הכס"מ דאכן אין הדברים אמורים כן בדווקא, אלא באורחא דמילתא, ואין הדברים חלוקים אלא בטרדתו של כל אדם בלבד, וכן כ' ג"כ בדרישה (חו"מ סי' י"א ד"ה כתב הרמב"ם) דאין חילוק בין איש לאשה, ובטירדא תליא מילתא. וכ"כ בים של שלמה (ב"ק פ"י סי' ט"ו), ולכאורה אם אכן עיקר החילוק ב"אורחא דמילתא" תליא מילתא, הרי בזמן שלנו אם נשלחה לנתבע הזמנה בכתב, שם זאת על ליבו ולא שכח מאומה, ואם היה לו שהות בדבר, ובכל זאת בחר שלא להתייצב במועד בב"ד, וזאת בלי להודיע מראש ולהתנצל כראוי, הרי אכן בידיעה ברורה עושה הדבר, ואין כל חילוק בין איש לאשה וכו', ותמיד עליו להיענש מיד על מרדו.

זאת ועוד, ע"פ הטעם שכ' הר"ן והנימוק"י ש"דרך המלכות" להאריך זמנם, הרי הדברים ידועים כי כיום אין שום "דרך המלכות" להאריך זמנם, אדרבא! דרך המלכות להקפיד ביותר על אי הופעה לדין, והרבה פעמים גורר הדבר עונשים שונים.

ג. דעת האו"ת במנהג בזמן הזה.

וכלשון הרמב"ם אי' ג"כ בשו"ע חו"מ (סי' י"א ס"א), אמנם כ' באו"ת והו"ד בפ"ת (ס"ק א') ובנתה"מ (ס"ק ד') ובערוך השולחן (ס"א), דהאידנא תמיד אין נוהגים לנדות, ואפילו לבני העיר, ואפילו לנשים, אלא עד אחר הזמנה של ג' פמעים, והטעם ע"פ הרא"ש דאין הדבר תלוי כלל באם הוא קבוע בעיר, אלא בטירדא תליא מילתא, וכיום הכל טרודים, ולכאורה כל זה נכון רק ע"פ דעת הרא"ש דדי בטירדא בעלמא.

אמנם להרמב"ם והשו"ע לשיטתם אין הדברים אמורים בטירדא סתם, אלא דוקא בטירדא גדולה של איש הנמצא מחוץ לעיר בלבד, וא"כ לכאורה הרמב"ם והשו"ע לשיטתם לא יסכימו לדברי האחרונים, כי גם אם כיום הכל טרודים, הרי בודאי שאין זה טירדא להיות דוקא מחוץ לעיר באופן שאי אפשר לבוא לביה"ד.

ולכאורה יש לעיין דגם לדברי האחרונים, סו"ס אחר שנהגו להמתין ג' פעמים מהטעם דלא במעל לא בא לב"ד, אלא דטרוד הוא, הרי בודאי החשש גדול דכל אחד יודע דלא יחשב לסרבן עד ג' פעמים, אולי אינו טרוד כלל ועיקר, ואעפ"כ לכתחילה הוא מזלזל בהזמנות ב"ד, ואמנם אעפ"כ ס"ל לאחרונים כי יש לדונו לכף זכות, ולא לנדותו.

ושמא אפשר לומר דגם לשיטת השו"ע והרמב"ם, באמת המנהג למעשה ע"פ האחרונים מבטל ההלכה, וכמ"ש בירושלמי יבמות (פי"ב הל' א') וכ"כ הרא"ש (ב"מ פ"ז ס"א) בשם הירושלמי.

וא"כ למעשה אין מחלוקת, וגם לרמב"ם והשו"ע לא יהיה בזמן הזה למעשה כל נידוי, ואמנם הא תינח שלא לנדות דלא ייענש בעונש החמור של הנידוי, דהמנהג דמלמדים זכות שמא טרוד הוא וכו', אמנם סו"ס מאידך גיסא נחזי אנן הרי אין זה ודאי דהנתבע אכן טרוד היה, באופן שנבצר ממנו להופיע בבי"ד, ובפרט שלא מוזכר כלל בתלמוד ובראשונים דצריך הוא לטעון כי אכן כן היה שהיה טרוד, אדרבה מקום גדול לומר דאם לא בא בלי להודיע מראש על אונס, אכן לא היה שום אונס, (אמנם כבר כ' בשו"ת מהרי"ק כנה"ג והרמ"א דיש חיוב התנצלות, והו"ד לקמן באות ו') למה יענש התובע בתוחלת שוא ג' פעמים, ולא יקבל מיד כתב סירוב המתיר לו לילך לכל מקום שהו להוציא חובו, ולכאורה די לנו במנהג שלא לנדות אלא אחר ג' פעמים, דאין לנו אלא חידושו, אמנם מנלן לאפוקי מדין הרמב"ם והשו"ע מליתן מיד אחר סירוב אחד היתר לתבוע חובו בכל מקום שיוכל.

וביותר יש לעיין דהואיל ויסוד הענין שאין מנדין אלא אחר סירוב ג' פעמים זה משום דרכי נועם, וכי המצב דהאידנא שיכול הנתבע להתעלם מהזמנות ביה"ד ולהתעלל בתובע בלי שיוכלו לעשות לו מאומה, וכי זה דרכי נועם, ולכאורה אה"נ נידוי לא יהיה כה"ג אבל למסרב יחשב.

וראיה לדבר ממש"כ בשו"ע (חו"מ סי' כ"ו ס"ב) היתה יד גוים תקיפה וכו' יתבענו לדייני ישראל תחילה, אם לא רצה לבוא נוטל רשות מב"ד ומציל בדיני גוים וכו', וכאן לא כ' השו"ע דצריכים הזמנה ג' פעמים דוקא, וע"פ הדברים א"ש דיש חילוק, דכאן אין מדובר בכל עונש של נידוי כגמ' מו"ק וב"ק, אלא אדרבה בהיתר לתובע להציל ממונו ככל שיוכל, כשאי אפשר להציל בדין תורה, ולזה מספיק "לא רצה לבוא" דיקבל רשות הבי"ד להציל בדיני גוים. (אם כי אפשר לדחוק כי "לא רצה לבוא" אין הכוונה בהזמנה אחת לבדה, אלא כשאמר בפירוש שאינו רוצה לבוא, או שהזמינו אותו ג' פעמים ולא בא, דאל"כ שמא רוצה לבוא אלא שהיה טרוד, וכנ"ל)

ואף כי אמנם כ' בב"י (מחודש ב') ובסמ"ע (ס"ק ח') בשם רב שרירא גאון דהמורד בדין מתרין בו התראה מפורסמת, ואם אינו מקבל מעידים עליו וגובין ממנו בדיני גוים, ומנהג שלנו לעכב ג"פ בבית הכנסת, ואח"כ מתירין לו, עכ"ל, סו"ס לא כ' בשו"ע מנהג זה, וא"כ משמע מלשונו דאין לנו מנהג זה, ודי בסירוב אחד לתביעה אחת כדי להתיר לתובע לילך לתבוע בדיני גוים, והטעם כנ"ל דאם אין מדובר בנידוי, באמת אין צורך כלל בסירוב לג' הזמנות.

[וגם לשיטות דיש מנהג זה, אין דין של סירוב לג' הזמנות]

ובלא"ה לכאורה יש לעיין טובא האם הטירדא בימינו דומה לטירדא בזמן האו"ת והאחרונים, וכמו שהם עצמם חילקו בין זמנם לזמן התלמוד והראשונים, כי בזמנם אולי באמת היה לנתבע רצון לבוא, ואולי גם חשב באמת לבוא, אבל מחמת תנאי החיים הקשים אז, בעל כורחו חייב היה להיות בעיר רחוקה או בכפר מרוחק, ובשום אופן לא יכל למנוע הדבר. [ועי' במאמר "כבוד מלך" בהקדמת הערוך השולחן לחו"מ בתיאור קשיי הפרנסה בזמנו]

אמנם בזמן שלנו גם אם אכן היה צריך להיות במקום מרוחק בדיוק בזמן שנקבע לדיון, ובאמת לא יכול להימנע מכך בשום פנים ואופן, הרי בזמן שלנו התפחתו מאד אמצעי התקשורת, וכידוע מעבירים זה לזה בכלי התקשורת הרבה דברים של מה בכך, ומי מנע ממנו שלא להודיע מיד על כך לב"ד, ולקבל מיד כפי הנצרך לו זמן אחר, ואם בחר הנתבע שלא לעשות כן אות היא לנו כי סירוב יש כאן ולא אונס, ושמא בזמן שלנו יודו כל האחרונים, כי באמת שוב נשתנה הזמן שלנו מהמצב של זמן האחרונים, וכיום אין "דרך העולם" להזניח בשוגג תאריכים של הזמנה לדין, וכיום אם המוזמן לדין אינו מופיע כנדרש, הדבר נעשה ברצון ולא באונס, וא"כ גם האחרונים לשיטתם יסכימו כי בזמן שלנו עלינו לשוב לדין התלמוד והראשונים.

ד. הזמנה לחתימה על התחיבות לקיום פסק הדין.

נוהגים כל בתי הדין לחייב את הצדדים לדין התורה לחתום על שטר בוררות, קודם לכל דיון לגופו של ענין, והטעם מסברא, וכמ"ש באור החיים עה"ת (פרשת שופטים פרק ט"ז פסוק י"ח ד"ה שופטים), וז"ל וטעם השוטרים אמרו בפסיקתא רבי אלעזר בן שמוע אומר אם יש שוטרים יש שופטים, אם אין שוטרים אין שופטים, ע"כ, הדברים מוכיחים שאם אין שוטרים אין חיוב מצות שופטים, ומעתה כל שיודעים ישראל שהעם אינם נשמעים לשופטים, והשופטים אינם יכולים לכופם אין חיוב במינוי השופטים, ע"כ דבריו, והנלמד מדבריו דבזמן הזה כל שהצדדים מסרבים לחתום על כתב הבוררות הואיל ואין "שוטרים" (כי בלי חתימה על שטר בוררות קשה מאד לבצע את פסק הדין אם החייב אינו רוצה לשלם מרצונו הטוב) גם "שופטים" אין.

וכן כ' בדברי גאונים (כלל נ"ב ס"ק ח') בשם שו"ת נאות דשא (סי' נ"א) שו"ת דברי חיים (ח"ב חו"מ סי' ז' וט') שו"ת שואל ומשיב (מהדורה ג' ח"ג סי' קכ"ה) ושו"ת הרמ"ץ (סי' ו') דהמסרב לחתום על שטר הבוררות דינו כמסרב לדין, וכמו"כ משמע להדיא בכסף הקדשים ובחכמת שלמה (ע"ד הש"ך סי' ע"ה ס"ק ב') דזה פשוט דאפשר לחייב לפחות חתימה על שטר בוררות, אלא שלפעמים אפשר לחייב עוד בטחונות גם יותר מחתימה בלבד, וכ"כ בדרכי חושן (ח"א סי' ב'). ויש להוסיף כי המנהג לחייב חתימה על שטר בוררות מחויבת בכל בוררות שהיא, וכגון בב"ד של סוחרים וכדו', כי ללא חתימה כזו אין שום טעם ותכלית לדיונים.

וע"פ זה לכאורה יש פתרון לכל הדעות למנוע את התשת התובע, וזאת אם נשלח לנתבע הזמנה לחתום בפני מזכיר ביה"ד על שטר בוררות בכל עת שיחפוץ תוך שלושים יום, ואם לא יבוא בתוך זמן זה יחשב כמסרב לדין, ואפשר לב"ד לקבוע זמן גם בכה"ג, וכמ"ש בשלטי הגיבורים (ב"ק דף מ' מדפי הרי"ף אות א') שיכולים לקבוע הזמן דיבוא תוך זמן מסוים. והרי זמן בי"ד הוא שלושים יום, וכדאי' בגמ' ב"מ (דף קי"ח ע"א).

ואמנם גדולה מזו, דכ' התוס' שם (ד"ה זמן) דבנזיקין שאפשר להסירם בשעה קלה, א"צ לזמן בי"ד ל' יום, וכן נפסק בב"י בשם שו"ת הריטב"א (סי' מ"ב) וברמ"א (חו"מ סי' תט"ז), דאם הדבר נחוץ אין נותנין לו זמן אלא כופין אותו לסלק מיד הנזק, וא"כ לכאורה גם פה הרי מה מבקשים מהנתבע רק חתימה קלה על השטר בוררות, ואין כל טירחא בדבר, וא"כ אולי גם לא יצטרכו ל' יום, אמנם עכ"פ באם יתנו ל' יום בודאי דמהני.

ההזמנה לחתימה על שטר הבוררות תהיה לנתבע בלבד. [כמובן לאחר שהתובע כבר חתם על שטר הבוררות, מיד בבואו לבי"ד לתבוע] ההזמנה תשלח ב"דואר רשום", כאשר יהיה כתוב על המעטפה באותיות נראות לעין "הזמנה לדין", והנתבע יאשר זאת באישור מסירה, ואם השליח הודיע כי סירב לקבל הדואר הרי דומה לגמ' ב"ק (דף קי"ב ע"ב) דאומר לא אתינא דכותבין לאלתר וכו', דעצם הסירוב לקבל ההזמנה הוא סירוב לדין.

דבר זה יוכל להיות גם ע"פ המנהג דאין נידוי אלא בסירוב לבוא לדין אחר הזמנה לדין ג' פעמים, ואדרבה אם כדברי הראשונים במו"ק דהטעם דדרך המלכות להאריך זמנם, הכוונה דדרך המלכות שמאריכים הזמן ע"י שקובעים זמן מסוים ומוגדר אחר זמן מסוים ומוגדר, והטעם אולי באמת באותו זמן רצה לבוא, אלא שבדיוק באותה שעה לא יכל לבוא מפאת טירדא.[וכ"כ בשיטמ"ק בשם הרמ"ה בב"ק שם דאורחא דמילתא הוא דאע"ג דלא אתי בזימנא קמא אתי בזימנא תניינא, אמנם ג' פעמים היא חזקה לכו"ע] ומשא"כ בנידון דידן.

ועוד אפשר לחלק דבהזמנה לדין הואיל ואפשר לקבוע זאת אפילו לזמן קרוב מאד, וכמ"ש הרמ"ה בשטמ"ק שם מיום שני ליום חמישי הבא אחריו, ועוד יותר מכך יהיה לפי מש"כ המאירי במו"ק וז"ל וקובע לו זמן, לא שיהא מזמינו לבוא לאלתר וכו', ומשמע מתוך הדברים דכל שאינו לאלתר ממש ויש שעות מספר של ישוב הדעת שפיר דמי, וכ"כ המאירי בב"ק להדיא דאפשר להזמין מהבוקר לערב, וא"כ נמצא חומרו קולו, כי אפשר מאד דבאמת רוצה לבוא, אולם באמת נבצר ממנו לבוא מחמת התחייבות קודמת או דבר שאינו סובל דיחוי, אבל בהזמנה לחתימה על שטר הבוררות שיכול לעשותה בכל זמן שהוא בפרק זמן מוגדר, לא נאמר דאחר שכבר קיבל שהות גדולה של ל' יום, שיכל לבוא בכל זמן שיש לו פנאי, יקבל עוד ימים, דא"כ הרי אין לדבר סוף, ואם אכן לא בא כל ל' יום ש"מ סרבן הוא.

וראיה לדבר מהגמ' ב"ק (דף ט"ז ע"ב) לגבי קנסא בבבל, דאי' שם ואי אמר קבעו לי זימנא דאזלינא לארעא דישראל קבעינן ליה, ואי לא אזיל משמתינן ליה. ע"כ, וכ' במאירי דאם לא הלך ביום הנודע לו משמתין אותו. ולכאורה מדוע "קבעו לי זימנא" שמענו, ו"זימנא בתר זימנא" לא שמענו פה. ומדוע לא ניתן לו גם פה ג' פעמים, וכן הוא ברמב"ם (הל' סנהדרין פ"ה הל' י"ז) דמנהג הישיבות דמנדים אותו עד שיפייס את חבירו או יעלה עמו לארץ ישראל, וכ"כ ג"כ הש"ך (סי' י"א ס"ק א') בשם הים של שלמה (ב"ק פ"א סי' מ"ג) דבמקומות שאין כלל בי"ד, יכולים בני העיר לקבוע לו הזמן וכו', וגם פה לא הוזכר כלל דצריכים ג' פעמים דוקא, ולכאורה מאי שנא.

ואפשר לומר דרק בהזמנה לדון בעירו זה הדרך דאפשר שהוא טרוד ולא בא עכשיו אבל יבוא בפעם הבאה. וזה כדרך המלכות שאינה מקפדת בכגון דא, אמנם שונה הדבר לחלוטין בהזמנה לדין במקום אחר, ואם לא שת לבו בפעם הראשונה, נשאר במקומו וכלל לא טרח ללכת למקום הדין, הרי נתן לנו אות כי לא אנוס הוא, אלא שאינו משים על לבו כלל, וא"כ פה הדברים ק"ו דאם כל ההזמנה של הבי"ד רק לחתימה על שטר בוררות בתוך ל' יום, והוא אינו עושה כן בזמן הקצוב לו, אין הוא אלא מסרב לדין.

ה. דעת המאירי

עוד ראיה לדבר שכ' בחי' המאירי ב"ק (דף קי"ג ע"א ד"ה מי שאי אפשר) ובכתובות (דף פ"ח ע"א ד"ה כבר ביארנו במשנה), דאם אינו יכול לבוא לבי"ד, אע"פ דאי אפשר לנדותו על אשר לא בא, אמנם הבי"ד יורדין לנכסיו ופורעין החוב, שלא יהיה כל אחד נוטל מעותיו של חבירו והולך למדינת הים, ואע"פ שבירושלמי אי' דמזמינים ומזהירים אותו ג' פעמים, הלכה ע"פ הבבלי דגם בלאו הכי יורדין לנכסיו, וזאת אפילו כלל לא עמד עמו לדין, דאל"כ אכתי כל אחד יטול מעותיו של חבירו וילך למדינת הים ולא יוכלו לעשות לו מאומה, וא"כ רואים מדבריו דאכן יש חילוק, דאה"נ לנידוי אי אפשר לב"ד להענישו בלא הזמנה ג' פעמים, אמנם אפשר לב"ד לירד לנכסיו גם בלי זה, וא"כ אפשר גם פה לחלק בין נידוי שזה רק לאחר סירוב ג' פעמים, לבין ההיתר לתובע לתבוע בכל מקום, שאין צריך לסירוב ג' פעמים.[והחילוק יבואר עוד לקמן (אות ט')]

ו. דעת שו"ת מהרי"ק

ועוד אפשר לומר ע"פ מש"כ בשו"ת מהרי"ק (שורש י"א) דגם אם אכן היה צריך הנתבע לילך מחוץ לעיר, ובאמת היה אנוס, הוא חייב לשלוח התנצלותו לבי"ד, ואם אינו עושה כן הוא פושע בזה, וגם נידוי יהיה עליו באם לא יתנצל, והובאו הדברים ג"כ בכנסת הגדולה וברמ"א (סי' י"א ס"א), והטעם כ' בהגהות הגר"א (ס"ק ט') ע"פ הגמ' ב"ק (דף קי"ב ע"ב ודף קי"ג ע"א) דבמקום אפיקורסות מנדין מיד, ואי התנצלות ראויה זה אפיקורסות.

ומעתה אפשר לומר כי בזמן הזה אפילו הנתבע אדם הטרוד ביותר, עדיין לא יפטר מהחובה להתנצל כדת בפני הב"ד, בכל הזמן אשר היה לו בין קבלת ההזמנה עד זמן ישיבת ביה"ד, כי זה דרך התנהגות אצל אנשים רגילים שאינם מזלזלים זה בזה, ואם לא עשה כן זה לנו האות כי מזלזל הוא זלזול מוחלט בב"ד ובהזמנת הב"ד, וא"כ זו אפיקורסות ואפילו יש מקום לנידוי, וא"כ הדברים ק"ו שיש מקום להיתר לתובע לתבוע אדם כזה בכל מקום.

ז. דעת שלטי הגיבורים

גדולה מזו מצינו בשלטי הגיבורים (סנהדרין דף ג' ע"א אות א') דהתובע משלם הוצאות של ההזמנה הראשונה בלבד, דרק ההוצאות עד שנעשה הנתבע סרבן הם על התובע, ומשמע להדיא דמיד אחר שלא הופיע בהזמנה ראשונה הוא סרבן, ואפילו לגבי ההוצאות של ההזמנות הנוספות, וזה למרות שלגבי נידוי צריכים סירוב לג' הזמנות, והובאו הדברים ג"כ בש"ך (סי' י"א ס"ק ב' וסי' ק"ו ס"ק ב'), ושמא זה ג"כ כוונת הרא"ש בשו"ת (כלל ע"ג סי' ב') דמתחייב הסרבן בהוצאות מהשעה שנעשה סרבן, דב' גדרים יש כאן, הא': סרבן מוחלט הראוי לנידוי שאין לו עוד שום התנצלות, הב': סרבן שאי אפשר לנדותו, הפושע רק במה שלא בא, או לפחות במה שלא התנצל על אונס, אמנם אם אפשר לחייב סרבן זה בהוצאות ההזמנות הנוספות, בודאי שאפשר להתיר לתובע לתבוע חובו בכל מקום שהוא.

ולכאורה ק' ע"ז מהגמ' ב"ק (דף קי"ב ע"ב) דאין כותבים שטר הנידוי ע"פ שליח הב"ד בלבד, כי סו"ס רק ע"א הוא, ובכתיבת שטר נידוי צריכים לפחות שני עדים, הואיל ובסופו של דבר יש פה הוצאת ממון, כי בסופו של דבר הנתבע צריך לשלם ההוצאות של הכתיבה, וכדאי' בגמ', ובהוצאת ממון צריכים שני עדים, [ומש"ה כ' השלטי הגיבורים בסנהדרין דאם אפשר לכתוב את כתב הנידוי בלי שיהיה כל הוצאות לנתבע, אין שום מניעה לכתוב זאת ע"פ עדות שליח הב"ד בלבד. וכ"פ באו"ת באורים (סי' י"א ס"ק ה') ובנתה"מ בחידושים (שם ס"ק ה')]

ואפשר לומר ע"פ מש"כ בנתה"מ (סי' י"א ס"ק א') לחלק דאימתי אין שליח הב"ד נאמן להוצאת ממון, כשבא לב"ד ואומר להם שתשובת הנתבע להזמנה הייתה שלא יבוא, אמנם אם הב"ד רואים בעיניהם כי הנתבע לא בא, והשאלה היא האם שליח הב"ד הזמין אותו כדת או לא, פה אומרים כי חזקה על שליח ב"ד ששליח עושה שליחותו, ולכן השליח נאמן לחלוטין, וגם אם הדבר גורר בעקבותיו להוצאת ממון בגלל אי הופעת הנתבע, וכ' בסו"ד דאכן כן הם כל התראות הב"ד ע"פ שליח הב"ד בלבד, וכן הדבר גם בנידון דידן דיחשב כסרבן, דסו"ס כל הזמנות הב"ד הם ע"פ שליח הב"ד או ע"י הדואר הנחשב לצורך זאת כשליח ב"ד, ולמרות שיש השלכות כספיות מהסירוב.

וכעין הדברים מצינו במאזנים למשפט במשנה אחרונה (סי' י"א), דאע"פ דאין דין נידוי אלא אחר סירוב ג' פעמים, אמנם כח ב"ד יפה לקנוס הסרבן באם לא הופיע אפילו לאחר הזמנה אחת בלי התנצלות ראויה, וא"כ ק"ו דיכולים ב"ד לקנוס הסרבן שקיבל זמן ראוי, ולא בא לחתום על שטר הבוררות למרות שהוזהר, וזאת ע"י היתר לתובע לפנות לכל מקום שיוכל לקבל חובו, ולא יוטרד עוד ע"י הנתבע.

ולכאורה יש יסוד לדברים ממש"כ הסמ"ע (סי' ב' ס"ק י"ב) דאע"פ שנחלקו הפוסקים שם אימתי כח טובי העיר לענוש העבריינים, אמנם במקום של למיגדר מילתא כו"ע מודים דיש כח לטובי העיר לכל עונש ע"פ שיקול דעתם, ולכאורה גם בדבר הזה יש הרבה למיגדר מילתא, גם כלפי הנתבע שלא יזלזל בהזמנת הב"ד, ואולי חמור מזה הדבר, כי חלילה גזל בידו, ורוצה להשאיר הגזילה בידו ע"י התשת התובע בהכריחו אותו להזמינו הזמנות חוזרות ונשנות, וללא הועיל, וגם כלפי התובע יש משום מיגדר מילתא שלא יתיאש מדין תורה, ויפנה לערכאות שלא כדין, ובעיקר מהבחינה הציבורית יש פה משום מיגדר מילתא, כי אם לא כן, הציבור רואה בעיניו שהחוטא לכאורה נשכר וכו'.

ולכאורה היה מקום לשאול דשמא כל קנס אפשר לקנוס את הסרבן, אמנם אכתי לא נתיר ליריבו האיסור החמור לפנות לערכאות, ובאמת לכאורה זה יקשה על כל ההיתר ללכת לערכאות במקום סרבנות, אמנם אפשר לומר דהואיל וברשות בי"ד הוא הולך אין פה משום איסור ערכאות כלל, כמ"ש בים של שלמה (ב"ק פ"ח סי' ס"ה) דכל האיסור דלפניהם ולא לפני גוים, זה רק באם יכול להכריח הנתבע בדין ישראל, ובאין יכול להכריחו כן אין בכלל כל איסור.

ויותר מזה כ' בשו"ת חתם סופר (חו"מ סי' ג') וז"ל דאילו ברשות ב"ד אפילו לשפוט לפניהם, דאז לא מיקרי הפלילים על שמם, אלא על שם ב"ד שנתנו לו רשות, אלא דב"ד בודאי לא יתנו רשות אלא כנגד אלם, ע"כ, וכן משמע בכלי חמדה (פ' משפטים אות א' ד"ה יהיה) דבנתבע סרבן אין כלל איסור תורה דלפניהם ולא לפני גוים, ומש"ה די בהיתר הב"ד, דכל התירם הוא רק גילוי דעת הבי"ד שבמקרה זה התורה כלל לא אסרה.

וכדברים האלה כ' בהגהות הגר"א (סי' כ"ו ס"ק ה') מקור הדברים להיתר במקום סרבנות ע"פ המשנה בגיטין (דף פ"ח ע"ב) בגט המעושה ע"י גוים, דהגוים חובטין את הסרבן ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך. ולכאורה לא דמי, דבגיטין הגוים רק החובטים, אמנם הכל נעשה רק ע"פ שיקול דעתם של דייני ישראל, ומה מצאנו שהותר רק שהגוי יהיה כמקל הב"ד, אמנם פה התירו לדון ע"פ דיני הגוים וע"פ שיקול דעתם.

אמנם להנ"ל י"ל דאחר נטילת הרשות מדייני ישראל שאי אפשר לדון הסרבן מחמת סרבנותו, זהו אכן שיקול דעתם של דייני ישראל שבמקרה דידן גם ידונו אותו הגוים, ואכן באמת השופט הגוי הוא כמקל חובלים בלבד, וממש כמו בגט מעושה שהדיין אומר לו לחבוט והוא חובט, פה אומרים דייני ישראל לגוים כי הרשות נתונה להם לחלוטין, גם ישפטו וגם יחבטו וגם יענישו ויחייבו כפי הבנתם, כי אי אפשר בלאו הכי, דהרי כלים אחרים אין, וא"כ הדברים בדרך קנס על אשר עזב את ה' והרים יד בתורת משה, ואם יש להם כח לקנוס הסרבן, הרי זה המעולה שבקנסות.

ובאמת יסוד ההיתר הוא מהגמ' (ב"ק דף צ"ב ע"ב) קרית חברך ולא ענך רמי גודא רבה שדי עלויה וכו', ומזה הוכיח הרא"ש שם (סי' י"ז) בשם רב פלטוי להיתר זה, והובאו הדברים גם בב"י, וגדר הגודא רבה וכו' משמעו קנס, וכמ"ש במהרש"א דנלמד מסוף הפסוק יען טהרתיך ולא טהרת וגו', עד הניחי את חמתי בך, וכפרש"י שם דהואיל ולא נשמעו לנביאים נענשו בחמת ה', וכ' באו"ת בתומים (סי' כ"ו ס"ק ב') דהנקנס הואיל ולא רצה לשמוע לדין התורה לא יענה עוד. [וזאת כסברא הראשונה ברמ"א שהיא העיקר דבמהלך לערכאות שלא ברשות והפסיד, שוב אין נזקקים לו].

וע"ע בשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' ס"ו ד"ה אמנם) דזה נרמז בפסוק עצמו דכל החילול ה' נזקף רק לחובתו של הסרבן, דרק בגלל סרבנותו בא הכל, וע"ע באמרי בינה (הלכות דיינים סי' כ"ז ד"ה והנה) שהאריך לחלוק על הנתה"מ (סי' כ"ו ס"ק ג') דגם באין הב"ד יודעים כלל אם הצדק עם התובע מניחין לו לתבוע בערכאות, אם הנתבע מסרב לדין, דזה הגודא רבה. [ולנתה"מ אין נותנין רשות אא"כ ידוע להם כי הצדק עמו].

ט. חילוק בין עונש נידוי לדין סרבנות

ואמנם אפשר לומר כי יש חילוק בין עונש של נידוי לכל עונש שהוא, ואפילו עונש קנס, כי הנידוי הוא תרופה להתרסה של העבריין נגד חוקי התורה, ולכן מסתייגים ממנו ומתרחקים ממנו כל שומרי התורה, כדי להביע מורת רוח מהנהגותו הרעה, ולכן יש מקום לומר כי אין אי ההופעה לב"ד מחייבת נידוי אא"כ ההתרסה היא מוחלטת וחד משמעית, וא"כ יש מקום לומר כי באי ההופעה לאחר הזמנה אחת בלבד, עדיין אין מקום לנידוי, כי אמנם ברור כי אין פה ציות לב"ד כראוי ליראי ה', אבל גם התרסה מוחלטת כנגד הב"ד עדיין אין, כי אולי באמת היה לו קושי כל שהו, ובמערכת היחסים שנוצרה היה קשה לו לעמוד בנסיון, אמנם סו"ס גם אי הופעה לב"ד בעקבות הזמנה ראשונה היא חוסר ציות בפועל, וגם אם אין הדבר גורר נידוי, הדבר יגרור אחריו כל עונש או קנס הראוי לו, ובראש ובראשונה היתר ב"ד ליריבו לפנות להציל את שלו בכל מקום שהוא.

וכ' בתרומת הדשן (סי' רע"ו) לחלק בין נידוי על שעבר עבירות בפרהסיא בדברים שבינו לבין המקום, דאז מחויבים ביה"ד להיכנס אפילו לספק עונש מצד המלכות, ומשא"כ בנידוי על שהלך לערכאות דאין כאן פריקת עול אם הולך בתוקף ובאלמות עבור עניני ממון, וכן נפסק ג"כ בשו"ע יו"ד (סי' של"ד סמ"ח), ולכאורה יש לעיין דהרי גם הליכה לערכאות עון חמור הוא מאין כמותו, וע"ז נאמר שהוא כאילו הרים יד בתורת משה וכו', וסו"ס עון הרמת יד בתורת משה זה גם עון בין אדם למקום, ומדוע יהיה הדבר פחות חמור משאר העבירות שבין האדם למקום.

אמנם החילוק הוא כי מעשה הנידוי עיקר ענינו הוא כנגד פריקת עול מלכות שמים, וא"כ יש לימוד זכות על ההולך לערכאות, כי למרות האיסור הגדול אין הוא פורק עול לחלוטין, אלא הוא בהול על ממונו, ולכן אין מעשיו בשיקול הדעת כראוי, ואע"פ שהעון חמור ביותר, אין ההתרסה כלפי המקום חמור כ"כ, כי הדבר נראה לציבור כעוד אלימות הנעשית לצורך ממון, ומשא"כ בשאר עבירות  שבין אדם למקום, שנראה לקהל יותר פריקת עול.

וכיוצא בדבר אי' בתרומת הדשן (פסקים סי' קל"ח) דמחמירין העבריין, ואין חוששין שמתוך כך יצא לתרבות רעה, וכן נפסק ברמ"א (יו"ד סי' של"ד ס"ג), והק' הט"ז (ס"ק א') דתמיה לי טובא וכו' מדוע באמת לא נחוש לכך, והוכיח דחששו חז"ל טובא לכך, אמנם כ' ע"ז בנקודות הכסף דהואיל ודין הב"ד לנדות אין לחוש לכך, דא"כ בטלה כל דין ישראל, כלומר דטובת הכלל קודמת לכל חשש של היחיד, וכ' בפ"ת (ס"ק א') דכן הסכימו האחרונים. [תשב"ץ, שו"ת שמש צדקה, שו"ת חות יאיר, שאילת יעב"ץ, שו"ת רדב"ז, ושו"ת חתם סופר]

וכן כ' ג"כ בברכי יוסף (חו"מ סי' ב' ס"ק ב'), דבאמת הנידוי בא לצורך זה גופא להסתייג לחלוטין מהאיש וממעשיו הרעים, וזאת בגלל שמתריס על מצות ה'. ולכן פה זה יוצא מן הכלל שאי אפשר לחוש ליציאת היחיד לתרבות רעה, דאדרבה חוששין לכל ישראל שיסתייגו ממנו, כדי להביע מורת רוח ממעשיו הרעים, ולא יתקררו מחום האמונה, מחמת מעשי היחיד.

י. דעת כסף הקדשים

ועוד ראיה לדבר אפשר לומר ע"פ מש"כ בכסף הקדשים (סי' כ"ו ס"ב), דאם יש אומדנא דאכן האדם מסרב לדין, דינו כדין חבר שהוא כמותרה ועומד, ואינו צריך התראה נוספת, וכהא דגמ' סנהדרין (דף ח' ע"ב) דחבר אין צריך התראה, ואע"פ שכ' הרמב"ם להלכה (הל' איסורי ביאה פ"א הל' ג', והל' סנהדרין פי"ב הל' ב') דאחד תלמיד חכם ואחד עם הארץ צריך התראה, אמנם כבר כ' בקצות החושן (סי' כ"ח ס"ק ח') דזה חידוש הוא שחידשה תורה בהתראה להבחין בבירור בין דין שוגג לדין מזיד, ומש"ה בכל מקום שיש דין התראה של התורה (וכהא דהגמ' סנהדרין (דף מ' ע"ב) אמר עולא מניין להתראה מן התורה וכו') בעינן שיעשה האיסור בתוך כדי דיבור, דאל"כ יכול לומר ששכח ההתראה, ואע"פ שיש חזקה שלא שכח, אמנם שונה הדבר במקום שאין דין התראה של תורה, אלא שצריך שידעו בבירור כי ידע שיש איסור ולא נמנע מלעשותו, בודאי שאפשר לומר סברא זו, וכמו שמצינו בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' קכ"ז) דגם אם נאמר דכל עוברת על דת משה צריכה התראה, אין הדברים כן במשמשתו נדה, שהוא דבר הידוע לכל הנשים, ובזה אינה צריכה עוד התראה, דאין זו כדין התראה של תורה דהרי אין צריכים התראה בשעת מעשה, וכדמבואר בהגהות מרדכי ושו"ת הרשב"א דהתראה זו היא רק הודעה על האיסור, וכן משמע להדיא בשו"ת מעיל צדקה (סי' ס"א), והובאו הדברים בפ"ת (אבהע"ז סי' קט"ו ס"ק י"א).

וא"כ ק"ו הכא שאכן באמת נשלחה הודעה והותרה הנתבע ע"י הבי"ד, כי אם לא יעשה כדת ויחתום על כתב הבוררות תוך שלושים יום, יהיה דינו כסרבן גמור, והנתבע בחר להתעלם ולא לעשות כדבר הבי"ד, הרי באמת הוא מותרה ועובר, ואינו יכול לומר כי לא ידע האיסור והעונש, וגם אם היה טרוד בחלק מהזמן, הרי היה יכול למצוא לעצמו שעה קלה פנויה בתוך השלושים יום לבוא ולחתום כדת, ואם לא עשה כן, לכאורה די בזה לפחות להתיר לחבירו המציית לדין לתבוע חובו בכל מקום שהו, גם אם עדיין אינו סרבן לדין נידוי.

סיכום דברים

כדי למנוע ככל האפשר מהתובע עינוי דין ממושך, צער, וסבל, יכול ב"ד לדרוש משני הצדדים לחתום על כתבי בוררות קודם כל הזמנה לדיון מעשי, ואע"פ שנכונה הטענה כי זכותו של הנתבע לבחור ב"ד כרצונו. [ע"פ הרמ"א חו"מ (סי' י"ד ס"א) ושם בהגהת הגר"א (ס"ק י"ח), וע"פ הנתה"מ (סי' י"ד ס"ק ג' ובחידושים סי' כ"ו ס"ק י"ג)] אמנם יצווה עליו ב"ד כי עליו לחתום על כתב בוררות כי הוא מקבל על עצמו בפועל את סמכותו של אותו ב"ד מסוים שהוא אומר כי הוא רוצה בו. ובאם לא יעשה כן ולא יחתום על כתב בוררות על קבלת סמכות ב"ד שיחפוץ, יוזהר הנתבע ע"י הב"ד אליו פנה התובע לראשונה, כי סירוב לחתימה על קבלת סמכות ב"ד בפועל, דינה כסירוב לדין על כל המשתמע מכך. ואם אעפ"כ סירב או נמנע הנתבע לעשות כדברי הב"ד, יכול הב"ד לכתוב עליו "כתב סירוב". ומהטעמים כדלהלן.

א. לרמב"ם, השטמ"ק בשם הרמ"ה, הכס"מ, הדרישה, והיש"ש אין כל התנצלות של טירדא אא"כ זה דרך העולם. ובזה"ז ע"פ "דרך העולם" אין מקום להתנצלות שלא להופיע בפעם ראשונה, בלי להודיע על כך מראש.

ב. גם לאו"ת והאחרונים שכ' ש"כיום הכל טרודים" זה נימוק שלא להענישו בנידוי. אבל עדיין יש מקום להיתר לתובע לפנות למקום אחר. [ולכאורה בלא"ה יסכימו כי שוב נשתנו העיתים, ובזמן שלנו לא תהיה "טירדא" כל נימוק לאי הופעה, בלי הודעה מראש]

ג. למנהג בתי הדין לחייב בחתימה על שטר בוררות, אין כל הגבלה לג' הזמנות דווקא. ודי אם יגבילו אותו לחתום תוך ל' יום. [ולכאורה ע"פ התוס', שו"ת הריטב"א, הב"י, והרמ"א גם בפחות מל' יום].

ד. ע"פ חי' המאירי דאפשר לירד לנכסי הסרבן גם לפני ג' הזמנות.

ה. ע"פ שו"ת מהרי"ק דגם אם הנתבע היה באמת אנוס, אם לא התנצל בפני הב"ד על כך בפועל, הוא פושע.

ו. ע"פ שלטי הגיבורים דנתבע שלא הופיע לדין אחר ההזמנה הראשונה, עליו לשלם את כל הוצאות ההזמנות הנוספות.

ז. ע"פ המאזנים למשפט דב"ד יכול לקנוס נתבע שלא הופיע לדין, אפילו לאחר הזמנה אחת בלבד.

ח. ע"פ הסמ"ע ע"פ דעת המרדכי והדרכי משה דב"ד יכול לענוש תמיד כפי הצורך למיגדר מילתא.

ט. ע"פ כסף הקדשים דביש אומדנא שהנתבע סרבן אין צריך התראה.

הכותב:

הרב משה שלום שור

דיין במועצה הדתית ירושלים

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *