מי רשאי ליטול צדקה

הרב יוסף פליישמן
י"ב אלול ה'תש"ע

א. אפילו עני שרשאי ליטול צדקה עדיף ((המקור הוא משנה בפאה פ”ח מ”ט “וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו ועליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה’ והיה ה’ מבטחו”.)) שיצמצם הוצאותיו ((בפסחים דף קיב ע”ב “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות”, ובכתובות דף סז ע”ב מסופר על רבי נחמיה ורבא שניסו לשכנע עניים לצמצם את הוצאותיהם כדי שלא להכביד על קופת הצדקה.)) ויעבוד שעות נוספות ((כן מפרשים הר”ש והרא”ש את המשנה שם “שדוחק עצמו במלאכה כבדה ובוטח בה’ ואינו רוצה להתפרנס משל אחרים”.)) ואפילו עבודה בזויה ((בב”ב דף קי ע”א “לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות” ומפרש בגמ’ “עבודה זרה – עבודה שזרה לו, כדאמר ליה רב לרב כהנא נטוש נבילתא בשוקא ושקול אגרא ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא” וכתב הרשב”ם שם “ואין כאן חילול השם כלל, ולא קרינא ביה ומשניאי אהבו מות, דדרשינן ליה במסכת שבת (דף קיד) בתלמידי חכמים שיש רבב על בגדו, אבל לעשות מלאכה להתפרנס אין כאן גנאי”. וכן נפסק בטור ובשו”ע סי’ רנה סעיף א “ואפילו היה חכם מכובד והעני, יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת, ואל יצטרך לבריות”. אבל הערוך השולחן שם מוסיף “אך אם יש בזה בזיון התורה לא יעשה כן”, ולכאורה צריך עיון שהרשב”ם כתב במפורש שאין בזה משום חילול השם. ובאמת שחידוש זה כתב האור החיים הק’ בספרו ראשון לציון יו”ד שם שבזמן הזה אסור לתלמיד חכם לעשות עבודה בזויה כי על ידי זה יגרום חילול ה’. ולפי זה מיושב הקושיא שהרשב”ם כתב כן בזמנו שלא היה בזיון לעשות עבודה פחותה לצורך פרנסה, אבל אם לפי מצב הדור נראה שיתבזה כבוד התורה אם יראו תלמיד חכם שעושה עבודה בזויה לצורך פרנסה, אסור לעשות כן.)) כדי שלא יצטרך ליטול צדקה. והעושה כן מובטח לו שלא ימות עד שיתעשר ויפרנס אחרים ((משנה בפאה פ”ח מ”ט.)), ויש שכתבו שמובטח לו אף אריכות ימים ((כן מפרש התוספות יו”ט שם לשון המשנה ‘אינו מת מן הזקנה’ – ‘במידת שכרו שיזקין’.)).

ב. החובה לצמצם בהוצאות היא אף בהוצאות לצרכי מצווה, כגון להימנע מלאכול סעודה שלישית בשבת ולצמצם אף את שתי הסעודות הראשונות ((הב”ח באו”ח סי’ רמב ד”ה והא דר’ עקיבא והמשנה ברורה שם סק”א מפרשים מאמר חז”ל ‘עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות’, שלעני שכבר הוצרך לקבל צדקה נותנים לו גם עבור סעודה שלישית, וכן מי שיכול לדחוק עצמו בכל השבוע כדי לאכול סעודה שלישית, יש לו לעשות כן. אבל אם אינו נוטל צדקה ומתפרנס בדוחק, ועדיין אין לו לסעודה שלישית, עדיף שלא יאכל סעודה שלישית ויצמצם בשתי הסעודות ולא יצטרך לבריות.)), ולמעט במצוות שמחת יום טוב ((התוספות בביצה דף טו ע”ב ד”ה לוו עלי הקשו על הגמ’ שדרשה מהפסוק ‘חדות ה’ היא מעוזכם’ שהקדוש ברוך הוא אומר ‘לוו עלי ואני פורע’, ובפסחים אמרו ‘עשה שבתך חול’, ותירצו שאינו חייב ללוות רק אם יש לו לפרוע. ומוכיח בשו”ת בצל החכמה ח”ה סי’ מז שמאמר ‘עשה שבתך חול’ נאמר אף על יום טוב, שהרי הפסוק ‘חדות ה’ היא מעוזכם’ נאמר לענין יום טוב ואף על פי כן השוו תוספות מאמר זה עם מאמר ‘עשה שבתך חול’.)), ואולי אף להימנע מלקיים שאר מצוות עשה ((התוספות בקידושין דף לא ע”א מביאים דברי הירושלמי שהחמיר הקדוש ברוך הוא בכבוד אב ואם יותר מכבודו, שלכבוד השם אינו מחויב לחזור על הפתחים, רק לכבוד אב ואם. והמהרש”ל בים של שלמה ב”ק פ”א סוף סי’ כד מוסיף שלא רק שאינו מחיוב לחזור על הפתחים אלא אפשר שאפילו אם יש לו מעט כסף אין חייב לקנות בהם חפצי מצוה אם חייו נדחקים, והובאו דבריו במגן אברהם סי’ תרנו סק”ז. אמנם בביאור הלכה שם ד”ה אפילו מצוה עוברת חולק על המהרש”ל ומכריע שמחויב ליתן כל ממון שיש לו לקנות תפילין וארבעה מינים, ומסתפק אם חייב לחזור על הפתחים על מצוות מן התורה מקל וחומר מנר חנוכה וארבע כוסות שהן מצוות מדרבנן, או לא, אבל על כל פנים מחויב לשאול מחבירו תפילין וארבעה מינים וכדומה. ובשו”ת שאלת יעקב ח”א סי’ כו האריך בענין זה.)), חוץ ממצוות נר חנוכה וארבע כוסות בפסח שיש לחזר על הפתחים וליטול צדקה כדי לקיימם.

ג. על אף המבואר לעיל, אסור לעני להימנע מליטול צדקה אם על ידי זה יסבלו הוא או משפחתו ((ירושלמי בפאה שם “כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ואסור לרחם עליו” ומפרשים הר”ש והרא”ש שם שמדובר בעני שאינו יכול להתפרנס מעבודתו ומסגף את עצמו בחיים רעים.)) מחוסר תזונה או יחלו ((הסמ”ג העשין קסב כתב שהירושלמי מדובר ב”זקן או חולה או בעל יסורין או שיש לו בנות רבות ואינו יכול להשיאן ולפרנסן” והובאו דבריו בבית יוסף ובשו”ע סי’ רנה סעיף ב ובש”ך שם סק”א.)) או שלא יוכלו להתקדם בלמודם או שלא יוכל להשיא את ילדיו ((שהאב חייב ללמד את בנו תורה ולהשיאו אשה כמו ששנינו בקדושין דף כט ע”א “האב חייב…ללמדו תורה ולהשיאו אשה”.)) או לתת להם נדוניא ((לשון הסמ”ג הוא שאינו יכול לפרנס את בנותיו, ונדוניא נקראת פרנסה בלשון חז”ל, בכתובות דף נ ע”ב ובעוד מקומות. ולכן מותר ליטול צדקה לצורך נדוניא אם יש צורך בה כדי לחתן את צאצאיו.)). ומי שנמנע מליטול צדקה נענש על תוצאות מעשיו כאילו עשה כן בידים ((כן היא כוונת לשון הירושלמי ‘הרי זה שופך דמים’, וכן נראה מלשון הרמב”ם בהלכות מתנות פ”י הלכה יט ‘הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו’, והיינו שנחשב כאילו המית את עצמו, וכן כתב בספר דרך אמונה שם.)).

ד. אין להימנע מליטול צדקה אם על ידי זה לא יוכל ללמוד תורה או שיצטרך למעט בלמודו ((כן כתב בספר ראשון לציון סי’ רנה שבזמן הזה שנתמעטו הלבבות עדיף שיתפרנס אדם מן הצדקה כדי שלא יתבטל מלימודו. וכן כתב בשו”ת אגרות משה יו”ד ח”א סי’ קמד “כשאחד רוצה לישא אשה כשיגיע זמנו והתנדב לבבו לשקוד על התורה שאי אפשר לו להתפרנס אם לא שיטול אז צדקה שהתירו זה לנו בדורותינו כמפורש ביו”ד סי’ רמ”ו סעי’ כ”א”. וביו”ד חלק ד סי’ לו אות ד מבאר באריכות שדעת הרמב”ם בהלכות תלמוד תורה פ”ג ה”י שתלמיד חכם חייב לעבוד לפרנסתו בחלק מן היום, אינו רק במי שעבודתו לא תפריע לו בהבנת התורה בשעות שילמד, אבל אם עבודתו תפריע לו רשאי להתפרנס מן הצדקה.)). וכל שכן שאין להימנע מלקבל מלגה מהכולל, שמלגת הכולל אינה נחשבת לצדקה לדעת הרבה פוסקים ((כן שמעתי מהגרי”ש אלישיב שליט”א שאין דין נטילת צדקה במלגת הכולל, ואפילו מי שאינו בגדר עני רשאי ליטול מלגה מהכולל, וכן מנהג העולם. וכעין זה פסק בשו”ת שבט הלוי ח”ח סי’ שטו אות א שמלגת הכולל יש לה דין ‘שכירות פועלים’ ולכן אסור לראש כולל לפטר אברך ללא סיבה באמצע הזמן. ומטעם זה כתב בספר תשובות והנהגות ח”ג סי’ תע אות ט שיתכן שיהיה איסור ‘בל תלין’ לראש כולל שאינו משלם בזמן, וכן כתב בספר פתחי חושן ח”ג פ”ח סוף הערה ג בשם הגרש”א אלפנדרי, וכן כתב בשו”ת באר שרים ח”ה סי’ נו.)).

ה. מי שיש לו עבודה קבועה ((בפאה פ”ח מ”ח שנינו “מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני”, ופירש הר”ש שם ששיעור מאתים זוז “שיערו חכמים שזהו שיעור הוצאתו במזונות ובמלבושו לשנה”, והאור זרוע בהלכות צדקה סי’ יד הביא דבריו, וכתב שרבינו קלונימוס הסתפק אם שיעור זה נאמר אף לענין צדקה, והאור זרוע מוכיח שאכן שיעור זה נאמר אף לענין צדקה. ולכן מי שיש לו עבודה שיוכל להתפרנס ממנה לשנה דינו כמי שיש לו מאתיים זוז אף אם כעת עדיין אין לו מאתיים זוז ואסור לו ליטול צדקה. וכן יש להוכיח שדי במה שיכול להרוויח כדי פרנסתו לשנה זאת, מהדין במשנה ט שם “מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול” והטעם מבואר בירושלמי והובא בר”ש שם שעדיף חמישים שמרוויחים מהם ממאתיים שאין מרוויחים מהם, הרי שאם יכול להתפרנס מן הפירות הרי הוא כאילו היו לו מאתיים זוז ולכן אינו נוטל לקט שכחה ופאה. וכן פסקו בשו”ת שבט הלוי ח”ב סי’ קכ ובספר צדקה ומשפט פ”ב סעיף ו ובספר דרך אמונה הלכות מתנות עניים פ”ט ס”ק פד.)) או מלגת כולל ((בספר דרך אמונה שם ביאור ההלכה ד”ה היו לו מאתים זוז, מסייג שדין זה הוא רק אם הנהלת הישיבה או הכולל התחייבה לתת לאברך מלגה במשך שנה באופן שאינה רשאית לפטר אותו תוך השנה, וכן התחייבה לשלם גם כשאין כסף בקופת ישיבה, אבל אם לא כן האברך נחשב לעני אף כשלא נראה סיבה שהישיבה תפסיק לתמוך בו, שהרי כל אחד יודע שהישיבה מתקיימת מכספי תרומות, ואם לא יהיה כסף בקופת הישיבה היא לא תשלם לאברכים, ולכן אינו נחשב כאילו יש לאברכים משכורת לשנה, כל עוד שאין לאברך פקדונות או משכורת של האשה שיוכל להתפרנס מהם במשך שנה, מותר לו ליטול צדקה. אמנם לכאורה הדין תלוי במצב הכלכלי של המוסד, שאם יש למוסד נכסים שהם יכולים לפרנס מהם את האברכים למשך שנה, לא גרע המוסד משאר מקום עבודה, וכן נראה בספר צדקה ומשפט פ”ב הערה י.)) או תמיכה קבועה מכל מקור אחר ((כן מוכח מהר”ש שהובא בהערה 17, שכל שיכול להתפרנס במשך שנה, ולאו דוקא מעבודה, אינו יכול ליטול צדקה וכן פסקו בשו”ת שבט הלוי ח”ב סי’ קכ ובספר צדקה ומשפט פ”ב הערה י.)), ויכול לפרנס ממנה את משפחתו ((ר”ש שם מוכיח שצריך שיהיה לו שיעור מאתיים זוז עבור כל אחד ואחד מבני משפחתו, שהרי שיעור מאתיים זוז נשנה יחד עם הדין שמי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן הקופה, ושם הדין מבואר שצריך שיהיו לו מזון שתי סעודות עבור כל אחד ואחד מבני משפחתו.)) לשנה הזאת, אסור לו לקחת צדקה בדרך כלל. פרנסה כוללת בנוסף לאוכל וביגוד כל מה שצריך לו ((בכתובות דף סז ע”ב דרשינן מפסוק ‘די מחסורו אשר יחסר לו’ – ‘אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו’, והיינו למי שהרגיל את עצמו בכך, כמבואר שם במעשה של הלל הזקן ועוד. ולכן בזמנינו שרגילים בצרכים נוספים גם הם נכללים בכלל פרנסה.)) כדי לחיות בדרך שרגיל בה ((בכתובות דף סז ע”ב מובא מעשה בעני שביקש צדקה מרבי נחמיה, שאל אותו רבי נחמיה מה הוא אוכל וענה לו בשר שמן ויין ישן, המשיך רבי נחמיה לשאול אם הוא מוכן להסתפק בעדשים והסכים, והעני מת כתוצאה מזה שלא אכל כפי הרגלו. ובגמ’ שהעני אשם במיתתו שלא היה לו לפנק את עצמו על חשבון הציבור. עוד מובא שם מעשה בעני שביקש צדקה מרבא, והיה רגיל לאכול תרנגולת פטומה ויין ישן, והסתמך על הפסוק “ואתה נותן להם את אכלם בעתו” שהקדוש ברוך הוא מזמן מזונות “הכל לפי מה שהוא צריך כל יחיד ויחיד לפי לימודו” (רש”י שם), ובדיוק אז הגיעה אחותו של רבא שלא ראה אותה 13 שנים והביאה לו תרנגולת פטומה ויין ישן, ורבא ראה בזה רמז משמים שהזדמן לו תרנגולת פטומה ויין ישן בשביל אותו עני ונתן לו. ועיין במהרש”א שם שמפרש באחד מפירושיו שהעני היה צריך לתרנגולת פטומה ויין ישן באופן זמני לצרכי בריאות.)).

ו. מי שיש לו כסף מספיק בשביל לפרנס את משפחתו לשנה ((כדין מאתיים זוז המבואר במשנה בפאה ועיין הערה 17.)), אסור לו ליטול צדקה. אמנם אם הכסף מיועד לאיזה צורך הכרחי שיהיה לו בעתיד, כנשואי ילדים או רכישת דירה, מותר ((שאם הכסף מיועד לצורך עתידי, כגון שזקוק לכסף כדי לחתן בו ילדים, אינו חייב להשתמש עכשיו בכסף עבור פרנסתו, שהרי מבואר להלן בדין 9 שרשאי כבר עכשיו לאסוף כסף עבור צורך זה ו’אפוכי מטרתא למה’. הדבר גם שכיח באדם שחוסך לעצמו כסף כדי לקנות דירה בעתיד, ואם ישתמש בכסף לפרנסתו, יצטרך אחר כך לאסוף כסף כדי לקנות דירה או כדי לשלם שכירות, לכן אינו חייב להשתמש בכסף הזה עכשיו, וכן כתב בשו”ת שבט הלוי ח”ה סי’ קלח אות ה.)).

ז. למרות האמור בדין 6, אם כנגד הכסף שיש לו יש לו גם חובות ((המקור לדין זה הוא בפאה שם משנה ח “היו ממושכנין לבעל חובו או לכתובת אשתו הרי זה יטול”. ולשון הרמב”ם בהלכות מתנות עניים פ”ט הלכה יג “היו בידו מעות והרי הן עליו חוב… הרי זה מותר ליקח” וכן נפסק בשו”ע סי’ רנג סעיף א.)), אפילו אם עדיין לא הגיע זמן פרעונם, ואפילו אם יתכן שהוא לא יצטרך לשלם חובות אלו ((בירושלמי בפאה שם (הובא בר”ש) “עד כאן בבעל הבית דוחק, ואפילו בעל הבית שאינו דוחק נשמעינא מן הדא היו ממשכנין לכתובת אשתו או לבעל חוב והדא אשה לאו כבעל חוב שאינו דוחק הוא”, ומדייק הר”ש שאפילו אם היא עדיין נשואה, וחוב הכתובה לא רק שלא הגיע זמן הפירעון, אלא גם אינו ודאי שיבוא לידי גביה, שיתכן שתמות בחייו, ואף על פי כן מנכים דמי החוב מנכסיו. אמנם דין זה צריך עיון, שבזמנינו כל מי שכתב בכתובה סך 52,000 דולר (כנהוג בעדות הספרדים) וכן לשיטת הגר”מ פיינשטיין בשו”ת אגרות משה אבן העזר ח”ד סי’ צא וסי’ צב ועוד ששיעור כתובה הוא 100 פאונד (= 1,600 אונקיות) כסף צרוף (שווה כמאה אלף ש”ח) רשאי להחזיק סך זה וליטול צדקה. ואולי אפשר לומר שבזמנינו שאינו שכיח לגבות שיעור הכתובה, וכמו שכתב בשו”ת אגרות משה שם, שבדרך כלל חייבים בני הזוג להגיע להסכם גירושין, אין הכתובה נחשבת לחוב.)), יש לנכות סך החובות, ואם לאחר הניכוי אין לו מספיק כסף כדי לפרנס את משפחתו לשנה, רשאי ליטול צדקה.

ח. הדין המבואר לעיל שמי שיש לו להתפרנס במשך שנה אינו רשאי ליטול צדקה, הוא רק כאשר יש סבירות שתהיה לו פרנסה אף בשנים הבאות ((הטור בסי’ רנג כותב “ויש אומרים שכל אלו השיעורים (שמי שיש לו מאתיים זוז לא יטול צדקה) לא נאמרו אלא בימיהם שהיה להם קופה ותמחוי והיו מחלקין מעשר עני בכל שנה והיו נוטלין לקט שכחה ופאה לפיכך שיערו שמי שיש לו ר’ זוז לא יטול לפי שיכול לעבור בהן שנה ולשנה הבאה יהיה לו במה שיהיה, אבל האידנא שאין כל זה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מן הריוח”. והיינו שאין למדין שיעור מאתיים זוז לענין צדקה מלקט שכחה ופאה רק אם נראה שיוכל להתפרנס בשנים הבאות, וכשם שהיה בזמן שהיה לקט שכחה ופאה, שהיה מצוי בכל שנה ולא היה סיבה לצבור בשנה אחת כשיוכל ליטול כל שנה, אבל אם אינו נראה שיוכל להתפרנס בשנים הבאות, ואפילו אם יש לו פרנסה לשנה אחת אם אינו נראה שתהיה לו פרנסה בשנים הבאות, רשאי ליטול גם עבור שנים אחרות. ואף שהטור והשו”ע כתבו כן בשם ‘יש אומרים’, מכל מקום כן יש לפסוק להלכה מאחר שלא הביאו חולקים, וכן משמע בש”ך סי’ רמח סק”א שמפרש פשטות השו”ע כן, וכן כתב הגר”א בספר שנות אליהו פאה פ”ח מ”ח בד”ה מי שיש לו מאתיים “כיון שיש לו כדי פרנסתו שנה שלימה למה יקח בשנה זו דלקט שכחה ופאה מצויים בכל השנים”, וכן כתב בביאורו לשו”ע סי’ רנג סק”ו. וכן נקטו להלכה הערוך השולחן שם (והוסיף על שיטה זו “ודברי טעם הם”), שו”ת שבט הלוי ח”ב סי’ קכ וספר דרך אמונה הלכות מתנות עניים פ”ט ס”ק פא.)), אבל אם נראה שלא יהיה לו מקור פרנסה לשנים הבאות ((אבל אם סביר שתהיה לו פרנסה, אף אינו ידוע בבירור שיהיה כן אינו רשאי ליטול צדקה, שהרי אף בזמן שהיה לקט שכחה ופאה ומעשר עני היה חשש שתבוא שנת בצורת ואף על פי כן לא התירו חז”ל ליטול לקט שכחה ופאה מחשש שאולי לא יהיה לו בשנה הבאה. וכן כתב בשו”ת שבט הלוי ח”ב סי’ קכה “מיהו מי שיש לו משכורת קבוע שממנו מתפרנס ברווח פשיטא דלא יטול מן הצדקה”. וכן כתב בספר צדקה ומשפט פ”ב סעיף ו והערה י.)), אף אם לשנה אחת יש לו פרנסה ((כן נראה מדברי הש”ך בסי’ רמח סק”א. הערוך השולחן שם סעיף ב תמה על הש”ך שאם יש לו פרנסה אסור לו ליטול צדקה. וקושייתו אינה מובנת, שלפי הש”ך מדובר באדם שיש פרנסה לשנה זו, אבל אינו נראה שפרנסה זו תהיה לו אף בשנה הבאה, והדין הוא שמותר לו ליטול צדקה.)), מותר לו ליטול צדקה עד שתהיה לו קרן ((כן כתב הטור (הובא בהערה 27) וכן נפסק בשו”ע סי’ רנג סעיף ב. והטעם שאם יהיה לו קרן שממנו אפשר להרוויח לפרנסתו כל שנה הרי יהיה מצבו כמו שהיה מצב העניים בזמן המשנה שהיה להם לקט שכחה ופאה ומעשר עני כל שנה.)) שיוכל להשקיעו בהשקעה בטוחה ((שהרי צריך שתהיה לו פרנסה מובטחת כל שנה, ואם אין ההשקעה בטוחה לא הועיל כלום. ומטעם זה כל שכן שצריך להיזהר שלא יהיה בקרן סיכון גדול, שאינו מקובל בשוק ההשקעות. כגון להשקיע אצל אחד שאין לו רישיון לנהל תיקי השקעות. ולכאורה היתר זה הוא רק אם הקרן יניב רווחים באחוזים גדולים, אבל אסור ליטול סכום גדול של צדקה ולהפקיד בבנק עבור שני אחוז ריבית לשנה, ולהתפרנס מרווחים אלו. והראיה, שהטור מוכיח שמותר ליטול צדקה עבור קרן מהמשנה שמי שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם לא יטול, דהיינו שמי שיש לו חמישים זוז שהוא נושא ונותן בהם הרי הוא כמי שיש לו מאתיים זוז, הרי שהפירות מקרן של חמישים זוז אמורים להיות פי שלוש מהקרן, אבל אם הפירות הם שני אחוז מהקרן אינו מסתבר שזה נקרא קרן הנותן פירות.)) ולהתפרנס מן הרווחים. היתר זה הוא דווקא למי שיודע כיצד להשקיע ובדעתו לעשות כן ((שאם אינו יכול להבטיח לעצמו מקור פרנסה לשנים הבאות, כגון שאינו יודע או שאינו רוצה להתפרנס מהרווחים, אינו יכול ליטול בכל שנה אלא עבור אותה שנה, וכן כתב בספר צדקה ומשפט פ”ב הערה ט.)).

ט. למרות האמור לעיל, אדם שיודע שבעתיד תיפול עליו הוצאה כבידה, ואז לא יספיק הזמן לגייס את כל הסכום הנדרש, רשאי להתחיל לאסוף צדקה מוקדם יותר ((כן כתב בשו”ת אגרות משה יו”ד ח”א סי’ קמד ד”ה ולכן, “שזה ודאי שאף אדם שיש לו מאתים זוז אם צריך הוא להשיא בתו רשאי ליקח צדקה לזה כיון דמאתים זוז לא יספיק לו לזה. וגם ברור שרשאי לקבל צדקה לא רק כשכבר נשתדכה וקרוב לזמן החתונה אלא אף בזמן קודם ואף דלא נשתדכה כדי שיהיה לו במה לשדכה ולהשיאה”. וכן כתב בספר דרך אמונה פ”ט ביאור ההלכה ד”ה לא יטול, “מיהו דברים שלא יספיק בשנה הבא לסדר כגון לצורך נישואי בניו וכהאי גוונא מותר גם ליטול בשנה זו דהוי כצרכי שנה זו וכל זה נראה ברור”.)). דין זה שכיח במי שיש לו ילדים המתקרבים לפרקם, ואין לו כסף כדי לחתן אותם, וגם לא יספיק לו הכסף שיאסוף סמוך לנישואין, לכן מותר לו להתחיל לאסוף עבור הנישואין מספר שנים מראש ((ואב שרוצה להפריש את מעשרותיו עבור בניו, שיוכלו ללמוד תורה לאחר נישואיהם, אבל אינו יודע אם באמת ירצו ללמוד. כתב בשו”ת אגרות משה שם ד”ה וממילא שיפתח חשבון בנק או קרן על שמם, שאם ילמדו לאחר נישואיהם יזכו בכספי הקרן, ואם לאו ילך הכסף למטרת צדקה אחרת, ויפקיד את המעשר בחשבון כל חודש. והטעם הוא שכדי לצאת ידי חובת מעשר כספים צריך שהכסף יצא מיד מתחת ידו, והיות שאין הוא רוצה לתת את הכסף מיד, מחשש שלא יתקיים תנאו, עליו לנהוג בדרך זו.)).

י. אדם שעשה פעולות כדי להתרים אנשים לצורך פרנסתו, והשיג די כסף לשנה הקרובה, מותר לו להמשיך וליטול הצדקה שהוא מקבל כתוצאה מפעולותיו, אם יזדקק אליהם בשנים הקרובות. לדוגמא: אדם שנסע לחו”ל לאסוף כסף עבור נישואי בנו או רפואת אחד מבני משפחתו, ותוך כדי המסע המתוכנן השיג את כל הסכום הדרוש, אבל נראה שבעתיד יצטרך לנסוע פעם נוספת לאסוף עבור נישואי בן אחר, רשאי להמשיך את מסעו כמתוכנן ((זה לשון האור זרוע בהלכות צדקה סי’ טו (והמרדכי בב”ב סי’ תקא בשינוי לשון קצת): “ראיתי שנסתפק רבינו יהודה בר’ קלונימוס בר’ משה זצ”ל על אדם שהוא נודד למרחקי ארץ להביא טרף לביתו ונתנו לו מאתים זוז בעיר אחת אם צריך לחזור לביתו ולהוציאם הואיל ויש לו כבר מאתים ושוב ירחיק נדודיו עד שיהי’ לו מאתים וכן כל שעה והרב ר’ שלמה הכהן הגרסן זצ”ל היה אומר שכשאדם נודד למרחקי ארץ להביא טרף לביתו כל זמן שלא ישוב לביתו הוי כפעם אחת ובעיני נראה עד מקום שחישב להתנודד ולהתרחק הוי כפעם אחת”. דעת ר’ שלמה שכשם ששנינו בפאה פ”ח מ”ח “היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול”, הוא הדין הנוסע למרחקים יש לדון כל הנסיעה לנתינה אחת, אף שמקבל הרבה תרומות במשך הנסיעה, ואם היה עני בשעת יציאתו רשאי ליטול צדקה עד שיחזור. האור זרוע מצמצם את ההיתר, ואינו מתיר להמשיך לאסוף צדקה רק עד שיסיים את מסעו המתוכנן מראש. האור זרוע אינו מציין שום ראייה או סברא לחידוש זה, אבל החיד”א בספר ברכי יוסף שיורי ברכה סי’ רנג מביא בשם ספר מנחת כהן על הש”ס שמקור הדין הוא ממשנה במעשרות פ”ד מ”ג שאם אחד הולך עם פירות שאינם מעושרים כדי למוכרם במקום מסוים, יכול לאכול מהם בדרך אכילת עראי אף אם ראו פני הבית, מאחר שעדיין לא הביאם ליעד הסופי שלו, והחיד”א דוחה שאין ראייה משם. הרמ”א בסי’ קנג סעיף א מביא דעת האור זרוע שהוא יכול להמשיך את המסע המתוכנן. בשו”ת הרדב”ז ח”ב סי’ תשיד (חלק מדבריו הובאו בפתחי תשובה שם סק”א) נשאל על המנהג הזה שהנוסעים לאסוף כסף אינם חוזרים כשיש להם מאתיים זוז, ולא ציין לדברי האור זרוע, וכתב כסברת ר’ שלמה שנחשב כנתינה אחת, ומוסיף טעם שאם נאסור עליו לאסוף לאחר שקיבל מאתיים זוז ישתמש בכסף וימשיך לאסוף עוד וחוזר חלילה ולא ישוב לביתו לעולם. עוד כתב טעם נוסף שהתורמים יודעים שהוא צריך לאסוף סכום גדול לפרנסת בני משפחתו ונותנים לו לשם מתנה, ולפי טעם זה אסור ליתן לו מקופת הצדקה רק מכספי חולין, אבל לשיטת האור זרוע אפשר לתת לו אף מכספי צדקה.)). וכן אם שלח מכתבים לתורמים, והשיג את כל הסכום הדרוש, אינו חייב להחזיר את הכסף שיגיעו לאחר מכן, וכן אינו חייב להודיע לתורמים שלא ישלחו, אם נראה שיזדקק אליהם בעתיד ((כן כתב בספר צדקה ומשפט פ”ד הערה מסברא. אמנם דבריו חידוש קצת, שהרי סברת האור זרוע שייכת רק במקרה שאם ייאסר עליו ליטול צדקה לאחר שיש לו מאתיים זוז יצטרך לחזור לביתו ולצאת שוב אחר שיכלה הכסף, מה שאין כן בנידון זה שהמתרים נמצא בביתו, ולא יזדקק לצאת כמה פעמים. אבל באמת מסתבר כדבריו שיש לדמות נידון זה לנידון של האור זרוע, מאחר שבשניהם האוסף צדקה הוא עני באופן כללי ורק באופן זמני הזדמנו לו מאתיים זוז. ובפרט שבספר דרך אמונה שם מביא דעת הקרית ספר שהדין שמי שיש לו מאתיים זוז לא יטול צדקה הוא מדרבנן, אבל מן התורה מותר לקבל צדקה אפילו אם יש לו מאתיים זוז, אם יצטרך לכסף בשנה אחרת.)). אבל, אם נראה שלא יצטרך בעתיד לכסף זה למטרה דומה לזו שהתרים עבורה, חייב להחזיר לתורמים ((דין זה נראה על פי מה שכתבנו בעלון המשפט גליון 24 פסקי דינים דין 5, שאם נאספו תרומות מן התורמים יותר ממה שנצרך למטרה שעבורה התרימו, יש להחזיר את הכסף לתורמים, וכל שכן שלא ניתן להמשיך ולאסוף כסף. וכן כתב בספר דרך אמונה הלכות מתנות עניים פ”ט ס”ק פו (בסוגריים) ובביאור ההלכה ד”ה לא יטול, ומבאר הטעם שמצוות צדקה אינו אלא ‘אשר יחסר לו’ ומה שאינו חסר לו אסור ליטול מצדקה, ולענין הדין המבואר במשנה שאפילו אם אלף נותנים לו רשאי ליטול, כתב שאינו אלא היתר שיהיה רשאי ליטול עבור שנה אחרת, וזה דינו שונה משאר כל אדם שיש לו מאתיים זוז שאינו רשאי ליטול עבור שנה אחרת, אבל להשתמש בכספי צדקה לדברים שאינם בגדר ‘אשר יחסר לו’ אסור בכל אופן.)).

4 תגובות

    תמיר:

    דברים נפלאים נהנתי מאוד
    רציתי עוד לשאול גבי בן הסמוך על שלחן אביו שהוא מספק לו צרכיו האם יכול ליטול צדקה?

    רבני בית ההוראה:

    החזון איש הסתפק בזה, ובמעשה המובא בארחות רבינו חלק א’ עמ’ רצ”ז מבואר שהסטייפלר סבר שיכול ליטול צדקה.

    אריאל:

    כבוד הרב,

    כתב הרמב”ם בפשטות (הלכות תלמוד תורה, פרק ג’):

    יא מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא; ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה, ולעולם הבא: שנאמר “יגיע כפיך, כי תאכל; אשריך, וטוב לך” (תהילים קכח,ב)–“אשריך” בעולם הזה, “וטוב לך” לעולם הבא שכולו טוב.

    יב אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה–אלא במי שממית עצמו עליהן, ומצער גופו תמיד, ולא ייתן שנת לעיניו, לעפעפיו תנומה.

    יג אמרו חכמים דרך רמז, “זאת, התורה, אדם, כי ימות באוהל” (במדבר יט,יד)–אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו באוהלי החכמה. וכך אמר שלמה בחכמתו, “התרפית, ביום צרה–צר כוחך” (משלי כד,י); ועוד אמר, “אף חכמתי, עמדה לי” (קוהלת ב,ט)–חכמה שלמדתי באף, עמדה לי.

    ואם אני מחפש לקיים דבר זה בכל לבי, למה מנסים לשדר לי תחושת נחיתות, משום מה, שאני פחות טוב ממי שלא עובד, ונמצא רוב היום בכולל?

    הרי, לפי הרמב”ם, דוקא מי שמצער את גופו, ומדיר שינה מעיניו – הוא זה שיזכה לה , לא כך?
    ואם, נניח, אני חי במציאות כזו, שאני צריך לקום בלילה וללמוד תורה, וזוהי תורתי, וביום אפשר ללמוד אבל מעט, למה זה עושה אותי פחות טוב מהם?

    אני כמובן, מסתייג ואומר, שאברכים לדיינות ולהוראה, מעלתם כמלאכי אלוקים, קטונתי מלהשוות עצמי אליהם, ואשריהם ואשרי חלקם, אלא ששאלתי נוגעת לאותם שאינם מתכוונים ללכת בכיוון זה של ללמד אחרים.

    רבני בית ההוראה:

    חלילה שום דבר לא עושה אותך פחות טוב, כל יהודי עובד את בוראו בהתאם ליכולותיו ומצבו הכלכלי והמשפחתי, אבל ברור שאינו דומה מי שכל ימיו ממית עצמו באוהלה של תורה ונעשה תלמיד חכם למי שנאלץ לעבוד לפרנסתו ואינו יכול ללמוד כמוהו, ומה שכתב הרמב”ם שיתפרנס ממעשה ידיו, לבטח למדת שם את דברי הכסף משנה שכתב כבר לפני 500 שנה שדבריו אמורים בזמנם שזה היה אפשרי להיות רבי יוחנן – הסנדלר, אבל בזמנינו עת לעשות לה’ הפרו תורתך וברור שמי שרוצה להיות תלמיד חכם ואין לזה קשר עם ללמד אחרים, לא יוכל להעשות כך אא”כ ישקיע את כל חייו רק בלימוד. כמובן יש אנשים שעובדים לפרנסתם והם חרוצים ולומדים כל יום 6 שעות נטו, ואברכים שאינם חרוצים שלא עובדים ומגיעים לפחות מכך, אבל אברך מתמיד שלומד כל יום 9 שעות נטו יצמח לתלמיד חכם הרבה יותר מאדם עובד הקובע עיתים.
    בדיוק ראיתי מאמר על הגאון הגדול רבי יעקב ישעיה בלויא זצ”ל שלבסוף נהיה דיין בבית הדין של העדה החרדית, אבל רוב ימיו עבד בבנק, אלא שכאשר הגיע הביתה בשעה 4:00 אחה”צ מהעבודה למד בקביעות ברצף ובשקיעות עצומה עד 2:00 לפנות בוקר, יום יום שנים רבות והוציא לאור עשרות ספרים חשובים עד מאוד שנפוצים בכל בית ישראל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *