האם מותר לישראל לגרום לחבירו לעבוד בפרך
שורש שאלה זו נעוץ במה שכתב רבינו יונה זלל"ה בשע"ת שער ג' אות ס' וז"ל "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך לא ישתעבד אדם בחבירו ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה, אלא לרצונם ותועלתם, ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם אבל אדם שאינו נוהג כשורה מותר לצותו לכל אשר יחפץ" עכ"ל.
וג' חידושים נמצינו למידים מדברי הרבינו יונה א' שאסור להשתעבד אדם בחבירו ב' דהוא גם כאשר אין הסיבה כפרך אלא מחמת קושי באי ביצוע העבודה ג' גם כשהוא לתועלת המבקש כיון שאינו לתועלת מי שביקשו ממנו, ויל"ע בכל אחד מהם האם קיי"ל הכי או דילמא מילתא דחסידותא שנו כאן.
והנה באיסור השתעבדות בחבירו מצינו כעין זה בדברי רבינו החינוך מצוה שמ"ו וז"ל "שלא נעביד עבד עברי בעבודת פרך שנאמר לא תרדה בו בפרך וכו' – ומסיים החינוך מצוה זו – ואע"פ שאינה נוהגת בזמן הזה לפי שאין קנין ע"ע נוהג מכל מקום ראויל לו לאדם להזהר בענין מצוה זו גם היום בהיות עניים בני ביתו ולהזהר בה הרבה ויתן אל לבו כי העושר והעניות גלגל הוא שחוזר בעולם ומה' הוא ויתננו לאשר יישר בעיניו הזמן שירצה וכו'" עכ"ל, אלא דמוכח מדבריו דאין זה בכלל הלאו הזה אלא "ראוי לו לאדם" וכן מבואר שם בדברי המנ"ח "כתב זה מדרך מוסר אבל על הלאו אינו עובר רק בעבד עברי כמבואר בספרא מובא בלח"מ שם בו אי אתה רודה בפרך אבל אתה רודה בן חורין בפרך כמו עבודת עבד וכו'" עכ"ד, הרי לנו מפורש מדבריו דכל ענין זה אינו אלא דרך מוסר ויראה אך אי"ז מדינא דלא תרדה בו בפרך.
וכמו כן מבואר להדיא במגן אברהם (או"ח סי' קס"ט סק"א) דהקשה אמאי אנו מניחין את משרתינו להוליך כלים אחרינו לבית המרחץ והרי כתב הרמב"ם (פ"א מעבדים ה"ז) דאסור משום לא דלא תרדה בו בפרך והביא מהשל"ה ליישב דהו"ל כאילו התנו על כך מלכתחילה ((וצ"ע דהו"ל מתנה על מש"כ בתורה ומאי שנא מע"מ שאין לך שאר כסות ועונה דתנאי בטל והכי נמי הכא הרי הוא תנאי דבגופו ואיך מוחל על לאו דאורייתא וע"כ נראה דלא כתב כן אלא לרווחא דמילתא דמעיקר הדין ס"ל כתירוץ המג"א ואכתי צ"ע.)), וכתב המג"א ישוב אחר "אבל בספרא דריש בו אי אתה רודה בפרך אלב אתה רודה בבן חורין בפרך עכ"ל [-הספרא] ועבדים שלנו כבני חורין דמי ויכולין לחזור בחצי היום דאין להם דין עבד" עכ"ל המג"א הרי לן דנקט דברי הספרא לדינא דאין איסור זה בבן חורין.
אולם החת"ס שם בגליון השו"ע תמה מאד מסוגיא מפורשת בב"מ (עג:) דמבואר שם דלא כהאי ספרא אלא דיש איסור תורה להעביד בפרך גם בני חורין וכדאמרינן התם "רב סעורם אחוה דרבא הוה תקיף אינשי דלא מעלו ומעייל להו בגוהרקא דרבא אמ"ל רבא שפיר קא עבדת דתנינא ראית שאינו נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו ת"ל לעולם בהם תעבודו ובאחיכם (-נמי תעבודו, רש"י), יכול אפילו נוהג כשורה ת"ל ובאחיכם בני ישראל איש באחיו וכו'" ע"כ, הרי מפורש שאחיו הנוהג כשורה יש בו איסור עבודה כעבד כנעני וא"כ היאך התיר המג"א להעביד את המשרתים הישראלים בעבודת עבד דהרי מפורש אסור.
ועיין שם שכתב לחלק בין היכא דמשתעבד בו בשכר דמותר לבין אם משתעבד בו בחינם דאסור, ורק היכא דאינו נוהג כשורה מותר אפילו בחינם לעבוד בו עבודת עבד. ועי' בחידושיו על הש"ס בגמ' ב"מ שם שהאריך עוד בזה ע"ש.
נמצינו למידים דאדרבא מסוגיא הנ"ל דב"מ מוכח כדברי הרבינו יונה דיש איסור עבודה בפרך בחבירו אך כל זה דווקא בחינם אך בשכר אין הוכחה מדברי הר"י דאסור ומדוייק היטב לשונו הזהב "לא ישתעבד אדם בחבירו" דהיינו דווקא בחבירו הוא דאסור כיון דאינו מחוייב לו ולא לשם כך נמצא אצלו אבל במשרתו מותר לעשות כן.
ובאמת לולי דברי החת"ס היה אפשר לבאר הסוגיא דב"מ באופן פשוט דהרי מיירי התם ברב סעורם "דהוה תקיף" דהיינו כופה, והנה ודאי דמי שתוקף את חבירו הרי הוא עושה בו מעשה "אדנות" ואמנם אי"ז "עבד" ממש, אבל מעשה אדנות יש בזה וא"כ שפיר י"ל דבכה"ג יש בזה איסור כיון דלמעשה אינו "בן חורין" דכל מש"כ המג"א דהאידנא אין בזה דין עבד הוא משום שיכול לחזור בו בחצי היום אבל אותו שתוקף את חבירו הרי ודאי דאף אם ירצה ויבא בטרוניה אין לו אפשרות לחזור בו והרי זה מעשה עבדות ממש וע"כ שפיר אמרינן דהוי בכלל האיסור אבל בכה"ג שיכול לחזור בו בחצי היום והוא מרצונו מוכן לעשות עבודה זו בנדון כזה ודאי דאינו עובר.
אלא דבאמת הביאור הנ"ל מפורש הוא בדברי הרמב"ם, וביותר דברי החת"ס נפלאו ממני דלכא' העלים עיניו הבדולח מדברי הרמב"ם המפורשים בדין זה וז"ל הרמב"ם (שם) "כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בזויים שהם מיוחדים לעשיית העבדים כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ וכו' בד"א בעבד עברי מפני שנפשו שפלה במכירה אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו– ושם בה"ח- אנשים שאינן נוהגין כשורה מותר לרדותן בחזקה ולהשתעבד בהן מלך שגזר שכל מי שלא יתן המס הקצוב על כל איש ואיש, ישתעבד לזה שנתן המס על ידו הרי זה מותר להשתמש בו יותר מדאי ((אגב יש להעיר דע"פ סוגיא זו יש לבאר המעשה הידוע דאיש חסיד היה עם אליהו הנביא דאמר לו למוכרו ותמהו האם מכרו כעבד כנעני או כע"ע דמדאמר לו "צוה כי אני עבדך" ולהאי דינא י"ל דאמר לו דימכרנו כמי שחייב מס למלך ואז יכול לעבוד כמה שצריך ואח"כ משחררו ודו"ק.)) אבל לא כעבד, וכו'" הא לן דדברי המג"א מפורשים הם בדברי הרמב"ם ובטעמם ממש ופלא שלא ציין זאת ורק הביא מהספרא.
וביותר יפלא דברי החת"ס דהקשה על המג"א בשעה שדבריו הם כמעט העתק גמור מדברי הרמב"ם והרי אדרבא הרמב"ם הביא בהמשך דבריו דברי הגמ' ומבארם באופן שונה מדברי החת"ס, דהרי מבואר ברמב"ם דהחילוק בין הספרא לבין הגמ' דבספרא מיירי באופן שמשכיר את עצמו ברצונו הטוב ובכה"ג מותר אפילו עבודת עבד ממש, ואילו הסוגיא דב"מ ס"ל לרמב"ם דמיירי באופן דמשתעבד בו בכח כאדון וכמש"נ ((ועיין כס"מ פ"ה מגזילה הט"ז שכתב לבאר דהיכא דמשתעבד בו בגלל שנתן למלך המס במקומו דחשיב כעבד וכוונתו לכא' עפמ"ש בגמ' יבמות מו. דכשגומר זמן שיכול להשתעבד מטעם המלך דצריך גט שחרור וע"כ דהוה כעבד ואמנם רש"י ביבמות שם מבאר דמיירי בעניים גויים וע"כ חשיב כקונה אותם ומשמע דבישראל אסור להשתעבד בו כה"ג אולם הרמב"ם הרי מבאר להדיא בעניים ישראלים ובכ"ז ס"ל דחשיבי כעבדי המלך ויכול למוכרם לישראל חבירו ועי' ריטב"א החדשים על ב"מ עג: שם שכתב דחשיב כקונה אותם בכיבוש מלחמה וצ"ע.
ומ"מ ביסוד דברי הכס"מ שם מבואר דיש חילוק בין בן חורין לבין אם הוא מציאות דעבד וע"כ דהוא ס"ל דדעת הרמב"ם דרק עבדים ממש אסור להעבידם בפרך וצע"ק מהא דרב סעורם וצ"ל כמש"נ לכא' ועיין.)) וצע"ג.
שוב התבוננתי דיש לבאר כוונת החת"ס ע"פ מה שכתב לבאר דברי המג"א בעל מחצה"ש שם, די"ל דהרמב"ם מיירי במי שעושה עבודה מעצמו וברצונו בלא התחייבות מראש דהיינו שאם בא חבירו מעצמו וביקשו ליקח כליו לבית המרחץ דמותר להשתמש בזה ואין בזה חסרון בהשתמשותו אבל היכא דמוכרח הוא מחמת שהשכיר עצמו מלכתחילה אולי גם זה בכלל האיסור, וע"ז הביא המג"א דכל מי ששם בן חורין עליו אין בו איסור השתעבדות ולפי זה שפיר מקשה החת"ס דהרי גם שם במעשה דרב סעורם היו בגדר בני חורין אולם באמת לק"מ לפמש"נ לעיל כיון דעיקר כוונת הר"מ הוא אם עושה כן מחמת "שיעבוד" כעבד לרבו ולכן גם בכה"ג דרב סעורם אסור אילולי דהיו אנשי דלא מעלי, או מלכתחילה נעשה רק כפועל וכיון שיכול לשחרר עצמו מאדנותו של חבירו אין בזה שם אדון כלל ולכן מותר וק"ל.
ואלא דלהנ"ל לכא' שפיר הוכיח רבינו יונה דינו מהא דהגמ' הנ"ל דר"י ס"ל דהאיסור הוא כל כמה דאינו מרגיש "משוחרר" מלעשות עבודתו וכיון דאינו משוחרר ממילא עושה כן בכוח ולא ברצון והו"ל כעבד לענין זה.
ולפי כל הנ"ל יצא לנו דנחלקו הר"י והחינוך אם איסור לא תרדה בו בפרך נאמר גם בבן חורין המרגיש מחויב למבקש ממנו כעבד לרבו וכדעת רבינו יונה או דבכל ענין אין בזה איסור מן הדין אלא דראוי לו לאדם להזהר בענין זה וכדעת החינוך (ואמנם דברי המנ"ח שהביא ראיה מדברי הספרא הנ"ל כבר נתבאר דאי"ז מוכרח וכמשנ"ת).
