שינוי מטרה וחיובי שמירה בכספי צדקה

הרב יוסף פליישמן
ט"ו חשון ה'תשע"א

1. המפריש כסף לצדקה, חל עליו חיוב מדין נדר לתת את הכסף לצדקה ((כן למדו בגמ’ ראש השנה דף ו ע”א מהמילה ‘בפיך’, שכתוב בפרשת נדרים ונדבות, שהוא בא לרבות צדקה. הפרשה בדיבור לפני המסירה לידי הגבאים נקראת בלשון הגמ’ בערכין דף ו ע”א “עד שלא באתה ליד גבאי”. דיני המפריש כסף לשאר מצוות יבואר בדין 7. יתר פרטי דין נדרי צדקה ביארנו בגיליון 23.)). מזמן ההפרשה עד זמן נתינת הכסף בפועל לגבאים, רשאי לפרוט את הכסף ((בגמ’ ערכין דף ו ע”א “האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה, בין לעצמו בין לאחר, בין אמר עלי בין אמר הרי זו. תנו רבנן סלע זו לצדקה, עד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה, משבאתה ליד גבאי אסור לשנותה.” ופירשו רש”י ותוספות שם ש”לשנותה” היינו ללוות או להלוות, וכן פירשו רבינו גרשם שם, הרא”ש בב”ב פרק א סי’ כ”ט, הטור בסי’ רנ”ט ועוד. הרמב”ם בהלכות מתנות עניים פ”ח ה”ד כתב בלשון שונה קצת: “אם רצה לשנותה באחר מותר”. הבית יוסף בסי’ רנ”ט כותב שהרמב”ם מפרש בדברי הגמ’ שמותר להשתמש בכסף ולהשיב אותו מטבע או ללוות ולהשיב מטבע אחר, אבל אין היתר בגמ’ להלוות לאחרים. פירוש נוסף כתב הבית יוסף שהרמב”ם אינו מתיר ללוות את הכסף אלא לפרוט ולהחליף את המטבע במטבע אחר, אלא שנשאר בקושיא על פירוש זה. ובשו”ע פסק שמותר ללוות ולהלוות לאחרים. הרדב”ז בפירושו על הרמב”ם סובר שהרמב”ם אינו מתיר להלוות לאחרים. הערוך השולחן שם מפרש בדברי הרמב”ם כפי הפירוש השני של הבית יוסף, אבל סובר שלמעשה גם הרמב”ם מסכים שמותר להלוות מאותו טעם שמותר לפרוט, שעדיין לא חל קדושת צדקה על המטבע. וכן כתבו בשו”ת כתב סופר יו”ד סי’ ק”י ד”ה ולהיות ובספר דרך אמונה שם ס”ק כ”ב ובציון ההלכה שם ס”ק קי”א. לראשונים הסוברים שמותר ללוות כל שכן שמותר לפרוט, שהרי אף בהלוואה אפשר להחזיר מטבע אחר.)), וכן להשתמש בו כהלוואה ((כן הדין לפי פירוש רש”י ודעימיה, וכן לפי הפירוש הראשון של הבית יוסף בדברי הרמב”ם. הטעם שמותר ללוות גם אם אמר “מטבע זה לצדקה” כתב בשיטה מקובצת ב”ק דף לו ע”ב בשם רבינו יהונתן: “לפי שלא נתכוון לומר זו שלא יוכל ללוותה לפי שעה אלא כך נתכוון שאם נגנבה או נאבדה לא יתחייב בה”, כעין זה כתב רש”י בערכין שם ד”ה אבל לאחר “על מנת כן היקצה לצדקה שאם יצטרך יטלנה וישלם אחרת”.)) או להלוותו לאנשים אחרים ((לפי ההווא אמינא בגמ’ שם רק לעצמו רשאי ללוות, אבל להלוות לאחרים אסור. רש”י שם מסביר את החילוק שאדם מעלה על דעתו שהוא יצטרך לכסף ועל דעת כן מפריש שיוכל ללוות, אבל לא מעלה על דעתו שאחרים יצטרכו. רבינו גרשם מסביר באופן שונה שחז”ל התירו ללוות לעצמו, בהסתמך על כך שהתורם מעוניין לתת צדקה ולא יאחר לפרוע, אבל אחרים לא ימהרו לפרוע. מסקנת הגמ’ לפי פירוש רש”י ודעימיה שמותר אף להלוות לאחרים.)), בין אם הם עניים ((החפץ חיים בספר אהבת חסד פרק י”ח הגהה ראשונה מאריך להוכיח שמקיימים מצוות צדקה בהלוואה, ואף על פי כן כתב שהלוואה לעני נחשבת לשינוי בכספי צדקה, ולכן אינו יכול להשתמש בכסף למטרת גמ”ח לתמיד, אלא חייב לפרוע את הכסף לצדקה, כיון ש”צדקה” בלשון בני אדם היא מתנה לעני ולא הלוואה, וכיון שהתורם אמר “מטבע זה לצדקה” חייב הכסף להגיע בסופו של דבר לצדקה.)) ובין אם עשירים, כל עוד שאין צורך בכסף למטרה המקורית ((בשיטה מקובצת ב”ק דף לו ע”ב כותב בשם רבינו יהונתן “ילווה לאחר לפי שעה, כלומר בעניין שלא יצטרך לגבאי צדקה, או שלא בא לפניו עני, שאם בא לפניו עני והשיבו ריקם לפי שלא הייתה הסלע בידו מתחייב משום משום בל תאחר, דהכי אמרינן וצדקה מחייב עלה לאלתר”. דבריו הובאו בספר אהבת חסד שם ובספר צדקה ומשפט פ”ח הערה י”ב. ולפי זה אין היתר להלוות כספי צדקה, רק אם הפריש לעני מסוים ויודע שהעני לא יצטרך עד זמן מסוים, או שיהיה לו תמיד בכיסו קצת כסף בשביל לתת לעני שבא לבקש, אחרת יעבור על איסור “בל תאחר” שהוא איסור דאורייתא. כמו כן אם הלווה את הכסף והעני נצרך לכסף מוקדם מכפי שסבר בהתחלה, חייב להשיג כסף אחר מיד.)).

2. הלווה את הכסף לאדם אחר, המלווה מתחייב באחריות ((כן מוכח מהגמ’ בערכין שם שיש הווא אמינא שחז”ל התירו ללוות ולהלוות כספי צדקה שהופרשו בלשון “הרי זו צדקה” כדי שיתחייב באחריות, וברש”י שם בד”ה כי היכי דליחייב באחריות מסביר את הטעם שהשימוש בכסף מחייב באחריות, וז”ל: “דכיוון דמשתמש הווי כשולח יד בפיקדון וקמה לה ברשותיה לעניין תשלומין”, והיינו שאף שהוא משתמש ברשות חז”ל, מכל מקום נתנו לו דין של שולח יד. ראייה נוספת שאף הלוואה לאחרים נחשב כאילו משתמש בעצמו, שההלוואה לאחרים גם מוגדר כשימוש, בב”מ דף צט שמשאיל קרדום של הקדש, המשאיל מעל. אמנם, בשו”ת חשב האפוד ח”א סי’ קל”ג כתב מסברא באחד שהלווה כסף שהפריש לעניי ארץ ישראל, והלווה לא החזיר, שהמלווה פטור מאחריות. אבל בספר צדקה ומשפט פ”ח הערה י”ג חלק עליו וסובר כדברינו (אמנם, כתב שם שיש מקום לדעת החשב האפוד לפי דעת הארבעה טורי אבן שיובא בהערה הבאה, אבל אינו נראה, כיון שהארבעה טורי אבן אינו פוטר לאחר שהשתמש).)). ולכן, אם הלווה לא החזיר את החוב יצטרך המלווה לתת לצדקה כסף אחר במקומו.

3. נחלקו הפוסקים אם יוצאים ידי חובת מעשר כספים בהפרשה לצדקה בלבד, או רק בנתינה לעני. לסוברים ((כן כתב בשו”ת ארבעה טורי אבן סי’ ו (הובא בפתחי תשובה סי’ רמ”ט סק”א) שיש לדמות מצוות מעשר כספים למעשר תבואה שמקיימים את המצווה בהפרשה בלבד. מדבריו שם משמע שסובר כדעת הפוסקים (הובאו בגיליון 28 דין 4) שחיוב מעשר כספים הוא מעין חיוב מעשר תבואה. אמנם, גם הסוברים שמעשר כספים אינו אלא מנהג (הובאו שם) יכולים להסכים עם דין זה, שאפשר שהמנהג הוא רק להפריש ולא לקבל אחריות שהכסף יגיע ליד העני. אבל בספר דרך אמונה הלכות מתנות עניים פ”ז באור ההלכה ד”ה ואחד מעשרה מקשה על דברי שו”ת ארבעה טורי אבן, מנליה שהמנהג הוא לצאת בהפרשה, אולי המנהג הוא למסור ליד העני, ואינו נפטר מחיובו עד שימסור. ולפי מה שנתבאר אין זו טענה נגד הארבעה טורי אבן, שהרי דעתו שמעשר כספים הוא כעין מעשר תבואה, אבל לדינא יוצא מדברי הדרך אמונה שלסוברים שמעשר כספים הוא מנהג אינו יוצא רק בנתינה לעני.)) שמקיימים בהפרשה אם נאבד הכסף שהפריש, אינו חייב להפריש פעם נוספת (אולם עדיין יתכן שיהיה חייב מצד חיוב שמירה, עיין דין 4). גם לפי דעה זו אינו נפטר עד שיאמר בפה שהוא מקדיש לצדקה, אבל אם הניח את כסף בצד ותכנן להקדישם למעשר בעתיד, חייב להפריש פעם נוספת ((כן כתב בספר דרך אמונה שם, שאלו שאינם מפרישים את הכסף לצדקה כדי שלא לעבור על “בל תאחר” (עיין הערה 6) וודאי אינם נפטרים מהחיוב אם נאבד הכסף. ועיין שם בפ”ח ציון ההלכה ס”ק עד שכתב שהחזון איש היה מייעץ לנהוג כן כדי שלא לעבור על “בל תאחר”, שבזמנינו שעניים מצויים עוברים מיד, אם אינו מתנה שאינו מקדיש את הכסף לצדקה עכשיו, או שיוכל לתת לעניים מעט מעט, כמבואר בשו”ע סי’ רנז סעיף ג.)). ולסוברים שאין מקיימים רק בנתינה לעני, בכל מקרה חייב להפריש פעם נוספת, ואינו נפטר עד שימסור את הכסף לעני ((כן כתב בחידושי חתם סופר חולין דף קלא ד”ה איתנהו. וטעמו, שאין לדמות למעשר תבואה לגמרי, שהרי בתבואה יש להפריש מעשר מתוך אותה תבואה לפטור את התבואה, מה שאין כן במעשר כספים שמחשבים את הרווחים של כל השנה יחד, מסתבר שאינו נפטר בהפרשה בלבד. וכן פסק הגר”נ קרליץ שליט”א, הובאו דבריו בספר באורח צדקה עמוד שע”א, וכתב שם שיש לנכות את הכסף שנאבד מתוך הקרן ולהפריש מעשר מהשאר, ולכן אם נאבד כל המעשר יצטרך להפריש רק 90% ממה שהפריש בפעם הראשונה.)) או לגבאי צדקה ((שהגבאים זוכים בכסף עבור העניים, כמבואר בגמ’ ב”ק דף לו ע”ב שיד גבאי צדקה כיד העניים, וממילא נחשב כאילו מסר לעניים ונפטר מחיובו.)).

4. כספי צדקה מוגדרים כ”ממון שאין לו תובעין”, כלומר, עני אינו יכול לתבוע את המפריש, מכיון שהמפריש יכול לדחותו בטענה שהוא רוצה לתת את הכסף לעני אחר. ולכן המפריש כספי צדקה ונאבדו אין עליו חיוב שמירה מן הדין, אבל הרבה פוסקים סוברים שחייב בדיני שמים, אם נאבדו בפשיעה ((בשו”ע חו”מ סי’ שא סעיף ו מבואר שבכספי צדקה יש פטור שנדרש מהמילה “לשמור” האמור בפרשת שומרים – “לשמור ולא לחלק”, וטעם הפטור הוא משום “ממון שאין לו תובעין”, ובפתחי תשובה שם סק”ו מביא בשם שו”ת חוות יאיר סי’ קצ”ט, שבמקום שהפטור הוא מצד “ממון שאין לו תובעין”, הרי הוא חייב לצאת ידי שמים. אמנם, בשו”ת ציץ אליעזר ח”ה סי’ י”ג מביא דעות החולקים שסוברים שהפטור הנדרש מ”לשמור ולא לחלק” הוא פטור גמור, ולא רק משום “ממון שאין לו תובעין” וממילא פטור אפילו מדיני שמים. ולעניין אם השומר כספי צדקה דינו כשומר שכר וחייב בגניבה ואבידה לצאת ידי שמים, לכאורה תלוי במחלוקת רבה ורב יוסף בב”ק דף נו ע”ב אם שומר אבידה דינו כשומר חינם, או כשומר שכר, משום שמרוויח שנפטר מלתת פרוטה לעני בזמן שמתעסק בשמירה מדין ‘העוסק במצווה פטור מן המצווה’, בשו”ע סי’ ע”ב סעיף ב פסק המחבר כרב יוסף שדינו כשומר שכר והרמ”א פסק שהוא ספק. אמנם, בפתחי תשובה שם סק”ז מביא בשם שו”ת נודע ביהודה תנינא חו”מ סי’ נ”ד שרק במטבעות של זהב שצריך לטפל בהם שלא יתעפשו, שייך שייפטר מלתת פרוטה לעני ודינו כשומר שכר לרב יוסף, אבל במטבעות שלנו שאין צורך בשום טיפול, דינו כשומר חינם לכל הדעות.)), ואם השתמש בכסף שהפריש לעצמו חייב אפילו באונסים ((כן כתב בשו”ת ארבעה טורי אבן סי’ ו ללא ראייה. ובאמת יש להוכיח כן מהגמ’ בערכין דף ו שאם משתמש בכסף שהקדיש לצדקה הרי הוא חייב באחריות, וברש”י שם כתב שדינו כשולח יד, ואם כן הרי הוא חייב אפילו באונסים.)).

5. אם שלשל את כספי המעשר לתוך קופת צדקה של מוסד מסוים ((בהערה הבאה יבואר שהמוסד קונה את הכסף כיון שהקופה של המוסד נידון כחצירו, ודין זה אינו שייך אלא אם הקופה היא בבעלות המוסד, כגון שהמוסד הפקיד את הקופה ביד התורם, אבל אם התורם ייחד מעצמו קופה למוסד זה, עליו למסור את הקופה ביד אדם אחר שיזכה בה עבור המוסד, אחרת תהיה הקופה בבעלות התורם והמוסד לא תזכה בכספי הצדקה.)) המונח בביתו, זכה המוסד בכסף ((כן כתבו בשו”ת מאמר מרדכי סי’ טו, בשו”ת מהרי”א הלוי ח”ב סי’ מט, בשו”ת בית יצחק או”ח סי’ כא ועוד, על פי המבואר בשו”ע חו”מ סי’ ר סעיף ג שכלי קונה את תוכנו לבעל הכלי כשם שחצר קונה את מה שנכנס לחצר. דעת הש”ך שם בסק”ז שאם בעל החצר נתן רשות לבעל הכלי לאכסן את הכלי בחצירו, בעל הכלי קונה כל מה שנמצא בו. אמנם, הנתיבות שם בסק”ח חולק וסובר שרק אם בעל החצר נתן רשות מפורשת לבעל הכלי לקנות באמצעות הכלי, בעל הכלי קונה, אבל רשות לאכסון הכלי בלבד לא מספיקה, מכל מקום בנידון דידן שהתורם רוצה לזכות את הכסף למוסד, הרי זה כרשות מפורשת שהמוסד יזכה באמצעות הקופה.)), והתורם יצא ידי חובת מעשר לכל הדעות ((כמבואר בדין 3 שאם מסר ליד הגבאי נפטר מחובת מעשר לכל הדעות.)). אמנם, אם פשע בשמירה חייב אפילו בדיני אדם, מכיון שהמוסד יכול לתבעו ((ואם המוסד מחלק את הכסף לעניים בלתי מסוימים, דעת הרמ”א בחו”מ סי’ שא סעיף ו בשם המרדכי שאף על פי כן חייב בשמירה, שכתב “אם הגבאי אמר לשומר שמור לי, חייב כשאר שומר” אפילו אם הכסף אינו שייך לעניים מסוימים, ובנתיבות שם סק”ח מבאר שהטעם הוא משום שהגבאי יכול לתבוע. אמנם, המחנה אפרים בהלכות שומרים סי’ טז מביא שישנם גם ראשונים החולקים על המרדכי ולשיטתם אינו חייב רק לצאת ידי שמים. ואם כן במקרה כזה החיוב בדיני אדם תלוי במחלוקת.)). ואם השתמש בכסף לעצמו חייב אפילו באונסים ((כמבואר בהערה 13.)). כל זה מדובר במי שאינו נוהג להשתמש בכסף שנותן לתוך הקופה, אבל אם נוהג תמיד להשתמש, לא זכה המוסד בכסף, וכאילו הפריש בדיבור ולא מסר לידי הגבאי ((משום שחצר אינו קונה אם הנותן לא יתכוון להקנות, וממילא אם התורם התכוון שהמוסד לא יזכה בכסף מיד אינו זוכה, והנוהג להשתמש בכסף שבקופה מוכיח שאינו מתכוון להקנות מיד, וכן כתב בספר דרך אמונה הלכות מתנות עניים פ”ח ציון ההלכה ס”ק קכא. בספר צדקה ומשפט פ”ח הערה כה ד”ה וכיון מייעץ להתנות מתחילה שאינו מתכוון להקנות את הכסף שמשלשל בקופה למוסד.)), ודינו מבואר בדינים 3-4.

6. נחלקו הפוסקים אם הנודר לעני מסוים רשאי לחזור בו ולתת לעני ((אבל לקחת לעצמו את החפץ או לתת לעשיר אחר אסור לכל הדעות, כיון שחל עליו נדר לתת לעניים מדין “בפיך זו צדקה”.)) אחר ((בספר מחנה אפרים הלכות צדקה סי’ ז מביא בשם שו”ת מהר”ש יפה שסובר שמותר לתת את החפץ לעני אחר. ומסביר טעמו, משום שאין העני זוכה בחפץ אלא חל נדר לתת את החפץ לצדקה, ומבואר בטור יו”ד ריש סי’ רנ”ט שהנודר לצדקה ועדיין לא מסר ליד גבאי יכול לתת את הכסף למצווה אחרת, אם כן יוצא שמקיים את נדרו בכך שנותן לעני אחר. וכן כתב בשו”ת מהרי”ט ח”א סי’ לט ד”ה ועוד קשה, ומפרש כן בדברי הגמ’ בערכין דף ו ע”ב “האומר סלע זו לצדקה, עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה”, היינו שאם נדר לעני מסוים יכול לשנות ולתת לעני אחר. אמנם, הקצות החושן בסי’ פז ס”ק כ”ב דוחה את פירוש המהרי”ט בדברי הגמ’ שהרי כל הראשונים מפרשים לעניין להחליף מטבע במטבע (עיין הערה 2), ומכל מקום לדינא מסכים לדעתם, כיון שלדעת רוב ראשונים אין דין “אמירה לגבוה כמסירה להדיוט” בצדקה (עיין גליון 23 הערה 11, וכן כותב הקצות בעוד כמה מקומות, בסי’ סו סק”ב, בסי’ רנה סק”ב ובסי’ רנז סק”א) ומוכיח כן מדברי הרמ”א ביו”ד סי’ רנ”ח סעיף ז’ שכתב שהמקדיש שטר חוב צריך כתיבה ומסירה ואין מחשיבים את האמירה כמסירה, וכיון שאין קניין רק נדר, יכול לקיים את הנדר על ידי שייתן לעני אחר. בשו”ת דברי יחזקאל סי’ נה אות ג ובהגהות צמח דוד על שו”ת רע”א סי’ קמו הוסיפו לבאר עוד את סברת הקצות, שהנודר לצדקה אינו כנשבע בלשון שבועה או נדר שחייב לקיים מה שהוציא בשפתיו בדיוק, שהרי לא הזכיר לשון נדר כלל, אלא שהתורה מחייבת אותו לקיים מצוות צדקה, ומצד המצווה אין חילוק בין עני זה לעני אחר, ולכן לא חל על כך דין נדר.)), או חייב לתת דווקא לאותו עני ((בספר מחנה אפרים שם מביא שבשו”ת הרדב”ז ח”ד סי’ קלד חולק על המהר”ש יפה. ודעתו שיש דין “אמירה לגבוה כמסירה להדיוט” בצדקה והעני זכה בחפץ, ואי אפשר לתת לעני אחר. והמחנה אפרים מכריע כדעת הרדב”ז ודוחה את הראיה מדברי הטור (הובא בהערה הקודמת), שרק אם מפריש לצדקה סתם יכול לתת למצווה אחרת, אבל אם מפרש שמפריש לעניים, זכו העניים, וכל שכן אם מפרש עני מסוים זכה העני. ומוכיח כדברי הרדב”ז ממה שכתב המרדכי בב”ק סי’ קעב בשם מהר”ם שעני יכול לתבוע עשיר בבית דין ולהשביעו שבועת היסת בטענה שנדר לתת לו סכום מסוים לצדקה, וכן פסק הש”ך בחו”מ סי’ פז ס”ק נא, הרי שנדר לצדקה מקנה זכות ממונית לעני, ואין הנודר יכול לקיים את הנדר בעני אחר. ובסוף דברי המחנה אפרים נראה שמפרש בדברי הטור שמצד עצם הנדר חייב לתת לאותו עני שנדר דווקא, ולא רק מצד קניין ממוני, וחידוש זה הוא שלא כדברי שאר כל האחרונים שסוברים שאין מקום לחייב לתת לאותו עני רק אם יש קניין ממוני לעני.)). יש סוברים שמחלוקת זו היא דווקא בנודר חפץ מסוים, אבל הנודר סכום כסף רשאי לכל הדעות לתת לעני אחר ((כן כתב התומים בסי’ פז ס”ק כא. וטעמו שהרי סברת האוסרים היא שהעני זכה בכסף מדין “אמירה לגבוה”, ולא שייך קניין רק בחפץ או מטבע מסוים, ולא כשנודר סכום כסף. ולפי זה המרדכי (הובא בהערה 22) שכותב שהעני יכול להשביע את הנודר, פוסק כן רק על מקרה שהקדיש מטבע מסוים שאז קנה העני את המטבע לדעת המרדכי, אבל אם נדר סכום כסף לא זכה העני בכלום ואינו יכול להשביע את הנודר.)), ויש חולקים ((הקצות בסי’ פז ס”ק כא חולק על התומים, ומוכיח מגמ’ ב”ק דף ו ע”ב שהאומר הרי עלי מנה לבדק הבית, הרי הוא משתעבד שעבוד ממוני על מנה זה, וכן מבואר בקידושין דף יג ע”ב שהאומר הרי עלי עולה ומת חייבים יורשיו להביא קרבן עולה, הרי ששייך דין “אמירה לגבוה” גם בהתחייבות בדבר שאינו מסוים, וממילא המרדכי שסובר שיש דין “אמירה לגבוה” בצדקה יסבור שיש שעבוד אף אם נדר סכום כסף (אמנם, כאמור בהערה 21, הקצות עצמו סובר שאין דין “אמירה לגבוה” בצדקה). בהגהות מילואי חושן שם מביא בשם ספר ישועת דוד חו”מ סי’ י”ח שמיישב את דעת התומים שיש לחלק בין הקדש לצדקה, ורק הקדש חל גם על דבר שאינו מסוים. הנתיבות בסי’ ר”נ סק”ד מחלק בין האומר מנה זו לצדקה שיש דין “אמירה לגבוה” לבין האומר הרי עלי לתת לצדקה שאין דין “אמירה לגבוה” כיון שלא הקדיש דבר מסוים. מדבריו משמע לכאורה שסובר כדעת התומים שאין דין “אמירה לגבוה” רק בדבר מסוים. אמנם, ניתן לפרש דברי הנתיבות בדרך אחרת, וכמו שמפרש בהגהות מלואי משפט שם, שהנתיבות כותב כן לדעת הסוברים שאין דין “אמירה לגבוה” בצדקה, שאם מקדיש במפורש דבר מסוים חל על החפץ דין צדקה לכל הדעות. ולפי זה יצא חומרא מדברי הנתיבות שהאומר חפץ זה מוקדש לצדקה לפלוני שהוא עני, לא יוכל לתת לעני אחר לכל הדעות, כיון שבלשון כזה יש דין “אמירה לגבוה”. אמנם, הקצות בסי’ רנ”ב סק”ה פסק לדינא שאפילו בלשון הרי זו צדקה, אינו אלא נדר רגיל.)). ואם מסר מודעה בערב ראש השנה לבטל את כל הנדרים, רשאי לשנות לעני אחר לכל הדעות, ובשעת הצורך רשאי אף לחזור בו לגמרי מהנדר ((כן פסק בשו”ת מנחת שלמה ח”א סי’ צ”א אות כ’, שאם הנודר הזכיר לשון נדר אין להסתמך על מסירת המודעה, שבשעת הנדר חזר בו, אבל אם לא הזכיר לשון נדר, אלא חז”ל החשיבו דיבורו כנדר, כגון נדרי צדקה ונדרי מצווה, אפשר להסתמך על מסירת המודעה בערב ראש השנה, כיון שהאמירה לתת צדקה אינה סותרת את המודעה.)). ואף אם לא מסר מודעה, מסתבר שיכול לעשות “התרת נדרים” ולשנות לעני אחר ((כן כתב הרדב”ז שם, ואף שלדעתו יש דין “אמירה לגבוה” בצדקה, מכל מקום יכול להישאל. וכן כתב הטור בסי’ רנ”ח “אמירה לגבוה כמסירתו להדיוט, לפיכך מי שנדר צדקה אי אפשר לו לחזור בו, והני מילי בלא שאלה אבל אם מתחרט ומוציא פתח לנדרו יש אומרים שנשאל לחכם ומתירו כל זמן שלא יצא מתחת ידו”, ומקורו משו”ת הרא”ש כלל י”ב סי’ ב’ (ומה שכתב הטור לשון “יש אומרים” אף שלא הביא מי שחולק, כתב בשו”ת מהרלב”ח סי’ י”ב, שאפשר שכוונתו שלא כסברת השואל בתשובת הרא”ש) וכן נפסק בשו”ע שם סעיף ו. והטעם הוא כיון שהקניין נעשה על ידי דיבור הרי הוא תלוי בדיבור, וכיון שנעקר הדיבור על ידי שאלה נעקר גם הקניין, וכמו שכתב הקצות בסי’ ר”צ סק”ג שאם הקניין נעשה באמירה אתי דיבור ומבטל דיבור, ורק קניין הנעשה על ידי מעשה, אי אפשר לבטל על ידי דיבור. וכל זה לעניין אם נשאל בדיעבד, אבל לכתחילה אוסר הרדב”ז להתיר נדרי צדקה, כדי שלא לגרום הפסד לעניים, וכותב שיש לנדות את החכם המתיר את הנדר. ומכל מקום מסתבר שלמעשה מותר לשאול על הנדר ולתת את הכסף לעני אחר, כיון שלדעת מהר”ש יפה והמהרי”ט יכול לעשות כן אף בלא שאלה, ומספק אין העני הראשון יכול להוציא את הכסף מהנודר בבית דין, אין מתיר הנדר גורם הפסד לעני. סברא נוספת שמותר להתיר את הנדר, הבית יוסף בסי’ רנ”ט מביא בשם שו”ת הרשב”א ח”ג סי’ רצה שאם יש ספק אם מחויב לקיים את הנדר יכול להישאל עליו. וכן התירו בשו”ת מהרש”ם ח”ג סי’ ק”ט ובשו”ת מנחת יצחק ח”ב סי’ ל”ט אות ג להתיר את הנדר כדי לתת את הכסף לעני אחר.)), ובשעת הצורך רשאי אף להישאל ולחזור מכל הנדר ((יש מקרים שמותר להישאל על נדרי צדקה, אף שנגרם הפסד לעניים. עיין בגיליון 23 דין 6.)).

7. הדינים שנתבארו, חלים, לא רק על צדקה לעניים, אלא אף על צדקה למצוות אחרות ((כשם שנדרי צדקה חלים אף אם לא הזכיר לשון נדר או שבועה, וכפי שחז”ל דורשים “בפיך זו צדקה”, כך גם אם אדם אומר שיקיים שאר מצוות חל עליו נדר מדין נדרי מצווה, וכמבואר בנדרים דף ח’ “האומר אשכים ואשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלוקי ישראל” וכתב שם הרא”ש ד”ה נדר גדול “לאו היינו נדר ממש דלא איקרי נדר אלא שמתפיס הדבר הנדור אלא מחשבינן ליה כאילו נדר צדקה דאמרינן בפרק קמא דראש השנה בפיך זו צדקה”, וכן כתבו התוספות שם בשם ר’ אליעזר, וכן נפסק בשו”ע סי’ רי”ג סעיף ב “האומר אשנה פרק זה הוי כאילו נדר לתת צדקה”, ומוסיף הרמ”א “או לעשות שאר מצות ונדרו קיים”. ולפי זה כל מה שבארנו בדינים 1,6 לעניין שינוי או שימוש בכספי צדקה נוגעים אף לעניין כסף שהופרש עבור שאר מצוות.)), כגון: לצורך בניית בית כנסת ((כן כתב המרדכי במגילה סי’ תתכ”א ונפסק בשו”ע או”ח סי’ קנ”ג סעיף יד “ראובן שאמר קרקע זו אני נותן לבנות עליה בית הכנסת… לא מצי ראובן הדר ביה”, וכתב במשנה ברורה שם ס”ק פא “דנעשה נדר מכי אמר קרקע זו לבית הכנסת, וכדאמרינן בפיך זו צדקה”. בשו”ת חתם סופר יו”ד סי’ רמב מאריך בביאור דברי המרדכי וכתב שאפילו אם הציבור עשירים וחייבים לבנות בית כנסת מכספם (מדין כופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת) מכל מקום חל על ראובן דין נדר, אף שאינו חייב במצווה זו יותר משאר בני העיר.)), ישיבה, או בית חולים שעניים נהנים ממנו, או לצורך החזקתם. אמנם, מצוות אחרות שאינן מצוות מיוחדות אלא כלולות במצוות חסד, כגון גמ”ח להשאלת כלים אף לעשירים, או מוסד לביקור חולים, יתכן שאינם בכלל צדקה, ואפשר שהמפריש כסף למוסד כזה, יכול לחזור בו ולקחת את הכסף לעצמו, ללא צורך ב”התרת נדרים” ((כן פסק בספר אהבת חסד חלק א’ פרק א’ דין י”א, ושם בנתיב החסד ס”ק י”ח מוכיח כן מהגמ’ בב”מ דף צ”ט ע”א “השואל קרדום מחבירו… בקע בו לא מצי הדר ביה משאיל, לא בקע בו מצי משאיל הדר ביה”, ולא כתבו בגמ’ שאסור למשאיל לחזור בו מצד נדרי מצווה, שיש מצוות חסד להשאיל כלים, אלא בהכרח שדין “בפיך זו צדקה” נאמר רק במצווה שמפורשת, אבל שאלת כלים איננה מצווה מיוחדת, אלא כלולה במצוות חסד. בדומה לזה פסק בשו”ת אגרות משה יו”ד ח”א סי’ קכ”ז ענף ח’ שאין דין נדרי מצווה בדבר שאינו אלא הידור מצווה שאין דורשים “בפיך זו צדקה” רק לעניין מצוות שדומות למצוות צדקה. אמנם, בפתחי תשובה סי’ רנ”ח סק”ה מביא בשם שו”ת חתם סופר סי’ ר”מ שדן באדם שעלה לתורה ונדר סכום כסף לחברה קדישא וסכום נוסף לחברת ביקור חולים וכדומה, שחל עליו דין נדר. ואולי אפשר ליישב, שבמקומו היה נהוג לומר בנוסח “מי שבירך” בעבור שנדר כך וכך, ובמקרה שמפרשים לשון נדר חל נדרי מצווה אף לדעת האהבת חסד.)), אבל אם מסר כבר את הכסף ליד גבאי, או קופת צדקה של המוסד, זכה בהם המוסד ואינו יכול לחזור בו. מוסד לעידוד לימוד תורה שנותן כסף אף לעשירים, נחלקו הפוסקים אם דינו כצדקה או כשאר מצוות (ועיין בהערה) ((מעשה שהיה בזמן הרדב”ז באחד שהשקיע כסף ביד אדם שמתעסק בו, וציווה לו לתת את הריווח לתלמידי חכמים, ופסק בשו”ת הרדב”ז ח”א סי’ קע”ז שאינו יכול לחזור בו, אף שהרווחים עדיין לא באו לעולם ומתעסק לא יכול לזכות בהם לאחרים, מכל מקום, כיון שתלמידי חכמים דינם כעניים, והרמב”ם פוסק (מובא בשו”ע חו”מ סי’ רי”ב סעיף ז’) “אמר אדם כל מה שתלד בהמתי … אתננו לצדקה … הרי זה חייב לקיים דברו”. ומציין שמהר”י בירב חלק עליו, וסבר שמתנה לתלמיד חכם שאינו עני אינה צדקה, אבל בשאלה אחרת כעין זו הסכים מהר”י בירב שמתנה לתלמיד חכם נחשבת לצדקה. גם בשו”ת המבי”ט ח”א סי’ קצ”ה (דבריו הובאו בספר כנסת הגדולה חו”מ סי’ קכ”ה סעיף כ”ג ובפתחי תשובה יו”ד סי’ רנ”ח ס”ק י”ג) כתב שהבטחת מתנה לתלמיד חכם דינו כנדרי מצווה, ואינו יכול לחזור בו, משום “עץ חיים היא למחזיקים בה”, ומשמע שם שאפילו אם אינו עני ואין מצוות צדקה, מכל מקום משום החזקת תורה בלבד חל עליו נדר. וכן בספר מחנה אפרים הלכות שלוחין סי’ ד’ כתב בפשיטות שיש מצווה משום “עץ חיים היא למחזיקים בה” לתת מתנה לתלמיד חכם שאינו עני. אמנם, בשו”ת שבות יעקב ח”ב סי’ קנ”ט סובר שאין דין צדקה במתנה לתלמיד חכם שאינו עני, וסובר שדברי המבי”ט אמורים בתלמיד חכם עני, ומוסיף את הפסוק “עץ חיים” רק כסניף בעלמא. וכן בשו”ת מהר”י אסאד או”ח סי’ פ”ג כתב בפשיטות שאין דין נדרי צדקה בתלמיד חכם שאינו עני. תרומה למוסד שמארגן שיעורי תורה לבעלי בתים, לכאורה דינו כהחזקת תורה, כיון שמתרבה לימוד התורה על ידי פעילות המוסד, ויתכן שאף השבות יעקב ודעימיה אינם חולקים אלא במתנה לתלמיד חכם, שלא ידוע שמתנה זו תגרום שילמד יותר, אבל אם מתרבה לימוד התורה, ודאי יש בכך מצווה, אלא שאפשר שאינו חל “נדרי מצווה” מצד דברי האהבת חסד שהובאו בהערה הקודמת כיון שאין דין נדרי מצווה רק במצוות עשה מיוחדות.))).

8. כסף שנאסף עבור עני מסוים, או עבור עניים מסוימים ((כן כתב בטור סי’ רנ”ו וז”ל: “אבל אם אירע מקרה שהוצרכו לגבות לצורך עניים, כגון שהוצרכו לגבות לצורך כסות, או שבאו עניים הרבה וגבו לשמם, לא ישנו ליתנו לצורך דבר אחר, ולא אפילו לצורך עניים אחרים” עכ”ל. ונראה שאפילו אם אסף עבור עניי העיר, אם ידוע מספר העניים (מצוי יותר בכפר או בעיר שאין בה קהילה יהודית גדולה) ואיזה חלק יגיע לכל אחד מהם, אסור לשנות לדבר אחר, שאין חילוק בין עניים רבים לעניי העיר, אם הם מסוימים. וכן מפורש ברמ”א סי’ רנ”ו סעיף ד’ “וכן אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני, אין להם לשנות אפילו לתלמוד תורה”, ומקור דבריו בשו”ת מהר”י וייל סי’ כ”ו, שנשאל על אשה שציוותה לתת כל שבוע סכום קצוב לכל אחד ואחד מעניי העיר, אם יכולים להשתמש בכסף זה עבור בחורים מעיירות אחרות שבאו לעיר כדי ללמוד, והשיב שאף רבינו תם והרא”ש (עיין הערה 38) יודו שאסור לשנות במקרה זה, שידוע חלקו של כל עני ועני, ומוכיח כן מדברי הטור וכמו שכתבנו.)) וחלקו של כל עני בכסף זה ידוע ((בשו”ת מהר”י וייל סי’ כ”ו אסר לשנות לעניים אחרים אף אם לא נקצב סכום כסף עבור כל עני, שדי בכך שהעניים ידועים שהם יזכו בכסף, ומוכיח כן מלשון הרמב”ם בהלכות שאלה ופיקדון פ”ה ה”א, לפי גרסתו “במה דברים אמורים שאין זה הממון המופקד לעניי מקום זה או לשבויין אילו, אבל אם היה אומר לעניים אילו או לשבויים אילו, הרי הן קנויין להם, והרי ממון שיש להם תובעים”, הרי שדי בכך שהעניים מסוימים כדי שיהיה הכסף קנוי להם. אמנם, הגרסא שלנו ברמב”ם היא “אבל אם היו לעניים אלו או לשבויים אלו והרי הוא קצוץ להן הרי זה הממון שיש לו תובעין”, וכתב במגיד משנה שם “נראה שהכוונה היא דבעינן תרתי שיהיו אנשים ידועים ויהיה חלק כל אחד ידוע וזהו שכתב והרי הוא קצוץ להם”, ואם כן מוכח מדברי הרמב”ם שלא כמהר”י וייל. אבל בביאור הגר”א סי’ רנ”ו ס”ק יא מעתיק דברי הרמב”ם כגרסת מהר”י וייל. ועיין במשנה למלך הלכות מלווה ולווה פרק י”ד הלכה ד’ ד”ה כתב הרשב”א על מה שסמכו ובחוות דעת סי’ קס ס”ק כ”א שהאריכו הרבה בביאור מהות בעלות העניים על כספי צדקה שנאספו עבורם, כשחלקם בכסף אינו ידוע.)), אסור לגבאי הצדקה להשתמש בו עבור מטרה אחרת, מכיון שהעני זכה כבר בכסף ((כן כתבו מהר”י וייל שם, בכלבו סי’ פ”ב בשם רבינו פרץ (הובא בבית יוסף סי’ רנ”ו) והש”ך בסי’ רנ”ו סק”י. ואם כן אם ייתנו את הכסף לעני אחר, יחשב כגנב גמור בידו. אמנם, הש”ך בסי’ רנ”ו סק”ז התיר להשתמש בכסף עבור פדיון שבויים, משמע שאינו גזל גמור. לא רק הגבאי אינו יכול לשנות, אלא אפילו בני העיר שתרמו את הכסף אינם יכולים, וכמו שכתב הכלבו שם, וכן מדויק בלשון הרמ”א בסעיף ד’ “אין בני העיר יכולים לשנותה … וכן אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר…”)). אבל מותר להשתמש בכסף עבור הוצאה אחרת של אותו עני ((בגמ’ ב”ב דף ח ע”ב “תמחוי לעניי עולם, קופה לעניי העיר, ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה, ולשנותה לכל מה שירצו”. הרא”ש שם בסי’ כ”ט ובטור סי’ רנ”ו מביאים פירוש הר”י מיגש שמותר לשנות מצורך אחד של אותם עניים לצורך אחר, הרא”ש והטור אמנם סוברים כפירוש רבינו תם שמרחיב יותר את ההיתר, אבל אינם חולקים על דין זה. ועיין בהערה 38 שבמקרה זה אין צורך לאסוף כסף נוסף עבור המטרה הראשונה. בשו”ת מהרש”ם ח”א סי’ קמ”ח דן באדם שנדר כסף להלביש עניים, אם מותר לו לקנות מהם תפילין לעניים, ובספר צדקה ומשפט פ”ט הערה ל”ג מתקשה בדבריו, הרי שניהם הם צרכי עניים, וכתב שאולי אין היתר לשנות למטרה אחרת אלא אם השיגו כבר את המטרה הראשונה, וכלשון המשנה פ”ב מ”ה בשקלים “מותר עניים לעניים”. אמנם ניתן ליישב שבאמת לגבאי מותר לשנות ללא תנאי, אלא שהמהרש”ם דן אם התורם עצמו יכול לשנות, ויתכן שהתורם חייב לתת את הכסף עבור המטרה שפירש בנדר ולקיים מוצא שפתיו.)). לדוגמא: כסף שנאסף עבור ביגוד לעני, אפשר להוציאו עבור אוכל לאותו עני. וכן אסור לגבאי ללוות את הכסף, או להלוות לאחרים ((כן נפסק בשו”ע סי’ רנ”ט סעיף א, ומקורו מגמ’ בערכין דף ו ע”א “סלע זו לצדקה, עד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה, משבא ליד גבאי אסור לשנותה, והא רבי ינאי יזיף ופרע, שאני רבי ינאי דניחא להו לעניים דכמה דמשהי מעשי ומייתי להו”. הרי שלהלוות את הכסף (אפילו לעצמו) נחשב לשינוי, שאסור לאחר שהגיע ליד גבאי, אלא אם ידוע שהעניים מסכימים.)). אמנם, יש שכתבו שבזמנינו מותר להלוות ((כן מביא בפתחי תשובה סי’ רנ”ט סק”ד בשם ספר חמודי דניאל (כתב יד) “בזמנינו נהגו להקל בזה, אפשר כיון שנהגו כן, לב בית דין מתנה עליהן”.)). ואם אסף כסף עבור עניים שאינם מסוימים, כגון לעניי העיר ומספרם המדויק אינו ידוע, ניתן להשתמש בכסף עבור צורך מצווה דחופה אחרת, מכיון שהעניים לא זכו בכסף וניתן למלא את החסר אם יאספו עוד ((כן כתב הרא”ש בב”ב פ”א סי’ כ”ט, לאחר שהביא דעת הר”י מיגש (עיין הערה 35) שמותר לשנות רק לצורך אחר של אותם עניים, והוכחתו מהמשנה בשקלים פ”ב מ”ה “מותר עניים לעניים”, ועל זה השיב רבינו תם שהמשנה מדובר דווקא כשגבו באופן מיוחד עבור עניים מסוימים “אבל בני העיר שעשו קופה בסתם לדעתם עשאוה, ולשנותן לכל מה שירצו, ולכשיצטרכו מעות לעניי עירם יגבו פעם אחרת”. וכן פסק הטור בסי’ רנ”ו וכתב “ומיהו דווקא קופה ותמחוי שהוא דבר קבוע ואם יחסר להם יגבו פעם אחרת”, והיינו שלא ניתן לשנות לצורך אחר, אלא אם ידוע שיאספו כסף נוסף למטרה הראשונה, וכן פסק הש”ך בסי’ רנ”ו סק”ח ובסי’ רנ”ט סק”א. וכל זה אם משנים לדבר אחר שאינו צורך עניים אלו, אבל אם משנים לצורך אחר של עניים אלו, וכפירוש הר”י מיגש, אין צורך בתנאי זה. שלא כתב הרא”ש כן אלא ליישב שיטת רבינו תם עם המשנה בשקלים ש”מותר עניים לעניים”, אבל לפירוש הר”י מיגש שמתיר לשנות רק לצורך עניים אלו, אין קושיא מהמשנה ואין צורך ליישב כלום. וכן כתב בספר צדקה ומשפט פ”ט הערה ל”ג בשם שו”ת מבי”ט ח”ג סי’ ט”ו ושו”ת שער אפרים סי’ ו. בשו”ת מהרי”ק שורש ה’ מחדש שאין צורך בתנאי זה, שלאחר מכן יאספו עבור המטרה הראשונה, רק אם אספו את הכסף עבור עניים מסוימים וכדי לחלקו מיד, שאז זכו העניים בכסף מיד, אבל גבאים בחו”ל שאוספים כסף עבור עניי ירושלים, אינם מכירים את העניים, התורמים אינם יודעים לאיזה צורך ישמש הכסף, וגם לא שולחים את הכסף אלא מפעם בפעם, מותר לשנות, גם אם לא ישלימו את המטרה הראשונה. ולכן התיר לתת כסף המיועד לעניי ירושלים לצורך בתי כנסיות שבירושלים. דברי המהרי”ק מובאים בדרכי משה הארוך סי’ רנ”ו אות ה’. אמנם, בספר בינת אדם כלל קמ”ח מוכיח מכך שהשו”ע לא הביא דברי המהרי”ק שחולק עליו לדינא, והטעם הוא שאף שאין יודעים אלו עניים יזכו בכסף ומי יחיה כשיגיע הכסף, מכל מקום דעת התורמים לעניים שנמצאים עכשיו, ואם ימותו או יעברו יתנו לאחרים במקומם, ולכן גם במקרה כזה אם רוצים להשתמש בכסף למטרה אחרת, צריך שיעשו מגבית נוספת עבור המטרה הראשונה.)). בכל מקרה, הסמכות להחליט על שינוי כזה נתונה רק לגבאי, או לרוב הגבאים במוסד שיש גבאים רבים ((כן כתב בשו”ת רע”א ח”א סי’ ק”נ “שהסכימו כל הגבאים או רובם”. וכן כתב בשו”ת דברי מלכיאל ח”ה סי’ קט”ז שבדרך כלל די ברוב הגבאים, כמו בכל עניין ציבורי, אלא שכתב שאם רוצים לשנות למטרה שונה לגמרי, כגון שהתרימו עבור גמ”ח הלוואות וחלק מהגבאים רוצים לשנות להכנסת אורחים, צריך הסכמת כל הגבאים וחבר עיר, שיראו ששינוי זה הוא תיקון ולא קלקול. בשו”ת רע”א שם מסתפק אם רשאים הגבאים להעביר לקופה אחרת שאינם ממונים עליה, או רק לקופה שגם היא נמצאת תחת ניהולם. לפי הדברי מלכיאל שם לכאורה יצטרכו במקרה כזה להסכמת חבר עיר.)), ולא לתורמים שכבר מסרו את הכסף ליד הגבאי ((כמבואר בגמ’ ערכין דף ו’ ע”ב “משבאת ליד גבאי אסור לשנותו”.)).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *