ידועים דברי המנחת חינוך במצוה שכ"ד דמצות סוכה כל שבעה מצוה קיומית היא, דאינו מצווה ומחוייב לאכול בסוכה, אלא גדר מצותו דאם אוכל אכילת קבע מצווה הוא לעשות כן בסוכה. והוא כעין מצות ציצית דאם לובש בגד שיש בו ד' כנפות מצווה הוא שיהיו ציציות בכנפי כסותו. ועל פי יסוד זה תירץ המנ"ח את קושית התוס' בסוכה (ט' ע"א) למ"ל קרא לפסול סוכה גזולה והלא מצוה הבא בעבירה היא, והשתא ניחא דעד כאן לא פסלו מצוה הבא בעבירה אלא במצוה חיובית שמוטל על האדם לעשות נחת רוח ליוצרו ע"י קיום המצוה ובמצוה הבא בעבירה אין נח"ר, אבל בסוכה וציצית שעיקר מהותן מניעת המעשה שהוא נגד רצונו ית"ש, דהיינו שלא לאכול חוץ לסוכה ושלא ללבוש בגד ללא ציצית, במצוות אלו אין פסול מהבב"ע כיון שאין עיקר ענינם עשיה חיובית לעשות בהם נח"ר להקב"ה אלא מניעת הרע שלא להכעיסו, וכיון שישב בסוכה ויש ציצית בבגדו לא ביטל המצוה.
ויש מן האחרונים שדחו דבריו בטענה דגדר הפסול במצוה הבאה בעבירה אינו בגברא בלבד שלא קיים את מצוותו, אלא בחפצא דסוכה גזולה דלא חשיב סוכה כלל, ואכמ"ל בזה.
אך לענ"ד נראה עיקר שלא כהבנת המנ"ח בכל גדר מצות סוכה כל שבעה. דנראה טפי דבאמת מצוה חיובית היא, וחייב אדם לישב בסוכה כל שבעה. אלא שחז"ל פירשו ענין המצוה לדירה, כדכתיב "תשבו כעין תדורו", ומשום כך אין האדם מצווה לשבת כל שעה בסוכה, דהלא אין אדם יושב כל שעה בבית דירתו כל השנה כולה, אלא נוהג כדרך העולם שמקום דירתו קבוע בביתו אך לצרכים שונים יוצא מביתו, אך עיקרי קביעת דירתו בביתו והוא חוזר לביתו לאכול ולישן. וכך גדר מצות סוכה שידור בסוכה כל שבעה כדרך דירתו בביתו כל השנה, וממילא אינו מצווה לשבת בה כל שעה. אמנם עיקר החיוב של ישיבת סוכה הוא חיוב כל שבעה, ואינו מצוה קיומית דוגמת ציצית וכדו'.
ומצוה זו מתקיימת על ידי שעושה את סוכתו דירת קבע, כמבואר במשנה (סוכה כ"ח ע"ב) "כל שבעת ימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו ארעי", ושם בגמ' "כיצד היו לו כלים נאים מעלן לסוכה מצעות נאון מעלן לסוכה כו'", ע"ש. וכיון שעשה סוכתו קבע קיים את מצות ישיבת סוכה, אלא שאם אוכל אכילת קבע או שישן חוץ לסוכה הרי ביטל מצותו, דכל שבעה מצווה הוא לדור בסוכה בלבד ולא במקום אחר, ודו"ק.
ולפי"ז נראה דהדר בסוכה מקיים מצוה זו בכל ימי החג, ואפילו בשעה שהוא מהלך בשוק מצות סוכה מתקיימת על ידו קיום כללי, דזה מצותו לדור בסוכה אף בשעה שאינו יושב בה. ומה שכתבו ביסוד ושורש העבודה ובסידור הגר"י עמדין דבכל שעה שאינו יושב בסוכה מבטל מצות עשה אין כונתם לביטול מצ"ע ממש, דא"כ מצוה גם להתפלל בסוכה וללמוד בה, ויהיה אסור לצאת ממנה אלא כדי למנוע הפסד ממוני גדול כדין כל ביטול מצות עשה. אלא נראה דכונתם לביטול סגולת המצוה וחיבתה דבודאי יש סגולה וחיבה מיוחדת בקיום המצוה בפועל ובגוף, וזה פשוט לענ"ד.
ועוד יתחדש לפי דרכנו במי שהיה מהולכי דרכים כל שבעת ימי החג, ופטור היה מן הסוכה, וחזר לביתו ביום האחרון, ואינו חפץ לאכול או לישון. דלהבנת המנ"ח ודאי אינו מצווה כלל להתישב בסוכה לאכול או לשתות נגד רצונו הטבעי, דאין מצות סוכה אלא כשהוא רוצה לאכול או לישון. אך לדרכנו לכאורה מצוה עליו לקבוע דירתו בסוכה ביום האחרון, דכל שבעה חייב הוא בסוכה, וזה שלא קבע דירתו בסוכה עד שחזר לביתו אינו דר בסוכה, וחייב לקבוע דירתו בסוכה ביום האחרון. אך אפשר דגם זאת ילפינן מ"תשבו כעין תדורו" דלעולם אין עליו חיוב לאכול או לשתות ולקבוע דירה בסוכה נגד חפצו הטבעי כי אם בליל ראשון בלבד שהיא חובה, דכך דרך דירת אדם בביתו שהוא עושה כרצונו הטבעי. וכן נראה בכוונת הרשב"א (ח"ג סי' רפ"ז) עיי"ש, ויש לדון בזה עוד.
ויתכן שנחלקו הראשונים בגדר זה. דהנה בסוכה מ"ח ע"א איתא במשנה "סוכה שבעה כיצד גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו", וברש"י פירש "דאי איקלע ליה סעודתא אכיל לה בגווה". אבל הר"ן פירש שם "נ"ל דהיינו טעמא דכיון דאמר רחמנא בסוכות תשבו שבעת ימים צריך שתהא לו סוכה כל שבעה, והיינו דקתני סיפא אבל מוריד הוא כלים וכו' כלומר אע"פ שצריך כל שבעה לעשות סוכתו קבע וכו' אפ"ה לכבוד יו"ט האחרון של חג רשאי להורידן". ומבואר מדבריו דמשום עצם מצות סוכה לא יתיר סוכתו דהלא צריך שתהא לו סוכה כל שבעה כדי לקיים מצות בסוכות תשבו. הרי דאף שאין צריך לשבת בסוכה כל שבעה מצווה הוא לדור בה.
וראיתי בשו"ת הרשב"א (הנ"ל) שכתב השואל לחדש דעד כאן לא אמרו דמצות סוכה חובה בלילה הראשון בלבד אלא לענין אכילה, "אבל מצות ישיבה יש בכללה דברים הרבה צריך שיתקיים אחד מהם, ואם לא קיים אחד מהם כבר ביטל המצוה, אם לא יבטל מחמת אותן הדברים הפוטרין אותו מן המצוה". ומבואר כעיקר דברינו דאף שאינו חייב לאכול בסוכה כל שבעה חייב לדור בה באחד מדברים הרבה שיש בכללה. וע"ש ברשב"א שחלק על תוספת דברים שכתבם השואל, ונראה דהיינו שסובר דאין קביעות לדירה תלויה אלא באכילה ושינה כפי שהגדירו חז"ל, אבל בעיקר דרכו של השואל הסכים הרשב"א, ע"ש "כבר נשאלתי על זה והשבתי כעין מה שאמרת, אלא שהוספת בו דברים".
ולפי דרכנו יש לדחות את דברי המנ"ח לענין מהבב"ע, וכהבנת התוס' בקושייתם.
וכמה הלכתא גבירתא עולים לפי דרכנו, ונבאר אחדים מהם:
א: במנחת שלמה (ח"א סי' א') האריך במי שאכל בסוכה ולא כיון למצות סוכה אם נחשב כאילו אכל חוץ לסוכה, שהרי קיי"ל דמצוות צריכות כונה, עי"ש. ולדרכנו נראה דאין הכונה מעכבת אלא במצוה שהיא מעשה, כגון אכילת מצה תקיעת שופר קריאת שמע וכדו', אבל במצות סוכה שאינה מעשה אלא מצב שיהיה דירתו בסוכה אין צריך כונה.
ב: במה שחידש הגרשז"א (הליכות שלמה ח"ב פ"ט סעיף י"ז) דמותר להוציא ישן מן הסוכה דאין מצוה לישון בסוכה דישן אינו בר חיובא ובר מצוה, אלא המצוה ללכת לישון בסוכה. ולדרכנו פשוט שאסור, דהלא בפועל הוא ישן וקובע דירה חוץ לסוכה, ואין הסוכה קביעת דירתו כל ז'—וכי מותר להוציא את הישן מארץ ישראל, הלא פשוט דכיון שמצוה היא לישב ולדור בא"י אין להוציא את הישן. וכך נראה גם לגבי סוכה, עם כי אכתי יש מקום עיון קצת, ודו"ק.
ג: מנהג נפוץ היה בהרבה מקומות דנשים בירכו על הלולב ולא על הסוכה, כ"כ בישועות יעקב מנהג לעמבערג עפ"י החכם צבי, וכ"ה במנהגי החתם סופר, ולא מצינו פשר למנהג זה. ולדרכנו ניחא דאשה אינה קובעת דירה בסוכה, כיון שהיא פטורה ממנה ועסוקה בצרכי סעודה, ובודאי אין כונתה מתחלה לקבוע עיקר דירתה בסוכה, וא"כ יש בה חשש ברכה לבטלה.
ד: ועיין שבלי הלקט (סימן שמ"ז) דרק אורחים יכולים לברך על סוכת בית הכנסת ולא בני העיר, ולא נתבאר טעם בזה. ולדרכנו מובן דבני העיר אינם קובעים דירה בסוכת ביהכ"נ. ודו"ק היטב בכל זה כי קצרתי מאד.
