בדין רמיזה על ידי תנועת הגוף וביסוד איסור אמירה לנכרי

ט"ו חשון ה'תשע"א

הנה אע”פ שנאסר אמירה לנכרי בשבת, מצאנו היתר של רמיזה לעכו”ם באופנים מסוימים, וכמו שיבואר לפנינו קצת מזה, ויש לעמוד על מה ראו חז”ל לאסור אמירה לעכו”ם, ולהתיר את הרמיזה. ונקדים לכך את מה שמצאנו לכאו’ מחלוקת בין הפוסקים לענין רמז לנכרי ללא דיבור כלל, כגון בקריצת עין או בהצבעת אצבע וכדו’, שמבואר בחיי אדם (כלל ס”ב ס”ב) לאיסורא, ואילו במשנה ברורה (סי’ ש”ז ס”ק ע”ב) כתב להתיר, וצ”ב מה שורש הנידון בזה.

והנה בעיקר האיסור דאמירה לנכרי בשבת, הקשה בשו”ת פני יהושע (סי’ ג’) דלמה הוצרכו חז”ל לאסור אמירה לנכרי באיסור מיוחד, שהרי תיפו”ל שבכל איסור אמרי’ דאע”פ שאין שליחות לנכרי מעיקר הדין אכתי יש לו דין שליחות לחומרא מדרבנן (כמבואר ברש”י ב”מ דף ע”א ב’), וכיון שנאסרה שליחות גוי לעשיית מלאכת שבת שוב אין צורך לאיסור דרבנן מסוים של אמירה לנכרי.

ולכאו’ יש ליישב את קושייתו דכל מעשה מוגדר הוא על ידי מי שעושה את המעשה בפועל, ולא על ידי שולחו, ר”ל שהקביעות לאיסור והיתר של המעשה הוא מי שעושה את המעשה בפועל בלבד. ודוגמה לדבר בזר ששלח כהן לאכול תרומה או קדשים, דאין לומר שיעבור הזר על איסור אכילת קדשים [גם באופן דאמרי’ שיש שליחות לדבר עבירה], כי באכילת כהן אין מעשה איסור כלל, אלא מעשה היתר, ואיך יעבור השולח על איסור מפאת מעשה היתר של השליח. וא”כ ה”ה נימא לענין שליחות של גוי לעשות מלאכת שבת, דכלפי הגוי אין כאן איסור כלל אלא מעשה היתר בעלמא, וא”כ לא שייך לאסור אמירה לנכרי מצד דין שליחות לחומרא דגוי. ועל דרך זה כבר כתבו הבית מאיר (אה”ע סי’ ה’) והנתה”מ (סי’ שמ”ח ס”ק ד’), ע”ש דלא שייך שליחות לדבר עבירה על מעשה שיסודו מעשה היתר לשליח.

אמנם חוץ מדעת השו”ת פנ”י, שגילה בקושייתו דלא סבר כתי’ זה, מצאנו כמה מגדולי הקדמונים דלא סברו כן. חדא, שהנה החת”ס (או”ח סי’ פ”ד וחו”מ סי’ קפ”ח וח”ו סי’ כ”ד) וישועות יעקב (סי’ רס”ג ס”ק ג’) שכתבו ליישב את קו’ השו”ת פנ”י באופן אחר, ויסוד דבריהם דלא שייך תורת שליחות לענין מעשה שבת, כיון שעיקר המצוה היא על הגברא (במעשה מלאכה) ולא על התוצאה (שנעשית המלאכה), על דרך מה שמצאנו במצוות דלא שייך שליחות במצוות שעיקר עניינם במעשה דגברא, כגון אכילת מצה ונטילת לולב וכדו’. ועל דרך זה מבואר בגמ’ קידושין (דף מ”ג א’) דאף לדעת בית שמאי דיש שליחות לדבר עבירה, מודה שמאי הזקן במי שעשה שליח לאכול את החלב וכדו’ דאין השולח עובר אלא השליח.

והנה עיקר דבריהם בזה צ”ע, שהרי בגמ’ שם מבואר הטעם במה שאין שליחות בכה”ג משום שלא יתכן דזה יהנה וזה יתחייב, ועל דרך הפשט כוונת הגמ’ דמעשה הנאה מתייחס תמיד לנהנה בעצמו, ואי אפשר לייחס את המעשה על ידי שליחות לשולח. ומבואר לפ”ז דלולי טעם זה שפיר היה שייך שליחות באכילת חלב, ולכאו’ ה”ה לענין איסור מלאכת שבת. אמנם עכ”פ למדנו מדברי החת”ס וישוע”י דלא סברו כתירוצם של הב”מ ונתה”מ, ולא אמרי’ דלא שייך איסור שליחות במלאכות שבת משום שמעשה נכרי הרי הוא מעשה היתר.

ויתר על כן, הנה כתב השו”ע הרב בכמה מקומות (סי’ רמ”ג סע’ א’, וסי’ רס”ג קו”א ס”ק ח’, וסי’ ש”ז סע’ ל”ה) דעיקר הטעם של איסור אמירה לנכרי הוא משום שליחות גוי לדבר עבירה של חילול שבת, ודלא כעיקר הנחת השו”ת פנ”י שהוא איסור בפני עצמו ואינו שייך לדין שליחות. ועל דרך זה כתב גם רע”א בהגהותיו לסי’ ש”ז, ע”ש. ובאמת כבר מצאנו כן בדברי הראשונים, שכן כתב בהג’ מיימוני “אסור ליתן לנכרי מעות בערב שבת כדי לקנות לו למחר ביום השוק כי יש שליחות לנכרי לחומרא“, והרי לן להדיא דאיסור מלאכה ע”י גוי הוא משום דין שליחות לחומרא. וכן נראה בלשון רש”י (שבת דף קנ”ג א’) בדין מסירת כיס לטלטלו על ידי גוי, שכתב רש”י “והרי הוא שליחו לישאנו בשבת“, ומשמע שהוא מדין שליחות. ולכאו’ צ”ע, דמ”ש מעשה שבת על ידי גוי מאכילת תרומה על ידי כהן, דכיון שאין כאן מעשה איסור לא יהיה שייך בו דין שליחות לחומרא, כדרכם של הב”מ והנתה”מ.

אבל באמת יש לחלק היטב בין הנידונים. כי בכהן שאוכל תרומה אין כאן זיקה של מעשה איסור כלל, אלא עצם המעשה הרי הוא מעשה היתר, ולא שייך בו איסור שליחות כלל. אבל בגוי שעשה מלאכת שבת הרי לעולם חל תורת “מעשה שבת” עליו, והא ראיה ממה שאסור לישראל ליהנות מאותה מלאכה אע”פ שנעשתה על ידי גוי. ובע”כ צ”ל שעיקר המעשה נחשב ל”מעשה איסור” אע”פ שנעשתה על ידי גוי, אלא שאין הגוי עצמו מצווה על עשיית המלאכה, כעין קטן שאינו מצווה על האיסור ואכתי יחשב מעשיו למעשה איסור. ובזה א”ש דשפיר שייך איסור שליחות לחומרא.

והשתא יש לבאר היטב את מה שהתירו חז”ל רמיזה לגוי באופנים מסוימים, כי הנה ביאר המג”א (סי’ ש”ז ס”ק ל”א, והו”ד במ”ב ס”ק ע”ו) דרמיזה בלשון ציווי אסורה, כגון באומר לגוי “תקנח חוטמך”, והגוי מבין שכוונת המצווה שיסיר את הפחם מראש הנר, אבל רמיזה שלא בלשון ציווי, כגון באמירה “הנר אינו נקי”, אין בו איסור. ועל פי דברי המפרשים הנ”ל דאיסור אמירה לנכרי הוא משום שיש שליחות לחומרא בגוי, א”ש דלא שייך האיסור אלא במעשה שליחות, ואילו ברמיזה שאין בה לשון ציווי לא שייך לאסור משום שליחות, והיינו מה שהתירו אמירה לעכו”ם בדרך רמז, ודו”ק.

ועל פי זה לכאו’ אין מקום לחלק בין אמירה לעכו”ם בדיבור ממש, לבין אמירה לעכו”ם על ידי תנועת הגוף, כי כל שמבין הגוי את כוונת הישראל חל דין שליחות עליו, וציווי בתנועת היד הרי הוא כציווי בפה, והוא כדברי החיי אדם שהקדמנו בפתח דברינו לאסור רמיזה בתנועת הגוף. ודעת המ”ב י”ל דסבר שיסוד האיסור אינו משום שליחות, אלא משום תקנה מיוחדת של אמירה לעכו”ם, והוא כדעת הבית מאיר ונתה”מ הנ”ל וסבר דלא תיקנו בתנועת הגוף אלא באמירה בפה בלבד.

אלא שדברי המ”ב אינם ברורים, דאיך לא הביא את דברי הח”א לאיסורא, וסתם בפשיטות להיתר, ושמא אין כוונת המ”ב להתיר רמיזה בתנועה אלא בדליקה, וכדין האומר “כל המכבה אינו מפסיד” שלא התירו אלא במקום דליקה או הפסד פתאומי אחר, אבל בעיקר הדין שפיר מסכים לפסקו של החיי”א דאין חילוק בין רמיזה בדיבור לבין רמיזה בתנועת הגוף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *