ביטול חמץ על ידי שליח

ט"ו חשון ה'תשע"א

כתב הר”ן (פסחים דף ז’) דכמו שאין אדם יכול להפקיר על ידי שליח, כך אינו יכול לבטל את חמצו על ידי שליח, ושלא כדעת העיטור שהביא דיכול אדם לבטל את חמצו על ידי שליח. ובשו”ע (סי’ תל”ד ס”ד) פסק כדעת העיטור דמועיל ביטול על ידי שליח. ויל”ע בשורש מחלוקת הראשונים בזה.

והנה כתב המ”ב (סקט”ו) דאע”ג דביטול מטעם הפקר, ואין אדם יכול להפקיר על ידי שליח, אכתי מועיל ביטול בשליחות, משום שחמץ בשעה שעובר על ב”י וב”י אינו שלו, אלא שהתורה העמידה ברשותו בשביל שיעבור עליו, ולכך בגילוי דעת לבד סגי, ע”ש שיש מחמירים ובשעת הדחק יש להקל. וצ”ע, שנימק המ”ב את דברי השו”ע ע”פ סברת הר”ן דגבי ביטול חמץ סגי בגילוי דעת בלבד, ושאר ראשונים לא סברו כן, שכן הקשו שהרי בעי’ הפקר בפה, וגם צריך שייעשה בפני שלשה, ע”ש בתוס’ ורמב”ן, והר”ן כתב דרך חדשה בזה כנודע וכמבואר בדבריו פסחים שם, ודוחק הוא לפרש את דברי העיטור ע”פ שיטת הר”ן.

אבל יתר על כן, הרי דברי הר”ן דאין צורך בהפקר גמור אלא די בגילוי דעת בלבד חידוש רב הם, ולכאו’ אין לנו בו אלא חידושו דמועיל גילוי דעת גמור של בעל החמץ, אבל מנין דיועיל גילוי דעת באופן של שליחות. ונראה טפי דכיון שאין השליחות תקיפה, כדין שליחות בהפקר דלא מהני, שוב לא לא יועיל גילוי דעתו על ידי האי שליחות, וצ”ב. ועל דרך זה קשה על דברי המשאת בנימין (סי’ נ”ט) שדן בשאלת דרכי הקנין במכירת חמץ, במי שמכר רק בקנין כסף, וכתב דאע”פ שקנין כסף אינו מועיל בגוי, אכתי מועיל גילוי דעת בעלמא, ע”פ סברת הר”ן, וצ”ב דמנין דיועיל גילוי דעת כה”ג.

יש הערה נוספת על דברי המ”ב, שכן מצטט בביאור הלכה את דברי הפמ”ג שיהיה השליח גדול, שכן אין שליחות לקטן. וצ”ע, שהרי בלא”ה אין שליח להפקר, ומועיל גילוי דעת בלבד, וא”כ מה בכך שהוא קטן, וצ”ע.

ונראה לבאר את מחלוקתם של העיטור והר”ן באופן אחר, והוא דכו”ע מודי דיש לדמות הפקר לביטול חמץ, ונחלקו בדין שליחות בהפקר. ויש לפרש זאת דהנה ידועים דברי הקצה”ח (סי’ קפ”ב) שביאר דלא מהני שליחות אלא במעשה, ולא במידי דממילא, וכוונתו דמועיל שליחות במעשים ולא במצבים, ע”ש לענין תפילין שהוא מצב של “תפילין על ראשו”, ולכן לא מהני ליה שליחות.

ואע”פ שמצאנו דרכים אחרים בזה בראשונים, כנודע מדברי מהר”ח או”ז דלא שייך שליחות במצוות שנעשות במעשה אדם, והרבה אחרונים דרכו בדרך זו, והוא שלא כדברי הקצה”ח דשייך שליחות בכל “מעשה”. אך מצאנו בית אוזן לדברי הקצה”ח בדברי הראבי”ה ואגודה (פ”ג ממנחות), ונרמז גם בתוס’ מנחות דף כ”ז, דמה שאמרו חז”ל ולקחתם לכם “שיהא לקיחה לכל אחד ואחד” הוא רק ביום הראשון של החג, אבל בשאר ימי החג אדם יכול להוציא אחרים בנטילת לולב, ע”ש דמה שאין שליחות בלולב הוא רק בשביל שיהיה לקיחה לכל אחד ואחד. וגם מדברי התוס’ הנ”ל מבואר שמסברא היה שייך שליחות בלולב. והוא ראיה גדולה לדברי הקצה”ח, דאף במצוה שבגברא יתכן דמועיל שליחות.

ואם כי בר”ש משנץ בתו”כ פר’ אמור מצאנו ראיה גדולה לדברי מהר”ח או”ז, ע”ש בדין לקיחה לכל אחד ואחד שהקשה שהרי אין צורך לדרשה ללמד דין זה בתפילין וכדו’ ומ”ש לולב מתפילין, ופי’ שאין הכוונה לכל אחד ואחד מבני האדם (כי זאת ידענו כמו תפילין ושאר מצוות) אלא הכוונה לד’ מינים, שאין המצווה מתקיימת אלא בד’ מינים בלבד, כל אחד ואחד. ופי’ זה מתיישב בלשון תו”כ, אבל אינו מתיישב בלשון הגמ’ סוכה ל”ט שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד, ולכן התוס’ כתבו בסוכה כ”ט בדרך שפירשו. והרבה יש להאריך בסוגיא דשליחות במצוות ועבירות, ואכ”מ.

והנה חילוקו של הקצה”ח תקף אף לענין דינים שבדיבור, שיש לחלק בהם בין דיבורים שיסודם “מעשה”, כגון נדרי הקדש שחלים על חפצא וחשיב “מעשה בחפצא”, ולכן שפיר שייך בהם שליחות (כמבואר בגמ’ תמורה דף י’), לבין דיבורים השייכים לאדם עצמו, כגון נדר שמקבל אדם על עצמו, דאין כאן מעשה אלא דוגמת “מצב”, ולא שייך ביה שליחות (כמבואר בתוס’ נזיר דף י”א). וגם בזה יש להאריך טובא, עי’ שע”י ש”ה פ”א וזכר יצחק א’ כ”ג ואכ”מ.

ועל דרך זו י”ל דנחלקו הר”ן והעיטור ביסוד הגדר של חלות הפקר. כי מצד אחד אפש”ל דחלות הפקר הוא מעשה וחלות בחפצא, שמוציא את החפץ מרשותו, ובזה שפיר יהיה שייך בו תורת שליחות. אמנם מאידך י”ל דיסוד חלות הפקר אינו מעשה בחפץ, אלא חלות אישי של הגברא בזה שמצמצם את רשותו מן החפץ, וממילא פוקע בעלותו. ובזה יפורש המחלוקת בין העיטור לבין הר”ן, שלדעת הר”ן אין שליחות בהפקר משום שהוא חלות אישי, דין צמצום של בעלות האדם, ואילו לדעת העיטור הוא חלות על החפץ.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *