דין מוקצה בגברא או בחפצא, ונפק”מ ביניהם

ט"ו חשון ה'תשע"א

נחלקו הבבלי והירושלמי בדין גרוגרות וצימוקים שהעלן לגג לייבשן, ונתייבשו קודם שבת ללא ידיעת הבעלים. דאי’ בגמ’ ביצה דף כ”ו ב’ דאם נתייבשו גרוגרות וצימוקים קודם שבת מותר, ושוב לא חל עליהם תורת מוקצה, ואע”ג שהבעלים לא ידעו שנתייבשו. ואילו בירושלמי ריש מס’ ביצה מבואר דאם הגו”צ נתייבשו בערב שבת, והבעלים לא ידעו במה שנתייבשו, לא מהני ייבושן להתירן, אלא כל שלא ידע ביישובן הוי מוקצה.

והנה כתב האו”ש (פ”א מהל’ יו”ט הי”ט) דנחלקו הבבלי והירושלמי ביסוד גדר מוקצה אם הוא תלוי בגברא או בחפצא. כי לדעת הבבלי מבואר דאין איסור מוקצה תלוי בידיעת האדם, אלא בעיקר החפץ אם ראוי או אם לאו, והוא דין בחפצא. ואילו לדעת הירושלמי מבואר דתלוי ידיעת האדם, והוי דין בגברא ולא דין בחפצא, ע”ש מש”כ בזה.

אבל ברש”י ביצה שם (ד”ה מותר) ביאר טעם ההיתר בייבשו בע”ש “דכי אסקיה מעיקרא לא אקצייה אלא ליבש, והרי יבש והוכן מבעוד יום”, ע”ש בשם השאלתות. וביאור דבריו לכאו’ דכל מה שמקצה את הגו”צ מדעתו הוא על תנאי, שאינו מקצה אותם אלא עד שיתייבשו, וכיון שכבר נתייבשו שוב לא הוי מוקצה אע”פ שלא ידע. וע”פ דברי רש”י יש ראיה קצת לדברי השו”ע הרב (סי’ ש”י ס”ב) דגו”צ שנתייבשו לגמרי בשבת מותרים, ולא נאסרו אלא בחזי ולא חזי, ע”ש שהוא חידוש רב, וכבר חלק עליו החזו”א (סי’ מ”ד אות י”א) ע”ש. אבל לפי דברי רש”י שכל מה שהקצה את הגו”צ מדעתו הוא על תנאי שלא יתייבשו י”ל דאף בנתייבשו בשבת מותר, אמנם יש לחלק בזה, וצ”ע.

ועכ”פ לכאו’ מבואר לפי דברי רש”י שלא כדעת האו”ש, אלא מה שלא הוי מוקצה אע”פ שלא ידע הבעלים הוא משום שלכתחילה לא הקצה אלא לשם ייבוש, ומשמע דבהקצאה אחרת באופן שאינו יושב ומצפה להיתר אזי לא יהיה מותר אם לא ידע דבטל סיבת המוקצה מע”ש. ולפ”ז יעלה לדינא דנר שכבה מבעוד יום, ולא ידע הבעלים מכיבוי הנר, דלא יצא מאיסור מוקצה משום כיבוי הנר, הואיל ואין הבעלים יושב ומצפה לכיבויו.

ובירושלמי מבואר היפך הדברים, שלענין גרוגרות וצימוקים מבואר כנ”ל דכל שלא ידעו הבעלים מיישובן לא פקע מהם תורת מוקצה, ואילו לענין נר מיבעיא לן בירושלמי (שבת פ”ג ה”ו) בנר שכבה מע”ש ולא ידעו הבעלים אי הוי מוקצה אי לאו, ופשט ר’ יוחנן דלא הוי מוקצה. והוא ממש היפך דברי הבבלי לפי’ רש”י, דגרוגרות וצימוקים לא הוי מוקצה כיון שעומד ומצפה לייבושן, ואילו לענין נר שכבה מע”ש שפיר הוי מוקצה כיון שלא ידעו בעליו, ואינו מחכה לכיבויו.

וכבר עמד בזה הפמ”ג (סי’ ש”י מ”ז סק”ד), וכתב לחדש ע”פ דברי רש”י הנ”ל דמאכל של איסור שקודם שבת נתערב עמו רוב היתר, ונתבטל האיסור ברוב ההיתר, כל שלא ידעו הבעלים מביטול האיסור אכתי תורת מוקצה עליו. אבל הוסיף להביא שם מדברי הלבוש (סי’ ש”י ס”ד) שכתב בהא דגו”צ שנתייבשו דאף שלא ידעו הבעלים מותר, משום דמוקצה בטעות אינו מוקצה, וכתב דלפי דבריו ה”ה באיסור שנתבטל ברוב היתר קודם שבת דמותר, כיון דהוי מוקצה בטעות, ע”ש.

אבל באמת לולי דברי הפמ”ג היה נראה לומר דאין הכרח בדעת רש”י דלעולם אזלי’ בתר דעת האדם במוקצה, וכל שאין הבעלים יודעים מביטול האיסור איסור מוקצה במקומו עומד. אלא אדרבה, י”ל דלעולם תלוי דין מוקצה בחפצא בלבד, ואיסור שנתערב בו היתר מע”ש בודאי מותרת בשבת, וכן נר שכבה מע”ש לא שייך בו איסור מוקצה כלל, ורק דשאני דין גרוגרות וצימוקים, וכמו שיבואר.

והיינו דכל שחזי ליה בבין השמשות, בין אם ידע הבעלים ובין אם לא ידע, לא שייך ביה איסור מוקצה כלל, וגם אם טעה האדם וחשב בדעתו שהדבר אסור עליו, אין אנו הולכים אחד דעתו המוטעית, אלא הו”ל כאילו הקצה דעתו מדבר הראוי לו, דלא הוי מוקצה כלל. וכן מבואר בירושלמי בדין נר שכבה, דמסיק ר’ יוחנן דאין בו איסור מוקצה, והוא מכיון שחזי ליה בבין השמשות שוב לא שייך בו איסור מוקצה כלל. ויסוד הדבר הוא דאע”פ שאיסור מוקצה תלוי בהקצאת דעתו של אדם מן החפץ, מ”מ לא שייך דין מוקצה אלא במה דלא חזי’ לאדם אם משום איסור, אם משום חסרון כיס, אם משום מיאוס וכדו’, ואם באמת חזי’ ליה לאדם לא שייך בו איסור מוקצה כלל.

ומה שכתב רש”י בדין גרוגרות וצימוקים שתלוי בדעתו של אדם, כוונתו דשאני מוקצה דגרוגרות וצימוקים דכל יסוד איסורו אינו אלא משום דחיית הבעלים בידים, ועי’ בחזו”א סי’ מ”ד אות ו’ ואות י”א. ובזה חידש רש”י דמ”מ כיון דמעיקרא לא אקצי’ אלא לייבש הוי כאילו פסק הדיחוי לפני השבת, ומותר. אבל בשאר כל דיני המוקצה אין הדבר תלוי אלא בחפצא, ואם פסק סיבת המוקצה לפני השבת לא הוי מוקצה כלל.

ולולי דברי הלבוש היה נראה לומר דאין צריך לבוא לדין מוקצה בטעות דלא הוי מוקצה, אלא דכיון דחזי’ לי’ שוב אין כאן מוקצה כלל, דאין הקצאת הדעת לבדה עושה דין מוקצה, שכן לא תיקנו חז”ל לאסור טלטול במה שהאדם הקצה דעתו ממנו ללא סיבה, אלא רק במוקצה מחמת סיבה דלא חזי’ ליה וכנ”ל, וכיון שבאמת חזי’ ליה אין הקצאתו כלום. וגם בשו”ע (סי’ ש”י ס”ג) לא נרמזו דבריו, וגם לא מצאנו כן בשאר מפרשים, אלא נראה פשוט דכל שחזי’ ליה לא שייך בו איסור מוקצה כלל, ודו”ק.

ואף בדברי הירושלמי נראה כן, דרק במקום דחייה בידים תלוי הדבר בדעתו של אדם וידיעתו, ואילו בשאר איסור מוקצה אינו תלוי בידיעת האדם כלל, וכמו שהסיק ר’ יוחנן בדין נר שכבה, ודו”ק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *