דין קיימא של מלאכת שבת

ט"ו חשון ה'תשע"א

כתב הרמב”ם (פ”ט מהל’ שבת הי”ג) “אין הצובע חייב עד שיהא דבר המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר ע”ג ברזל או נחשת וצבעו פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור.”

ובמנחת חינוך מלאכת צובע כתב דמה שכתב הרמב”ם דפטור בצביעה שאינה מתקיימת זה דוקא כשמצד עצמה אין הצביעה ראויה להתקיים שהיא נמחקת אף ללא מעשה מחיקה של האדם, כמבואר במתני’ שבת ק”ד ב’ דמי שכותב בכל דבר שאינו מתקיים פטור. אבל כשהצבע ראוי להתקיים אלא שהאדם מוחקו הוי צביעה המתקיימת וחייב עליה, דאל”כ לא יתחייב לעולם בשום מלאכה דלעולם יכול לסתור בניינו ולמחוק כתבו וכדו’, ע”ש שהעיר דמדברי הרמב”ם “שאתה מעבירו לאחר שעה” משמע דע”י מה שהוא עומד להעבירו חשיב אינו מתקיים, ויישב בדוחק, עיי”ש.

אמנם במלאכת קושר מצאנו להדיא דכל קשר שאינו של קיימא אינו חייב עליה, וכתב השו”ע (סי’ קי”ז ס”א) דהיינו קשר שעשוי להתירו, ע”ש שהובאו ב’ דעות אם צריך שיהיה עומד להתירו בו ביום, או דסגי בשעומד להתירו תוך ז’ ימים, ועי’ במ”ב שם סקי”ג וסקכ”א, ובסי’ שט”ז סקס”א ובכ”מ, וכן ברור מדברי הגמ’ שבת דף ע”ד ב’ וכן במתני’ דף קי”ג א’ ע”ש שמבואר דכל קשר שעתידין להתירו אינו של קיימא ופטור, וכן מבואר ברמב”ם פ”י מהל’ שבת ה”ב וה”ג.

ולכאו’ למדנו מהא דמלאכת קושר דכל מלאכה שאינה עשויה להתקיים פטור, אע”פ דמה שאינו מתקיים הוא ע”י מעשה אדם, ואינו ניתר מעצמו. וא”כ ה”ה לענין מלאכת צובע, וכן לענין שאר מלאכות, כל שעשוי להעבירו לאחר שעה לא יתחייב במלאכתו, וכן יעלה כוונת הרמב”ם, שלא כדחיית המנ”ח.

אמנם יש מקום לבעל דין לחלוק ולחלק בין מלאכת קשירה לשאר מלאכות דשבת, דמלאכת קשירה יסודו הוא הקשר המחבר ומקשר ב’ דברים, ואם הקשר אינו של קיימא אינו קשר כלל, וחסר בגוף המלאכה כיון שהיא אינה מקשרת ומחברת אלא לשעה, ואין על זה שם קשר ומלאכת קושר כלל. משא”כ בשאר מלאכות כגון צובע וכותב דמה שמעביר את הכתיבה לאחר זמן אינו חסרון בגוף המלאכה ושם כתיבה שבו, וכל שמצד עצמו מתקיים, ואינו חסר במלאכת מחשבת, שפיר הוי מלאכה גמורה.

ובודאי שכך הייתה סברת המנ”ח הנ”ל, דאין לדמות מלאכת קושר לשאר מלאכות (ויש לדון לענין מלאכת אריגה שמא דומה במהותה למלאכת קושר, שכן עניינה אף היא לחיבור הנפרדים, וכן יש לדון במלאכות תופר), ולכך צידד דלא שייך פטור של מלאכה שאינו מתקיימת אלא באופן שאינה מתקיימת מצד עצמה, ולא במה שעומדת הכתיבה להימחק ע”י אדם וכדו’.

אלא שמצאנו עוד בירושלמי (פ’ כלל גדול סוף ה”ב) דנחלקו אמורי אם בנין לשעה הוי בנין אי לאו, ע”ש שיסוד מחלוקתם הוא בבנין שהיה במשכן אי חשיב בנין לשעה משום שהיו מפרקים את המשכן בשעת מסעם, או שמא חשיב בנין עולם מתוך שהיו נוסעים וחונים על פי הדיבור, והוא דעת ר’ יוסי, עיי”ש. וכתב החת”ס (או”ח סי’ ע”ב) דכיון שמצאנו בגמ’ (שבת דף ל”א ב’) “דכיון דכתיב עפ”י ה’ יחנו כסותר ע”מ לבנות במקומו דמי” א”כ ס”ל לגמ’ דידן דהוי בנין המשכן כבנין עולם, וא”כ בנין לשעה לא הוי בנין, ע”ש לענין דין מטריה והארכנו במק”א.

והנה אע”פ שיש לפלפל בראיית החת”ס מדברי הגמ’ דילן, עכ”פ מבואר מדברי הירושלמי דאי לאו סברת ר’ יוסי דחשיב בנין עולם משום דכתיב “על פי ה’ יחנו” הוי חשיב בנין לשעה בלבד משום שהיה עומד לסתירה. וחזי’ לכאו’ דמה שמבואר לענין מלאכת קושר דכל שעומד להתיר, אפילו על ידי מעשה אדם, אינו מלאכת קיימא, כ”ה אף לענין בונה, וכן נימא לענין שאר מלאכות.

אך באמת נראה דגם בבנין יש גדר מסוים דאם הוא לשעה אינו בנין גמור, דס”ל להאי מ”ד דמהות הבניין הוא בקביעותו וחיבורו לקרקע, ואם אינו עשוי אלא לשעה אינו בנין גמור, ואין זה משום דאין מלאכתו מתקיימת. והרי חזינן דלא נחלקו בזה בירושלמי אלא לענין מלאכות בנין ולא לענין שאר מלאכות, ומשמע שהוא ענין מסויים למלאכת בונה.

אמנם גם לענין מלאכת כתיבה מצאנו ברמ”א (בתשובותיו סי’ קי”ט) דייתכן אופן שאינו של קיימא ע”י מעשה אדם, ע”ש לענין ספרים שאותיות כתובים על צידיהן, דהלבוש אסר לפותחן ולסוגרן משום כותב ומוחק, והרמ”א כתב דהוי כתב שאינו מתקיים כיון שעומד להיפתח ולסגור, ולכן אין בו מחיקה. והרי שגם בכתב לא נחשב מתקיים כל שעומד להיפתח ולהיסגר תמיד, ובודאי דומים הם מלאכות כתיבה וצביעה לענין זה.

ולכן נראה יותר דהכל תלוי באופן עשיית המלאכה, דאם מוכח מאופן עשייתה שעשה רק לזמן, וכן דרך בני אדם לעשות בכה”ג רק לזמן, הוי מלאכה שאינה מתקיימת, כגון קשירת שרוכי נעליים שבמהותה נעשה לזמן בלבד, וכן בכתב שבצדי הספרים דמוכח מעצם המלאכה דהוי רק לזמן, וכן בבנין וקשירה במשכן דכל בנינה ועבודותיה היו לזמן בלבד, ולכן פטור בכל כה”ג. משא”כ באם עושה מלאכה גמורה דלא חשיב אינה מתקיימת משום שבידו לסותרה ולבטלה, כיון דאינו עומד לכך מצד עצמו. ונמצא לפ”ז דאף אם קושר ע”מ להתיר, אכתי חייב על מעשה שבת כל שאינו מוכח מעצם הקשר והמלאכה שהוא עשוי לזמן, שכן הוא דרך בני אדם לעשות לזמן בלבד.

ועפ”ז יש להעיר על דברי האבני נזר (או”ח סי’ קפ”ג) דהשואל תפילין מחבירו לא ישנה את קשרו להתאימו למידת ראשו, דכיון דהבעלים יתירוהו כדי להחזירו למדתו הראשונה הו”ל קשר שאינו של קיימא, אף שהקשר בעצמו הוא ראוי להתקיים וגם קשר כיוצא בו עשוי להתקיים ורק כאן מחמת שאין התפילין שלו אלא של בעליהם הצריכים מדה אחרת עומדת להתרה. ולדברינו כיון שמצד עצם הקשר ומצד מעשה המלאכה הוי מתקיים, שפיר יהיה קשר של קיימא.

וכבר תמה המ”ב בביאור הלכה (ריש סי’ קי”ז) על המבואר מדברי הט”ז שם דאם כוונת הקושר להתיר הוי קשר שאינו של קיימא, וכתב הביאה”ל דאין הדבר תלוי בדעתו של הקושר אלא בענין הקשירה, ורק אם הוא קשר שאין דרכו להיעשות אלא ארעי נחשב בכך קשר שאינו של קיימא, ע”ש ודו”ק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *