חידושו של הריטב”א בברכת נטילת ידיים

ט"ו חשון ה'תשע"א

כתב הריטב”א חידוש נפלא בדין ברכת נטילת ידיים לסעודה, ואלו דבריו (חולין דף ק”ו א’), “והנוטל ידיו לאכילה ומברך על נטילת ידיים ואח”כ נמלך ולא אכל עכשיו אין בכך כלום, ואין מחייבין אותו לאכול כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, דהא מכיון שנטל ידיו גמרה לה ברכת הנטילה שעליה הוא מברך, והאי שעתא דעתו היה לאכול. וכך דנתי לפני מורי והודה לדברי”. (וע”פ דברי הריטב”א יש להבין את דעת הפוסקים שאין צורך להקפיד על הפסק שבין הנטילה לבין הסעודה, ועי’ בבית יוסף או”ח סי’ קס”ז שהביא דעות בזה, כי אין האכילה מצטרפת למצות הנטילה, אלא מצות הנטילה עומדת בפ”ע גם באופן שלבסוף לא אכל.)

והנה יש שלמדו מדברי הריטב”א כלל גדול לכל המצוות, והוא דמה שאדם מברך על מעשה מצווה אינו מחייבו לקיים את המצווה, וגם אם אינו מקיים את המצווה לבסוף, כל שכיון בשעת ברכתו לקיים את המצווה תו לא נעשית ברכתו ברכה לבטלה. וכך שמעתי טוענים בעניין ספירת העומר, דגם לאחר שבירך ברכת “על ספירת העומר”, לעולם אינו חייב מחמת ברכתו לגמור את מעשה המצווה ולספור את העומר, וגם אם לא יקיים את מצוותו (כגון שהתבלבל ולא ספר) לא תהא ברכתו לבטלה, כיון שבשעת הברכה הייתה כוונתו לקיים את המצווה, כלשון הריטב”א “והאי שעתא דעתו היה לאכול”.

וכך כתב בשו”ת עמודי אש (סי’ ב’), ע”ש שלמד מדברי הריטב”א דכל מי שבירך ברכת המצווה ונמלך בדעתו שלא לקיימה דאין ברכתו לבטלה, כיון שבשעה שבירך היה בדעתו לקיימה. ועל דרך זה חידש בשו”ת הר צבי (או”ח סי’ צ”ט) לעניין ברכות הנהנין, דעל פי דברי הריטב”א מי שברך על האוכל ברכת הנהנין, ונפל האוכל מידו או שנמלך שלא לאכלו, דאינה ברכה לבטלה, כיון שבשעת הברכה הייתה כוונתו לאכול. [ע”ש דמה שכתבו התוס’ בברכות ל”ט ע”א ע”פ ירושלמי דהמברך על התורמוס ונפל מידו דצריך לומר “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, אינו אלא משום מראית העין דנראה כברכה לבטלה.]

אבל באמת אין הדברים נראים נכונים ביסודם, שהרי אי’ בשו”ע (או”ח סי’ תקפ”ה ס”ג) דמי שבירך על השופר ולא יכול לתקוע אין ברכתו לבטלה כיון שהוציא בברכתו את מי שיתקע במקומו. ומבואר דאלמלא שהיה אחר תוקע במקומו שפיר הייתה ברכתו לבטלה, ולא אמרי’ דכיוון שהיה דעתו מעיקרא לתקוע בשופר לא הוי ברכתו לבטלה.

אלא לעולם אין כוונת הריטב”א דמועיל כוונת האדם לקיים את המצווה בשביל שלא תהא ברכתו לבטלה, אלא דכיוון שגמר ונטל ידיו נמצא שבאמת קיים את המצוה, שכן לפי דעתו שרצה לאכול שפיר נתחייב בנטילת ידיו, ומעשה נטילה של מצווה אינו נעקר במה שנמלך שלא לאכול. ודעת העמודי אש הנ”ל הוא לכאו’ דכיוון שנמלך מלאכול שוב לא חשיב נטילת למצות נטילה, ואין כאן אלא מעשה רחיצה בעלמא, ובע”כ דדי בכוונתו לקיים את המצווה בשביל להפקיע מברכה לבטלה. אבל אין דבריו נראים וכנ”ל, אלא דכיוון שנטל הרי קיים מצות נטילה, ולכך אין ברכתו לבטלה, ומי שבירך על מצווה בעלמא שפיר חייב לקיימה, וכן מי שבירך על מאכל חייב לאכלו, בשביל שלא תהא ברכתו לבטלה.

והנה כתב החיד”א בספר מורה באצבע דגם לפי שיטת הבה”ג דכול ימי ספירת העומר תלויים זה בזה, ואם דילג יום אחד שוב אינו סופר וכך חוששים להלכה לגבי ברכת הספירה, אכתי ע”פ דברי הריטב”א אין ברכותיו של ימים הקודמים נעשים ברכות לבטלה למפרע. ולפי דברינו אין דבריו מדוקדקים, דאי נימא ע”פ דעת הבה”ג דנעקר מצוותו למפרע [ועכ”פ אין כאן מצווה שלמה שראויה לברכה], ולא דמי לנטילת ידיים שקיים מצווה שלמה. אלא שי”ל בדין ספירת העומר דלא חשיב ברכה לבטלה מטעם אחר, והוא משום שכל יום איכא מצווה בפני עצמה, ורק שכיון שדילג אינו יכול לספור מכאן ולהבא, ואכמ”ל בזה.

ויש לעיין לפי דברי הריטב”א באופן שנטל אדם ידיו על דעת לאכול, וקודם שבירך ברכת “על נטילת ידיים” נמלך בדעתו והחליט שאינו רוצה לאכול, אם יש לו לברך על נטילת ידיו אע”פ שאין כוונתו כעת לאכול סעודת פת. ולפי פשטות משמעות הריטב”א יש לו לברך בכה”ג, שהרי קיים את מצות הנטילה במה שהייתה דעתו לאכול, אך באמת נראה דבכה”ג לא יברך, כיון שמעתה שוב אין נטילתו מצווה, ודברי הריטב”א נאמרו רק באופן שבירך בשעה שהתכוון לאכול, משא”כ באופן שעדיין לא בירך ונמלך שלא לאכול דאין אנו מורים לו לכתחילה לברך, ודו”ק בזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *