עירוי מים רותחים לתוך כוס שאינו מנוגב

ט"ו חשון ה'תשע"א

הנה דנו גדולי זמננו באם שצריך לנגב כוס רטוב מטיפות הנותרות בו לפני שמערה לתוכו מים רותחים מכלי ראשון, או שמותר לערות רותחים לתוך כוס אע”פ שאינו מנוגב. ומצאנו בזה באג”מ (ח”א סי’ צ”ג) שאסר אם שיירי המים הקרים שבכוס לא נתבשלו מעולם, אבל במקום שמדובר במים מבושלים התיר לערות עליהם רותחים אע”פ שכבר התקררו, ע”ש טעמו משום דיש להקל בפס”ר בבישול אחר בישול בלח. ובחזו”א (סי’ ל”ז ס”ק י”ג) כתב דאנן ס”ל דאף שיש בישול אחר בישול בלח אכתי אין זה אלא מדרבנן, ע”ש ואכ”מ.

ועכ”פ החמיר האג”מ במים קרים שלא התבשלו שצריך לנגב את הכוס, וגם במנחת יצחק (ח”ט סי’ ל’) כתב דצריך לנגב תחילה את הכוס (ולא חילק בין מים שהתבשלו כבר לבין מים קרים מעיקרא), וכ”ה בשש”כ (פ”א סע’ מ”ו).

מאידך, ישנם פוסקים שדנו בזה להתיר מכמה טעמים, וכן הורה מו”ר האדמו”ר מצאנז זצ”ל להקל משום דהוי פס”ר דלא ניחא ליה, ובעירוי י”ל דהוי רק בישול דרבנן (כ”ה דעת הרמב”ם ואכמ”ל), וגם משום דהוי פחות מכשיעור ויש שיטות דחצי שיעור בשבת אינו אסור מה”ת, עי’ בזה בחכ”צ (סי’ פ”ו) והדברים ידועים. ועל דרך זה עי’ בציץ אליעזר (חי”ג סי’ מ’) ובשבה”ל (ח”ז סי’ מ”ב).

אמנם נראה להציע טעם חדש להקל בזה, והוא משום דעיקר הגדרת מלאכת בישול הוא תיקון הדבר על ידי האש, ובמקום דליכא הכשר דבר להנאת האדם, וכנידון דידן דבטלים הני טיפות מחמת מיעוטן ואין בהם הנאה כלל, לא שייך מלאכת בישול. ונמצא דכל כה”ג אין הדבר מוגדר כחצי שיעור, ואין כאן מלאכת בישול כלל.

ונראה לבאר בזה את מה שהקשה הפנ”י (שבת דף מ”א א’) במה שמותר ליתן מים קרים מרובים לתוך מיחם שפינה מן האש כדי להפשירן, דקשה שהרי מסתמא אינו מצמצם לשפוך את כל המים ממש כאחת, ונמצא שבתחילת שפיכת המים הקרים לתוך המיחם הוי מבשל.

ותי’ הפנ”י דכיון שהוא שופך באופן רצוף ללא הפסק גלי אדעתי’ שאין רצונו בבישול אלא בהפשרה ומותר, עיי”ש. ולכאו’ דבריו צ”ע, דסו”ס הוי פס”ר ואף אם לא ניחא ליה בכך אסור מדרבנן לדעת רוב הראשונים, ומה הועיל במה שאין כוונתו לכך. ועוד כתב שם הפנ”י ד”כיון שאין מלאכת בישול כיוצא בו מתקיימת א”כ לא דמי למבשל כלל”, ולכאו’ גם תי’ זה אינו מספיק דאף מלאכה שאינה מתקיימת דלא הוי מלאכת מחשבת אסורה עכ”פ מדרבנן.

אלא נראה שביאור הדברים הוא כדרכנו הנ”ל, דבישול מיעוט זה של רגע כמימרא עד שהוא מתבטל מיד על ידי תוספת המים הקרים ללא הפסק לאו מלאכה הוא כלל, כיון שאין כל תיקון ותוצאה במלאכה זו. ואפשר שלזה התכוון הפנ”י בדבריו, ודו”ק.

וכך הוא כללו של דבר, דכל מלאכות שבת מעשי תיקון הם, וכל מהותן קירוב הנאת האדם ע”י תיקון והכשרת החפצים להנאתו, וכל מלאכה שא”א שיהנה האדם מפרי מלאכתו ואין למלאכה תוצאה אינו בכלל מלאכה. ונראה שכן עולה מתוך דברי הפמ”ג בסי’ תק”ב (מש”ז סק”א) והחזו”א (סי’ נ’ אות ט’) שכתבו דהמוציא ניצוצות אש מן האבנים אינו חייב משום מבעיר, וצ”ע שהרי מבעיר אש ואמאי פטור. אלא נראה כנ”ל דכיון שאין לאש זה כל תוחלת וקיום ומיד היא נכבה מעצמו, אינו בכלל מלאכה כלל, ודו”ק. ועי’ עוד בחזו”א סי’ נ”ג דבורר לאיבוד אין עליו שם מלאכה כלל, וכן סוחט לאבוד כמ”ש הרמב”ן והרשב”א כתובות ו’ א’ והר”ן דף ק”י, ע”ש והוא על דרך דרכנו הנ”ל.

וגם מצאנו יסוד לדברינו בדברי החת”ס (יו”ד סי’ צ”ב) בדין נר של בשר בחלב שאסור להדליקו משום מבשל בשל בחלב, אבל לענין איסור שבת כתב דאין בו אלא משום איסור מבעיר ואין בו משום בישול, משום דאין איסור בישול בשבת כשהדבר המתבשל הולך לאיבוד ומתבער מן העולם, כמו בנר דמה שמתבשל ע”י השלהבת נמשך לתוך הפתילה והוא תיכף מתבער מן העולם, ע”ש מה שהביא ראיה לדבריו. ועד”ז בנידון דידן דאף שאין הלחלוחית שבכוס הולכת לאיבוד, מ”מ זיל בתר טעמא דמ”מ אין כאן חפצא המקבל הכשרתו ותיקונו מן הבישול דשיורי הכוס הוא דבר בטל מעצמו ואין בו הנאה וחשיבות כלל, וע”כ נלע”ד דאין בטיפות אלו משום איסור מבשל וכמש”נ.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *