קדימות בהדלקת שתי חנוכיות

הרב שמואל ברוך גנוט
כ"ה כסלו ה'תשע"א

נהגו מעט מיראי ה’ להדליק נרות חנוכה בב’ מקומות משום ספק במקום הראוי להדלקה. ויש להסתפק במדליק במקום אחד הכשר בדיעבד להדלקה לכל הדעות, ואילו המקום השני בו מדליק, כשר לדעה אחת לכתחילה ולשאר הדעות אינו כשר כלל להדלקה, באיזה משתי המקומות ידליק ראשון סמוך לברכה.

א] תשובה: מפורסם בשם הגאון רבי חיים מבריסק זצ”ל באחד שבאו לפני שני אתרוגים, אחד בלתי מורכב ואינו מהודר והשני בחשש מורכב אך מהודר, שיטול קודם את המהודר לפני הכשר, מפני שאם יקדים את הכשר לפני המהודר, שוב לא יקיים מצות הידור, לאחר שכבר יצא י”ח באתרוג הכשר בוודאי. אך אם יקדים את המהודר, הרי אם אינו מורכב מקיים בו גם מצות הידור, וא”ת שמורכב הוא, אזי מקיים את מצוותו בלקיחת האתרוג השני והכשר. ולכאורה הוא הדין בשאלה שלפנינו, שעליו להדליק קודם את הנר הכשר והמהודר רק לדעה אחת ואז ממילא שוב צריך להדליק גם את הנר השני, הכשר בדיעבד לדעת כל הדעות. אך אם ידליק קודם את הנר שמיקומו כשר לכו”ע, שוב לא יוכל להדליק רק נר להידור, מפני שהידור שייך רק במעשה המצווה ולא בהדלקה בפני עצמה, וכמש”כ הבית הלוי והגרי”ז בגדר הידור מצווה. אולם נראה לפלפל ואולי גם לפקפק בזה.

ב] ראשית יש לעורר שלכאורה ישנו הבדל משמעותי בין המקיים את המצווה ורק חסר בהידור, לבין המקיים את המצווה רק בדיעבד. שהמושג “לכתחילה” ו”בדיעבד” אינו רק חסרון בהידור, אלא חסרון בעצם המצווה. ויתכן שבמקרים מסוימים, שניתן לשוב ולעשות את המצווה לכתחילה, צריך לעשותה שוב. ואם כנים דברינו אזי מן הראוי שידליק קודם את הנר שמיקומו כשר לכו”ע בדיעבד ואז שפיר ישנו מקום לשוב ולקיים המצווה שנית לכתחילה ולהדליק במקום בו יוצא לדעה אחת לכתחילה. ומשא”כ בדין שחידש הגרח”ס, ששם מעשה המצוה הושלם לכתחילה, ורק חסר בהידור-מצווה, שבזה נכוחים הדברים שא”א לעשות הידור לאחר שהושלם מעשה המצווה, ודו”ק.

ג] עוד יש להעיר, דהנה הגר”א סילבר זצ”ל (בהגהות לשו”ת נפש חיה או”ח סי’ א’) הקשה ע”ד הגר”ח מדברי רש”י בעירובין (דף נ’) שאם אמר בבת אחת על שתי בהמות “עשירי”, שמספק צריך לעשות סמיכה ותנופה על שניהם, אך אין לברך עליהן. ופשטות הביאור הוא משום דאם הראשון אינו קדוש א”כ יהיה הפסק בין הברכה והסמיכה והתנופה, וא”כ קשה שעל הצד שהמהודר פסול אזי תהיה נטילתו הפסק בין הברכה לנטילת האתרוג השני והכשר. והגרי”ד סולוביצ’יק זצ”ל (כמובא בספר סוכת דוד עמוד ר”ח) תירץ דהתם ישנו הפסק בין הברכה לתחילת המצווה, אך כאן הרי הברכה חלה על הלולב ג”כ, אלא דיוצאים י”ח בברכה זו על שאר ג’ המינים ויוצא בברכה זו משום בזה אחר זה וא”כ אין הפסק, כיון שהברכה חלה על יתר המינים מיד עם ברכתו, וממילא כבר הברכה אינה לבטלה, עכתו”ד. נמצא שהגרי”ד זצ”ל סייג את דברי סביו הגדול למקרה בו שאר המינים כשרים המה, ולפי”ז במקרה דנן אינו כן, שהרי לשאר הדעות הדלקה זו לא נחשבת להדלקה כלל, והוי שפיר כהא דרש”י בעירובין, וא”כ עליו להסמיך את הברכה להדלקה, שבה יוצא בדיעבד לכו”ע.

ד] פשטות דברי רש”י מוכיחים שכשם שישנו הפסק בדיבור, כך הפסק במעשה אחר חשוב הפסק. וכ”כ בהר צבי (כמובא בהערות בש”ס לובלין עמ”ס עירובין שם). והביא להקשות מזה עמש”כ במשפטי צדק (סי’ צ”ד) שבהיו לפניו יין טבל ודאי ויין ספק טבל ובירך “להפריש תרומה” והפריש קודם הספק, שאי”ז הפסק ואין צריך לשוב ולברך. והוכיח ההר צבי מדברי רש”י דלא כהמשפטי צדק. ומאחר שאין ספר הר צבי תחת ידי לא עיינתי בדבריו. אך אם הצגתם נכוחה כמובא בהערות הנ”ל, אזי י”ל בפשיטות שיש לחלק בין לברך לכתחילה באופן שיודע שיפסיק במעשה אחר הברכה, לבין אחד שכבר הפסיק במעשה, שהגם שהוא הפסק שאינו ראוי, מ”מ אינו צריך לשוב לברך. והוי כהא דקי”ל בהלכות תפילין (משנ”ב סי’ כ”ז) דהגם שאסור להפסיק בשהייה מרובה בין הנחת תש”י לתש”ר, מ”מ אם שהה כן, לא יברך שוב.

ה] אולם המהרש”ם רוח אחרת הייתה עימו בהבנת ד’ רש”י. דהשו”ע (או”ח תקכ”ז, כ”ב) כתב שאם נזכר ביו”ט של גלויות שלא עירב, יכול לערב בתנאי שאם היום קודש א”צ לערב ואם היום חול בערוב זה יהא שרא לן לאפויי ולבשולי וכו’ ולמחר א”צ לומר כלום. וכ’ המג”א שמברך על עירוב זה. ובהגהות אשל אברהם הביא מתשובות ר”ש גאון שלא מברך וכ”כ רע”א בהגהותיו בשם גדול א’. והמהרש”ם בדע”ת שם הביא בזה את דברי רש”י דידן ופירש כוונתו שמאחר ואינו יודע איזה משתי הבהמות מעשר, ע”כ אינו יכול לברך, וכתב דכ”ש שבתנאי גמור אינו מברך. ומ”מ סיים דדברי רש”י צ”ע, דכיוון דאחד מהם מעשר ודאי אמאי לא מברך. וחזינן מדבריו שהבין בדברי רש”י שאין מושג לברך ממה נפשך, והברכה צריכה לחול על דבר אחד בוודאות. וע”ע שו”ת מהרש”ם (ח”ג רצ”ו).

ונפ”מ לכאורה בין ב’ הפירושים בד’ רש”י באופן שסומך על ב’ הבהמות בבת אחת. שאם החיסרון הוא מחמת הפסק במעשה, הכא לא הפסיק. ואכן בס’ מגדים חדשים נקיט שלרש”י אם עושה שניהם בב”א צריך לברך. אך למהרש”ם גם כשסומך בבת אחת לא יברך, שהרי א”א לברך בממ”נ. ולמהרש”ם אין כל חסרון של הפסק, והכא גם אין חסרון של ברכה ממ”נ, שהרי כאן הברכה חלה בוודאות על הנר שכשר לכו”ע בדיעבד.

ו] ואחר כל דברינו נראה להציע פתרון פשוט, והוא שבעל הבית יברך לפני שלוחו והוא ידליק במקום שיוצאים בו לכתחילה לדעה אחת. ואילו שליחו ישמע לברכותיו וידליק מיד עבורו במקום השני, הכשר בדיעבד לכו”ע. ואז ממ”נ, אם כהגרח”ס במעשה האתרוג, א”כ שפיר הדליק הוא במקום הראוי. ואם לא ראוי לנהוג כהגרח”ס בכה”ג משום הפסק, וכמשנ”ת, אין כאן חסרון של הפסק, משום שמיד לאחר הברכה הדליק שלוחו את הנר במקום השני. (ומ”מ עליהם להיזהר להדליק את נר הבעה”ב רגע כמימרא לפני שמדליק השליח, ופשוט).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים