א. גבאי צדקה שאספו כסף בטעות, כגון שסברו על אחד שהוא עני ואספו צדקה עבורו, ולפני שהעבירו לו את הכסף נודע שהיה עשיר, יחזירו את הכסף לתורמים ((נחלקו האמוראים בזה בירושלמי שקלים פרק ב הלכה ה, על מקרה שאספו כסף לצורך קבורת המת, ושוב נודע שיש בעיזבון המת מספיק כסף בשביל הקבורה. רבי ירמיה רצה להשוותו למותר המת שהוא ליורשיו (עיין דין 3), ורבי אידי חלק עליו ומחלק בין מותר צדקה לנתינה בטעות. הרע"ב במשנה שקלים שם ד"ה בונים פסק כרבי אידי. וכן פסק בשו"ת הרא"ש כלל לב סי' ו וכן הביא באור זרוע הלכות צדקה סי' ו בשם רבינו חיים כהן. לדעת רבי אידי יש להחזיר לתורמים אם אפשר, וכן כתב בקרבן העדה שם "הלכך מחזירין אותו להנותנים אם אפשר, או מניחין לצורך מתים אחרים". ועיין בביאור הגר"א יו"ד סי' רנג ס"ק יד שהשו"ע פסק כרבי אידי.)), ובמקרה שאי אפשר יבואר להלן בדין 9.
ב. המטעה גבאי צדקה או תורמים, וקיבל מהם צדקה בעוד שלא היה נצרך, חייב להחזיר את הכסף ((במקרה שקיבל כספי חולין, שלא הוקדשו לצדקה על ידי התורמים לפני שנמסרו לו, יכולים התורמים לתבוע את כספם בבית דין. אך אם גזל כסף שכבר הוקדש לצדקה, וכגון מקופת צדקה, לא ניתן לתבוע אותו בבית דין, מאחר שהכסף הוא בבעלות הציבור ואין לו בעלים ידועים, ומכל מקום חייב להחזיר לצאת ידי שמים, וכפי שנפסק בשו"ע יו"ד סי' סא סעיף טו לעניין מזיק מתנות כהונה שחייבים להחזיר בדיני שמים אף שאין להם תובעים. ובקצות החושן סי' ריב סק"ו כתב שהפטור בממון שאין לו תובעים אינו רק אם אכל את הכסף, אבל אם הכסף עדיין קיים או שקנה בו סחורה או שפרע בו חובו, חיים לשלם אף בממון שאין לו תובעים.)). תורם שנתן מכספו הפרטי יכול לתובע את המטעה בבית דין, ואפילו אם לקח כספי ציבור, שאין מי שיוכל לתבוע אותו בשם הציבור, מכל מקום בית דין רשאי לקנוס אותו ולכפותו להחזיר את הכסף, ואם אין לו כסף, מחייבים אותו למכור נכסיו כדי לשלם, ואפילו כלי בית שכל לוה אינו חייב למכרם כדי לשלם למלוה ((בכתובות דף סח ע"א מובא ברייתא שעני שאין לו מאתים זוז אבל יש לו כלי בית מזהב, מוכרים את כלי הזהב וקונים לו כלי כסף, כדי שלא יצטרך לצדקה, ובגמ' שם מבואר שמדובר "לאחר שיבוא לידי גיבוי", ופירש רש"י שם "כגון שהיה לו מאתים זוז ונטל לקט שכחה ופאה ונודע שעשיר היה ב"ד באין וגובין הימנו מה שנטל ואם אין לו כדי לשלם מוכר כלי תשמישו היקרים ומשתמש בפחותים", ובתוספות שם הביאו פירוש רש"י ומוסיפים "אף על גב דהוי ממון שאין לו תובעין איכא למימר דמשום קנסא גובין ממנו, ואפילו אם תרצה לומר בעלמא כהאי גוונא בבעל חוב מסדרין ואין מחייבין אותו למכור הכא משום קנסא מחייבין אותו למכור". הב"ח בתחילת סי' רנג (והובאו דבריו בש"ך סק"ד) כתב שאף שהר"ן כותב שפירוש רש"י אינו נראה, מכל מקום מכיון שהובא בפסקי הרא"ש רשאים בית דין לנהוג כן.)).
ג. גבאים שאספו צדקה כדי להשיא עני מסוים או לפדות שבויים וכדומה, ונותר חלק מהכסף שנאסף ((מקור דין זה הוא משנה בשקלים פרק ב משנה ה "מותר שבויים לשבויים מותר שבוי לאותו שבוי, מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני" וכן נפסק בשו"ע סי' רנג סעיף ו.)), יש לתת את הנותר לאותו עני או לאותם שבויים, אף שהם אינם נצרכים עוד ((אף שישנה קצת אומדנא שלא נתנו לעני או לשבויים רק לצורך המיוחד, ואם כן היה מקום לומר שהמותר היא נתינה בטעות ויש להחזיר את הכסף לתורמים כמבואר דין 1, מכל מקום אין כאן אומדנא גמורה שאינם רוצים שיתנו לעני שגבו עבורו, וכפי שכתב באור זרוע הלכות צדקה סי' ז "שנעשית מצוה במעותיהם שכשגובין לצורך מת זה ונתן כל אחד כנדבתו נעשו שותפין וכשנקבר במעותיהם נעשה בהם מצוה וגמרו ומקנו ליה לגמרי הכל". וכן כתב בשו"ת הרא"ש כלל לב סי' ו "מה שהותירו המתנדבים יותר מכדי פדיונה זכה בהן השבוי מאחר שהתנדבו לצורכו".)). אמנם אם ראו הגבאים צורך מיוחד לתת את הכסף למטרת צדקה אחרת, יש מקרים שרשאים לעשות כן ((כן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות שם וז"ל "גבאי צדקה אם ראו שיש תועלת – ובתנאי שיהא לדעת כל אנשי העיר – לשנות אלו המותרות ולעשות בהם מה שירצו כגון שיוציאו מותר שבוים לענים, או מותר מתים לשבוים וכיוצא בזה, הרשות בידם, וכך נראה מתלמודינו. וגם בירושלמי אמרו במקום זה אין ממחין ביד פרנסין בכך. ואין הדין כן בכל אלו הדברים אלא כשאין צורך מכריח ולא הסכימו הזקנים ואנשי העיר לשנותן, אבל אם הסכימו הולכין אחרי הסכמתם". וכן נפסק בשו"ע סי' רנג סעיף ו, וכתב בביאור הגר"א שם ס"ק יב שמקור דין זה הוא הירושלמי שציין הרמב"ם. אמנם דין זה מורכב מאד, שתלוי איך נתמנו הגבאים, וכן נחלקו הפוסקים אם אפשר לשנות מהמטרה המקורית גם בכסף שנאסף עבור עני מסוים או רק אם נאסף לקופה של כל העניים, ויש בזה אריכות בראשונים בב"ב דף ח ע"ב ושו"ע סי' רנו סעיף ד, ואין כאן מקום להאריך בזה.)) לאחר שנתנו את כל הנצרך למטרה הראשונה ((ואין הגבאים רשאים לתת את הכסף למטרה אחרת במקום המטרה שבשבילה התרימו, מכיון שהעני כבר זכה בכסף. ובספר צדקה ומשפט פרק ט הערה יב כתב שלרוב הפוסקים, אפילו בני העיר או שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אינם יכולים לשנותו.)).
ד. יש מי שאומר שהגבאים רשאים להתנות מראש עם העני שיתנו לו סכום כסף מסוים, בין אם יצליחו להשיג יותר מסכום זה ובין אם פחות, ואם יצליחו להשיג יותר מהסכום שסוכם יוכלו לתת את השאר למטרת צדקה אחרת ((בשו"ת בית יהודה חלק ב סי' ט התרעם על המנהג שנהגו הגבאים להוריד חלק מהתרומות שנאספו עבור עני מסוים, אף אם לא הצליחו להשיג כל צורכו של העני. ושוב הביא בשם רבו שהגבאים רשאים להתנות מראש עם העני שיתנו לו סכום מסוים, בין אם גבו פחות או יותר, ואז יוכלו להשתמש ביתר הכסף למטרה אחרת. אמנם לכאורה נראה שאף אם סיכמו כן, אם יראה העני שהגבאים אספו כסף יותר מהסכום, הרי הוא יכול לחזור בו מההסכם, שאין ההסכם חל כקנין, שהרי העני אינו יכול למכור את הכסף שיגבו כיון שאינו ברשותו בשעת ההסכם, ועם התורמים לא סיכמו הגבאים כלום. אלא שאם העני רצה לעמוד בדיבורו ולא חזר בו, רשאים הגבאים להשתמש ביתר למטרה אחרת.)).
ה. על אף האמור בדין 3, אם הגיע כסף לידי הגבאים לאחר שידעו שאין להם צורך בכסף לשם המטרה שהתרימו, כגון שהתרימו עבור פדיון שבויים והגיע להם כסף לאחר שהשבויים כבר נפדו ((כן נראה לפי הטעם שכתב האור זרוע (הובא בהערה 6) במותר שבויים, שאין אומדנא שהתרומה ניתנה בטעות, מאחר שהמצווה התקיימה עם כל הכסף בשותפות, וכל התורמים שותפים במצווה, וכפי שמסביר בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' רלז את דבריו, שמאחר שכל הכסף היה ביחד בזמן שנעשה המצווה, נמצא שהמצווה נעשתה מכל הכסף יחד, ומוכיח סברא זו מתוספות בסוטה דף יח ע"א. לפי זה במקרה שהכסף הגיע ליד הגבאים לאחר שנפדה השבוי, כספו של התורם איננו שותף במצוות פדיון השבויים, ואין דינו כדין מותר שבויים. וכן כתב בשו"ת אמרי יושר חלק א סי' קנט. אמנם לשון הרא"ש (שהובא בהערה 5) הוא שהשבוי זכה במותר "מאחר שהתנדבו לצורכו", ומדייק האמרי יושר בדבריו שכל שנתקיים המצווה זכה השבוי בכל מה שנודב לצורכו, ורק אם לא קיימו את המצווה כלל דינו כצדקה בטעות, ואם כן במקרה שנשלח הכסף לפני שפדו השבויים, יש לומר שדעת הנותן שיהיה לשבויים, אף הגיע הכסף לאחר שנפדו. אמנם בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' רלח ד"ה במרדכי סובר שאף הרא"ש התכוון לסברת האור זרוע.)), או לאחר שידעו שיש להם כבר את כל הסכום הנדרש ((במקרה הזה דנו האמרי יושר הנ"ל והלבוש מרדכי תנינא יו"ד סי' קיא (שניהם נשאלו על אותו מעשה), והטעם שלא התכוונו הגבאים להתרים יותר מהסכום שקבעו מראש, וכשהגיע התרומה ידעו הגבאים שאין להם צורך בה.)), הגבאים צריכים להחזיר את הכסף לתורמים, וכפי שנתבאר בדין 1, מאחר שהתרומה ניתנה בטעות.
ו. הראשונים נחלקו במקרה שהתרימו אנשים לצורך מטרה מסוימת, ולאחר מכן השתנה המצב ולא ניתן להשיג את המטרה. כגון שהתרימו לפדיון שבוי והשבוי מת ((יסוד המחלוקת הוא אם מקרה כזה דומה למקרה של המשנה שמותר שבויים לשבויים, או למקרה של הירושלמי שצדקה בטעות יש להחזירה. בשו"ת הרשב"א חלק ד סי' נה נשאל על מקרה שהתרימו לפדיון שבוי והשבוי נפטר לאחר שהגיע הכסף ליד הגבאי קודם שהספיקו לפדותו, ומשוה דין זה לדין מותר שבויים, וכתב שהטעם שמותר שבוי לשבוי הוא שמיד שקיבל הגבאי את הכסף עבור השבוי זכה השבוי בכסף, ולכן יש לתת את הכסף לשבוי אף אם לא משתמשים בו כדי לפדותו, ואם כן גם במקרה שהשבוי מת כבר זכה בכסף מיד כשהגיע ליד הגבאי. בשו"ת הרא"ש כלל לב סי' ו חולק עליו וכתב לענין שבויה שהשתמדה ר"ל לאחר שהתרימו עבור פדיונה, שיש להחזיר את הכסף לתורמים. הרא"ש גם מסכים שהטעם שמותר שבויים לשבויים הוא מצד שהשבויים זכו בכסף, אלא שמחלק בין שבויה שנשתמדה למותר שבוי, שבשבויה שהשתמדה יש אומדנא ברורה שעל דעת כן לא תרמו את הכסף והאומדנא מבטלת את הקנין של השבויה. וכתב שם שמקרה זה דומה למקרה שהתרימו עבור צרכי קבורה של גוסס הנוטה למות, ובסוף נרפא הגוסס, שפשוט שיש להחזיר את הכסף לתורמים. בדומה הביא האור זרוע בהלכות צדקה סי' ז ובמרדכי כתובות סי' קעו מחלוקת הראבי"ה ורבינו חיים כהן, במקרה שאחד הקדיש כסף לנישואין של יתומה, והיא נפטרה לפני נישואיה. הראבי"ה השווה דין זה לדין מותר שבויים, ומוסיף שאף אם לא הגיע הכסף לידי הגבאי אלא שהתורם הקדיש בדיבור בלבד זכתה היתומה בכסף, שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט בצדקה (וכן מפרש בשו"ת חתם סופר חו"מ סי' קמז ד"ה וההיא דמרדכי). אבל רבינו חיים כהן והאור זרוע סוברים שאין לדמות למותר שבויים מאחר ויש אומדנא שעל דעת כן לא הקדיש את הכסף, ומוכיחים סברא זו מהסוגיא בכתובות דף נד ע"ב לענין בעל שכתב תוספת כתובה לארוסתו, ומת הבעל לפני הנשואין שלא זכתה הארוסה בתוספת כתובה, שעל דעת כן לא כתב לה תוספת. אבל הראבי"ה סובר שאין כל האומדנות שוות. הדרכי משה בסי' רנג אות ג* (במהדורת שירת דבורה) ואות ד כותב שהראבי"ה סובר כהרשב"א ורבינו חיים כהן כהרא"ש. אמנם אף שיסוד המחלוקת דומה בשני המקרים, והוא אם ניתן לומר אומדנא שעל דעת כן לא תרם, למעשה אין הכרח שהרשב"א יסכים עם דינו של הראבי"ה, מאחר שדינו של הראבי"ה מבוסס רק על דעת הסוברים שאמירה לצדקה כמסירה להדיוט, אבל לסוברים שאינה כמסירה להדיוט, וכפי שפסק הרמ"א בסי' רנז סעיף ו, אם אחד נדר צדקה לפדיון שבויים ומת השבוי לא זכו היורשים בכסף, וכן כתב החת"ס שם ד"ה הדרן.)), או התרימו עבור עני והעני התעשר ((המחנה אפרים בהלכות צדקה סוף סי' ו מסתפק שאפשר שסברת רבינו חיים כהן אינה אלא במקום שהעני מת והכסף יינתן ליורשיו, אבל אם הכסף יינתן לאותו אדם אלא שעכשיו הוא עשיר אפשר שמודה רבינו חיים כהן שאין הכסף חוזר לתורמים. אמנם הקצות החושן בסי' רז סק"ט והחתם סופר בשו"ת חלק יו"ד סי' רלז פשיטא להו, שכיון שלפי המצב בשעת ההתרמה היה הכסף אמור להימסר לעני, ועכשיו שהוא עשיר לא תתקיים מצוות צדקה, צריך הגבאי להחזירם לתורמים. וכן כתב בשו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב סי' קיב, שספיקו של המחנה אפרים נובע מכך שלא הכריע במחלוקת שבין הראבי"ה לרבינו חיים כהן, אבל לפי מה שנפסק בשו"ע כדעת רבינו חיים כהן, יש להחזיר את הכסף לתורמים גם כשהתעשר העני.)) או מת ((ואם יורשי העני גם כן עניים, יש סברא לומר שאף לסברת רבינו חיים כהן והרא"ש יש לתת את הכסף ליורשים, שהרי הכל מודים שבנתינה ליד הגבאי זכה העני, וכמבואר בב"ק דף לו ע"ב, אלא שיש אומדנא "שלא הפריש מעותיו אלא לצורך מצוה אבל לא לצורך הרשות שיאכלו היורשים", וכלשון האור זרוע, וכן בדברי הרא"ש מוכח שכל האומדנא היא שהנותן רצה לקיים המצוה, ואם כן במקום שהיורשים עניים אין אומדנא זו. אמנם הקצות בסי' רז סוף סק"ט הסתפק באופן זה, אבל עיין בהגהות מלואי חושן הערה 40א שספיקו של הקצות הוא רק כשנדר בדיבור, ולדידן שאין אומרים אמירה לצדקה כמסירה להדיוט, ולכן יש לומר שלא נדר אלא לעני זה, אבל אם מסר את הכסף שוב אין כאן אומדנא לבטל את הקנין הברור, ויש לתת את הכסף ליורשים העניים.)) או שהעני סירב לקבל את הכסף ((כן פסק בשו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קע שאם אפשר יש להחזיר את הכסף לתורמים.)), או התרימו עבור נישואין של יתומה והיא נפטרה ((במקרה זה נחלקו רבינו חיים כהן והראבי"ה וכפי שהובא בהערה 11.)) או שהשידוך התבטל ((בהגהות מיימוניות הלכות גזילה פ"ח אות ג מביא בשם הר"י מקורביל שפסק במקרה כזה להחזיר את הכסף לתורם. וכן פסק המהרש"ל בים של שלמה ב"ק פ"ט סי' סו והובא דבריו בש"ך חושן משפט סי' רנג ס"ק כא.)), יש אומרים שיתנו הגבאים הכסף לזה שהתרימו בשבילו או ליורשיו, ויש אומרים שיחזירו את הכסף לתורמים ((כן הוא דעת הרא"ש ורבינו חיים כהן שהובאו בהערה 11, וכתב הרא"ש שם "כי התנדבו לצורך פדיונה ולא יצא מרשותם עד שתפדה", והיינו, שאף אם מסרו את הכסף בפועל ליד הגבאי עדיין הכסף בבעלות התורם, כיון שהאומדנא נחשבת כתנאי והתנאי לא התקיים.)), וכן הכריע השו"ע ((המחבר ביו"ד סי' רנג סעיף ז מביא שתי הדעות ומסיים שהדעת נוטה כדעת הרא"ש, והסכים עמו הרמ"א, ומביא את המקרה שבספר אור זרוע ופוסק כרבינו חיים כהן נגד הראבי"ה, וכן פסק אף בחו"מ סי' רנג סעיף טז.)), ואפילו אם תפס זה שהתרימו בשבילו את הכסף, מוציאים מידו ((כן פסק בשו"ת מהר"י בן לב ספר ב סי' סז (והובאו דבריו בפתחי תשובה סי' רנג סק"ד) משני טעמים, טעם א' שרוב הפוסקים סוברים שאין מועיל תפיסה במחלוקת הפוסקים, ושלא כשו"ת מהרי"ק סי' קסה, והטעם הוא שטענת 'קים לי' אינה אלא טענת ספק ואין תפיסה מועלת אחר שנולד הספק בטענת ספק. טעם ב' שאין מועיל תפיסה הוא מצד שדברי רבינו חיים כהן נראים יותר לכן מוציאין מיד התופס. בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' רלח הביא רק את הטעם השני, ובאמת שהטעם הראשון אינו להלכה, שכבר פסק הש"ך בספר תקפו כהן סי' ע והנתיבות בכללי תפיסה אות כ (עיין שם בביאורים) שמועלת תפיסה בפלוגתא דרבותא, לפי מה שנפסק שטענת 'קים לי' נחשבת לטענת ברי.)).
ז. במקרים הנזכרים, הרבה פוסקים סוברים שאם כבר הגיע הכסף לידי הנצרך בעצמו, אינו חייב להחזירם לכל הדיעות ((הב"י בחו"מ סי' רנג סעיף ל הביא חידושי הריטב"א בכתובות דף נד ע"א ד"ה איתמר אלמנה, שאם שכיב מרע אמר תנו מאתים זוז לפלונית לנדונייתה, חייבים היורשים לתת לה מאתים זוז מיד, ואפילו מתה קודם שתינשא זכו בהם יורשיה, שאין המצווה מקפיד לתת את הכסף רק לנדונייתה אלא כמראה מקום הוא. וכתב על זה הדרכי משה שם אות ז "כתב הגהות מיימוני פ"ח דגזילה ס"ק ג' מי שנתנו לו מעות להשיא בתו ולא השיאה, צריך להחזיר, דלא נתנו לו אלא על מנת להשיאה, והרי לא השיאה, וזה גם כן משמע דלא כדברי הריטב"א". הרי שהדרכי משה סובר שנחלקו הגהות מיימוני והריטב"א אם נתנו כסף לנצרך למטרה מסוימת, אם המקבל זכה בכסף אף אם לא השתמש בהם עבור אותה המטרה. המחבר בשו"ע שם סעיף טז פוסק כדעת הריטב"א, הרמ"א משיג שנראה לו שהגהות מיימוני ורבינו חיים כהן והאור זרוע (עיין הערה 11) חולקים על הריטב"א ומכריע כמותם. בשו"ת חתם סופר בחלק חו"מ סי' קמז (מובא בפתחי תשובה שם ס"ק יד) ובחלק יו"ד סי' רלח חולק על הרמ"א וסובר שאין מחלוקת בין הריטב"א לשאר הפוסקים, שלא כתבו האור זרוע והגהות מיימוני שיש להחזיר את הכסף לתורמים, רק אם הכסף עדיין ביד הגבאי ולא הגיע ליד הנצרך, אבל אם הגיע כבר ליד הנצרך בעצמו, ובשעה שקיבל את הכסף היה נצרך להם, זכה בכסף ואינו חייב להחזירו אף אם לא יקיים בפועל את המטרה שלשמה קיבל את הכסף. והטעם שאם הגיע הכסף ליד הנצרך, כבר קיים התורם מצוות צדקה, מה שאין כן אם הכסף ביד הגבאי ולא הגיע ליד הנצרך, עדיין לא קיים התורם את מצוות צדקה. ואפילו במקרה של הגהות מיימוני שהכסף הגיע ליד האב כדי להשיא את בתו, עדיין לא נתקיים המצווה עד שיגיע ליד הבת בעצמה. אמנם אם הגיע הכסף ליד אפוטרופוס של הנצרך, מודה החתם סופר שדינו כאילו הגיע הכסף ליד הנצרך בעצמו. וכן פסק למעשה אף שהרמ"א אינו סובר כן. ואפשר שסמך על כך שהמחבר פוסק כדעת הריטב"א, ויתכן שאפילו הפוסקים שהביא הרמ"א אינם חולקים על הריטב"א. בשו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב סי' קיב כתב גם כן כסברת החתם סופר.)), ויש סוברים שאין חילוק בין אם הגיעו ליד הגבאי או ליד הנצרך, ולעולם הדין תלוי במחלוקת הראשונים שבדין 6 ((כן היא דעת הרמ"א שהובאה בהערה 20.)).
ח. נחלקו הראשונים אם תורם שקיבל את כספו בחזרה (במקרים של דין 6) ((כן פסק האור זרוע בהלכות צדקה סי' ז, מכיון שהכסף הופרש למצווה, אי אפשר להשתמש בהם לדברי חולין, או אפילו למצווה שחשובה פחות מן המצווה הראשונה, ולכן בעובדא שם שתרמו כסף לנישואין של יתומה, יש להשתמש בכסף להשיא יתומה אחרת או למצווה יותר חשובה. ומביא שרבינו שמחה חולק עליו, והאור זרוע דחה ראיותיו של רבינו שמחה.)) רשאי להשתמש בו לצרכיו, או חייב לתת אותם לצדקה אחרת, מאחר שכבר הקדישם לצדקה.
ט. בכל מקרה שחייבים להחזיר את הכסף לתורמים, אם החזרת הכסף כרוכה בבזבוז חלק גדול מהכסף עבור איתור התורמים ועלויות המשלוח ((בשו"ת הרא"ש כלל לב סי' ו לענין שבויה שהשתמדה כתב שהיתה ההוצאה להחזיר את הכסף יותר מכל סך התרומות, בשו"ת המהרש"ם ח"ג סי' נב דן על מקרה שאם היו מחזירים את התרומות "יהיה ההוצאה יתרה על השבח", וצריך עיון אם כוונתו כפי שהיה בעובדא של הרא"ש שההוצאה עולה יותר מסך התרומות. גם צריך עיון אם דוקא במקרה שכל הכסף ילך לאיבוד אין חיוב להחזיר לתורמים, או אפילו אם חלק גדול מהכסף ילך לאיבוד גם אין חיוב להחזיר. ומסתבר שהתורמים מתרצים שהכסף ילך למטרה אחרת גם אם חלק מן הכסף ילך לאיבוד בהחזרה, שהרי לפי דעת האור זרוע גם לאחר שיחזירו לתורמים יצטרכו לתת את הכסף לצדקה, ואפילו לדעת רבינו שמחה, מכל מקום על פי רוב אנשים תורמים מכספי מעשר שממילא ילך לצדקה, הרי שאינם מפסידים רק טובת הנאה, ומסתבר שהתורמים מוכנים להפסיד את טובת ההנאה כדי שלא תפסיד קופת הצדקה חלק גדול מן הכסף.)), או במקרה שזהות התורמים אינה ידועה, יש לתת את הכסף למטרה הדומה ביותר לזו שעבורה הכסף נתרם ((בשו"ת הרא"ש כלל לב סי' ו נשאל על מקרה שאספו כסף לפדיון שבויה ואחר כך השתמדה, ולא היה כדאי להחזיר את הכסף לתורמים, ופסק הרא"ש שהגבאים ישתמשו בכסף עבור פדיון שבויים, ומסתמך על הירושלמי בשקלים שמותר שבויים לשבויים ואין ממחין ביד הפרנסין, והיינו שהגבאים רשאים לשנות ולא למסור לשבויים. הרא"ש סובר שכשם שבמקרה של המשנה שהשבוי זכה בכסף רשאים הגבאים להחליט להשתמש בכסף למטרות אחרות, הוא הדין במקרה שהכסף עדיין נשאר בבעלות התורם, מכל מקום מכיון שהגיע ליד הגבאים הרי הם רשאים להחליט להשתמש בכסף למטרת צדקה ולא להחזירו. אמנם הרא"ש מחדש כאן חידוש גדול, שלא רק במותר שבויים שהכסף יצא ממילא מרשות התורם, אומרים שכיון שמסרם לגבאים הרי סמך על שיקול דעתם, אלא אפילו במקום שיש אומדנא שעל דעת כן לא תרם, והכסף עדיין בבעלות התורם, אומרים שהתורם הסתמך על שיקול דעת הגבאים. ולכאורה הסברא היא שיש אומדנא שהתורמים אינם מעוניינים שהכסף ילך לאיבוד בהוצאות ההחזרה, ובהכרח שהם מסתמכים על שיקול דעת הגבאים. בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' נב גם כן התיר להשתמש בכסף למטרת צדקה אחרת כשאי אפשר להחזיר לתורמים, וצירף לכך סברא נוספת, שלפי דעת האור זרוע (עיין הערה 20) יצטרכו התורמים לתת את הכסף לצדקה כזו, ובודאי אינם מתנגדים שהגבאים יעשו זאת במקומם ולא ייפסד הכסף בעלויות ההחזרה.)). כגון אם התרימו עבור פדיון שבוי מסוים ישתמשו בכסף עבור פדיון שבוי אחר ((הרא"ש שם כותב "הילכך יעשו בהם צרכי רבים. ויותר הוא טוב לפדיון שבויים, כאשר אמרו הקהל, ויהיה הקרן קיים, אם תוכל לפדות באחרית הימים אותה שבויה שתפדה בו". והיינו שעדיף לעשות בכסף מצווה דומה לזו שרצו התורמים, שמסתמא כך דעתם, והרא"ש כותב שיש להעדיף שיהיה סיכוי שעדיין יוכלו לקיים את המטרה הראשונה בעתיד כשיתאפשר הדבר.)), או אם התרימו עבור נישואין של כלה ישתמשו בכסף עבור כלה נזקקת אחרת, ויש להעדיף כלה נזקקת מאותה משפחה ((בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' נב נשאל על מקרה שאספו כסף עבור אשה חולה והאשה נפטרה לפני שהספיקו להשתמש בכסף לרפואתה. מעיקר הדין היו חייבים להחזיר את הכסף לתורמים אבל לא היה כדאי לעשות כן, ופסק המהרש"ם שישתמשו בכסף לרפואת בתה של האשה שנפטרה. המהרש"ם לא כתב הוכחה לכך שיש להעדיף נצרך מתוך אותה המשפחה. אמנם נראה לדייק כן מהגמ' בסנהדרין דף מח ע"א שמותר המת ליורשיו "כי בזו ליה אחולי מחיל זילותיה גבי יורשין", והיינו שאם נותר כסף ממה שהתרימו לצורך קבורת המת, יש לתת אותם ליורשים, מאחר שהמת נתבזה בכך שהתרימו עבור קבורתו, והוא מוכן למחול על בזיונו אם יורשיו ייהנו מן הכסף, ואף שבנידון דידן שהכסף בבעלות התורמים לא שייך סברא זו, מכל מקום מכיון שממילא לא ניתן להחזיר את הכסף לתורמים, מסתבר שיש להעדיף את קרוביו של מי שהתבזה על הכסף.)) וכדומה, לפי ראות עיני הגבאים.
י. אם לא ניתן להשיג כעת את המטרה שעבורה התרימו, אך יש תקווה ריאלית שבעתיד יוכלו לעשות כן, אין להחזיר את הכסף לתורמים ולא להשתמש בו למטרה אחרת, אלא יניחו את הכסף עד שיוכלו להשיג את המטרה ((כן פסקו בשו"ת מהרי"א יו"ד סי' שט ובשו"ת כתב סופר חו"מ סי' מב. המהרי"א מתייחס למקרה שהתרימו כדי לפדות נער, ולא היה אפשרי לפדותו מצד גזירת המלכות, וכתב שאפילו כשיש גזירת מלכות, אמרינן גזירה עבידא דבטלא. וכן היה שאחר חמישה חודשים בטלה הגזירה ופדו את הנער. ואף שבשו"ת הרא"ש שהובאה בהערה 25 משמע שאפשר להשתמש בכסף לפדיון שבויים אחרים, אם יזדמנו, ואין צורך להמתין שהשבויה שהשתמדה תחזור בתשובה, צריך לומר ששם לא היה סיכוי ריאלי שתחזור בתשובה.)).
יא. עני שקיבל צדקה והתעשר לפני שהספיק להשתמש בכספי הצדקה, אינו חייב להחזירם ((כן כתב הבית לחם יהודה בגליון השו"ע סי' רנג סעיף ו בפשיטות. ובשו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב סי' קיב מוכיח כן מהמשנה בפאה פ"ה משנה ד "בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני יטול", וכשמגיע לביתו אינו צריך להחזיר כיון שבאותה שעה היה עני, וכן נפסק ברמב"ם הלכות מתנות עניים פ"ט הלכה טו ובשו"ע סי' רנג סעיף ד, ובפשטות משמע שאפילו אם נשאר בידו ממה שנטל אחר שהגיע לביתו ולא אכלם אינו חייב להחזירם. וכן כתב בספר דרך אמונה על הרמב"ם שם ס"ק קי בפשיטות. לפי דעת החתם סופר ובית שלמה שהובאו בהערה 20 פשוט שהדין כן, שהרי אפילו כשהנצרך קיבל את הכסף לצורך מטרה מסוימת, שלא התבצעה, אינו חייב להחזיר.)).
