למי ראוי להקדים לתת צדקה – חלק א’

הרב יוסף פליישמן
י"ב אלול ה'תש"ע

הקדמה: לאחרונה יש תעמולה רבה בעלונים ובעוד פרסומים, שבאה לשכנע את הציבור לתרום למטרה פלונית או אלמונית. תעמולה זו כוחה יפה כדי להלהיב את לב הציבור להרבות בצדקה, אבל עצם השאלה למי לתרום את כספי הצדקה הוא ענין הלכתי מובהק, המבואר בחז”ל בכמה מקומות על פי דרשות מן הפסוקים ונידון בהרחבה בשולחן ערוך ובפוסקים. אשר על כן, אדם שיש בידו כספי צדקה, חייב להקדים ולתת את הכסף לפי הסדר המבואר בפוסקים, וכפי שיבואר להלן:

א. הצלת נפשות קודמת לכל המטרות האחרות ((כן נפסק בשו”ע סי’ רנא סעיף יד, ומקורו בשו”ת הרא”ש כלל ו סי’ ב שאפילו אם אספו כסף לצורך תלמוד תורה, מותר לשנותו עבור המס להגמון, מכיון שישנם עניים שאין להם את הכסף שההגמון דורש, והגויים יכו אותם ויפשטו אותם ערומים, ויש בזה פיקוח נפש שקודם לכל. המהרש”ל בפירושו על הטור שם הקשה על דברי הרא”ש מגמ’ במגילה דף טז ע”ב “גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות”, הפרישה מתרץ שתלמוד תורה גדול רק אם הצלת הנפשות תהיה על ידי אחר, אבל אם על ידי תלמוד תורה לא יוכלו להציל נפשות, הצלת נפשות עדיף. ובדרישה כתב באופן אחר שהרא”ש מיירי רק עדיין יישאר כסף מצומצם לתלמוד תורה מותר לשנות חלק מהכסף להצלת נפשות, אבל אם יתבטל תלמוד תורה לגמרי, תלמוד תורה עדיף. הט”ז בסק”ו הביא את הדרישה וחולק עליו שבודאי יש לבטל תלמוד תורה מפני הצלת נפשות, ומתרץ קושיית המהרש”ל בדרך אחר, ועל פי דבריהם סתמנו שהצלת נפשות קודמת.)), ואפילו להחזקת תלמוד תורה ((בשו”ע סי’ רנא סעיף ט נפסק שצדקה עבור כסות של תלמיד חכם קודמת לחיות של עם הארץ, ומקורו מהירושלמי בסוף הוריות, ולכאורה נראה מזה שצדקה לתלמיד חכם קודמת להצלת נפשות של עם הארץ. אמנם החיד”א בספר שערי יוסף הוריות דף יג ע”א מפרש המילה ‘לחיות’ שהכוונה למזונות כפי הרגלו אבל לא לחיים ומוות, וכן המראה הפנים על הירושלמי שם התקשה בדברי הירושמי איך אפשר לדחות חיי נפש של עם הארץ משום כסות, והביאו בספר מנחת פתים על השו”ע שם ולפי הנראה מסכים עמו. אבל הבית יוסף שם כתב שהכוונה לחיים ממש. וצריך עיון בדברי הבית יוסף שבסעיף יא הביא המעשה מב”ב דף ח ע”א שרבי הצטער על שפרנס עם הארץ בשני בצורת הוא ומפרש שהיו תלמידי חכמים צריכים לכסף זה, אבל בלא זה אסור לסרב ליתן כסף לעם הארץ אם יכול למות ברעב, ויש ליישב שהיה צריך את הכסף בשביל כסות של תלמידי חכמים ולאו דווקא בשביל מזונות. וכן בחידושי הריטב”א בב”ב שם כתב “ולא ימות ברעב הא לאו הכי מצוה להחיותו וקרי וחי אחיך עמך כל היכא שאינו מין או משומד”, וקשה לומר שבגלל כסות של תלמיד חכם או של אשת חבר יש להניח לעם הארץ למות. בנוסף לזה הש”ך בס”ק סז שם (אף שמפרש כפירוש הבית יוסף, מכל מקום) כתב שבזמנינו אין תלמיד חכם בגדר זה, ואף שהרבה חולקים על הש”ך, מכל מקום אפשר לצרף לדעת החיד”א ודעימיה והצלת נפשות קודמת לכל דבר. וכן כתב בשו”ת אגרות משה יו”ד ח”א סי’ קמד שבודאי אי אפשר לומר שכסות של תלמיד חכם קודמת להצלת נפשות של עם הארץ.)). דוגמאות להצלת נפשות: פדיון שבוי שנשקפת סכנה לחייו ((וכן פסק בשו”ע סי’ רנב סעיף א “פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים”, ומקורו בב”ב דף ח שפדיון שבויים היא מצוה רבה. ומה שכתבנו שדווקא אם נשקפת סכנה לחייו, כן משמע בגמ’ שם ששבי קשה ממיתה כיון שיש בו רעב ומיתה. ולפי זה אדם שיושב בבית סוהר וכל צערו הוא רק שאינו יכול להסתובב חופשי, אינו כלול במעלה זו של פדיון שבויים, אף שבדרך כלל אף במקרה זה מצווה לעזור לו להשתחרר, ועיין בפתחי תשובה סי’ רנא סק”א שלפעמים אין מצווה לשחררו. ואם יש חשש שייטמע בין הגויים דינו כסכנת נפשות.)), עני שאין לו אוכל ועלול לגווע מרעב ((כן כתב בספר חכמת אדם כלל קמה סעיף ז “מחוסרי לחם, אף על פי שהם בריאים, בזמן הרעב הוא קודם לכל הצדקות”)) וחולה שזקוק לטיפול רפואי להצלת חייו.

ב. החזקת תלמוד תורה, כגון לתמוך בכולל, בישיבה ובתלמוד תורה, קודמת לבניית בית הכנסת ולצדקה לעניים שלא נשקפת סכנה לחייהם ((כן נפסק בשו”ע סי’ רמט סעיף טז והמקור הוא בירושלמי פאה פ”ח ה”ח “רבי חמא בר חנינא ורבי הושעיה הוון מטיילן באילין כנישתא דלוד אמר רבי חמא בר חנינא לרבי הושעיה כמה ממון שיקעו אבותי כאן אמר ליה כמה נפשות שיקעו אבותיך כאן לא הוה אית בני נש דלעיין באוריתא”, והיינו שרבי חמא התפאר באבותיו שבנו בית הכנסת בלוד ורבי הושעיה השיב לו שיותר טוב היה אם היו נותנים את הכסף לתלמידי חכמים שרוצים לעסוק בתורה. ומטעם זה נפסק בשו”ע סי’ רנט סעיף ב “צדקות שהתנדבו לצורך בית כנסת… יכולים בני העיר לשנותם לצורך בית המדרש או תלמוד תורה אבל לא מתלמוד תורה לצורך בית הכנסת”, שמותר לשנות לדבר שיש לו דין קדימה ולא להיפך. וכל שכן שתלמוד תורה קודם לצדקה לעניים, שהרי נפסק בשו”ע (יובא בדין הבא) שאף בנין בית הכנסת עדיף מצדקה לעניים, וכן כתב בספר חכמת אדם כלל קמב סעיף ז.)).

ג. נחלקו האחרונים אם החזקת תשב”ר (חיידר) קודמת לתמיכה בתלמידי חכמים (כולל), או שתלמידי חכמים קודמים לתשב”ר ((מצד אחד אמרו חז”ל בשבת דף קיט ע”ב שלימוד התורה של תינוקות של בית רבן חשובה יותר מלימוד התורה של האמוראים, מכיון שאין בהם חטא, ומצד שני כתוב “אוהב ה’ שערי ציון מכל משכנות יעקב” ואמרו בברכות דף ח ע”א ששערי ציון הם השערים המצויינים בהלכה, שהם חשובים ביותר. בשו”ת אגרות משה יו”ד ח”ג סי’ צד מיישב שביותר צריך בעלי הוראה, ואם יש כבר בעלי הוראה, תינוקות של בית רבן קודמים. ולכן, יש להקדים לפרנס מורי הוראה או אברכים שלומדים הוראה, ואחר כך יתנו לתינוקות של בית רבן ואחר כך לכל ישיבה. בשו”ת מהרי”א יו”ד סי’ שטו ובח”ג סי’ רמג כתב שכל החזקת תלמיד חכם קודמת להחזקת תשב”ר, כיון שהם יגעים בתורה, ולפעמים הם חולים. ומוכיח כן מהירושלמי שהובא בהערה 5 שכתוב ‘בני נש דלעיין באוריתא’ ולא הזכיר תשב”ר שהוא יותר שכיח. מאידך בשו”ת משפטי שמואל סי’ סה כתב שהחזקת תשב”ר קודמת כיון שאין בהם חטא. בשו”ת שבט הלוי ח”ה סי’ קמד אות ב הביא את דבריו ונשאר בצריך עיון. וכן מעורר שם שבחור עד גיל 20 אין בו חטא מכיון שאינו נענש בדיני שמים, ויש לו המעלה של תשב”ר לדעת המשפטי שמואל.)).

ד. נחלקו הפוסקים ((בספר תשב”ץ קטן (לר’ שמשון ב”ר צדוק תלמיד מהר”ם מרוטנבורג) סי’ תקלג מביא גירסא אחרת לירושלמי שהובא בהערה הקודמת וז”ל: “רבי מחוי ליה לרב תרעא דבי כנישתא דקא בני אמר ליה וכי לא הוה תמן בר אנש למילף באורייתא או חולים מוטלים באשפה קרא עליו המקרא וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות. מכאן הביא הרב ר’ שמואל מבונבערג ראיה שיותר טוב ליתן צדקה ללמוד נערים מליתן צדקה לבית הכנסת”. והמהרי”ק בשורש קכח מדייק מדבריו שלא הקפיד רב רק על צדקה לתלמידי חכמים או לעניים המוטלים לאשפה (ומשמע בספר חכמת אדם שם שחולה המוטל באשפה הוא מסוכן שימות) אבל לא על צדקה לסתם עניים, ואם כן יש לדייק להיפך שבנין בית הכנסת קודם לצדקה לעניים. בשו”ע סי’ רמט סעיף טז מובא דעת המהרי”ק בשם ‘יש מי שאומר’ ואינו מובא מי שחולק עליו. אמנם בביאור הגר”א סק”ה כתב שלפי גירסת הירושלמי שלנו אינו מובא שם כלל מצדקה לעניים, ואם כן אי אפשר לדייק דיוק זה, ואפילו לפי גירסת התשב”ץ אין הדיוק מוכרח. ועוד שבתוספות ב”ב דף ט סוף ע”א מוכח שחולק וסובר שצדקה לעניים עדיף על בנין בית הכנסת. ההעמק שאלה בתחילת שאילתא סב מדייק שהשאילתות סובר כהתוספות והגר”א שצדקה עדיף מבנין בית המקדש, וכתב שדין זה תלוי בגירסת הגמ’ בב”ב דף ג ע”ב. החכמת אדם כלל קמה סעיף ז סותם כהמהרי”ק.)) אם בניית בית כנסת ((בשו”ת שבט הלוי ח”ט סי’ קצט כתב שעד כאן לא חידש המהרי”ק שבנין בית הכנסת עדיף מצדקה לעניים רק במקום שאין בית הכנסת כלל, אבל במקום שיש בית הכנסת אלא שכל חוג רוצה בית כנסת נפרד, צדקה לעניים קודמת. עוד חידש שבזמנינו מצוי שמשתמשים בבתי כנסיות עבור כוללים או לסדרי קביעות עתים בערב ולשיעורי תורה, וממילא יש בית הכנסת גדר של החזקת תורה ואפילו לדעת הגר”א קודם לצדקה.)) והחזקתו ((בתשובת מהרי”ק שהובא בהערה 6 מדובר לענין הדלקת נרות בבית הכנסת ואף על פי כן כתב שקודמת לצדקה לעניים. וכן כתב בספר חכמת אדם שם ובשו”ת שבט הלוי שם.)) קודמים לצדקה לעניים שלא נשקפת סכנה לחייהם, או שעניים קודמים לבית הכנסת. ויש שכתבו שאם חסר בית כנסת בעיר (כגון שאין מספיק מקומות לבני העיר בבתי כנסת הקיימים, אבל לא כשחוג מסוים מעוניין בבית כנסת נפרד), או שחסר כסף להחזקת בית הכנסת והציבור זקוק לו, יש להעדיף את בית הכנסת לכל הדיעות ((כך כתב הערוך השולחן בסי’ רמט סעיף כ והטעם שהרי עדיין אין להם כסף לבית הכנסת מינימלי או לתחזוקה מינימלית, והעניים יש להם צרכיהם הבסיסיים. ומוכיח כן מדברי המהרי”ק שמיירי מריבוי אורות בבית הכנסת, ואם כן יש לומר שרק על זה נחלקו עליו, ולא על בנין בית הכנסת הכרחי.)), וכן מסתבר ((כי בנין בית הכנסת כשאין בית כנסת אחרת הוא צורך אישי של כל אחד, כמו שנפסק בחו”מ סי’ קסג סעיף א שכופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת, וצרכים אישיים קודמים לצורכי עניים וכמו שכתב הרמ”א בסי’ רנא סעיף ג. ובדומה למה שכתב בספר ראשון לציון שם שכל הדין שיש להקדים צדקה לאביו לפני שיתן לבנו הוא רק בבן שש, אבל קטן מבן שש ודאי קודם לאביו כיון שמזונותיו הם חוב אישי שלו ולא מדין צדקה. וכן מוכח עוד ממה שכתב שם על דברי הרמ”א בסעיף יג שלא לשכור רב ממעות צדקה שגנאי הוא לרב להתפרנס מן הצדקה, והקשה הראשון לציון שבלא טעם זה כיון שבני העיר כופין זה את זה לשכור רב, כמו שנפסק באו”ח סי’ נג סעיף כד, איך אפשר לעשות כן מכספי צדקה, ומיישב שמיירי שהם מוסיפים יותר ממה שמחויבים. ועל כל פנים מוכח שכל דבר שהוא חוב, וכגון בנין בית הכנסת, חמור יותר מצדקה לעניים, שכסף זה אינו בא על חשבון הצדקה אלא שהוא חלק מהוצאותיו האישיות. ואפילו אם נותן יותר מחלקו (וכגון שיש שאינם נותנים את השיעור שהם מחויבים), שאז רשאי לתת לבית הכנסת מכספי צדקה, מכל מקום כיון שבית הכנסת נחשב לצרכו האישי הרי הוא קודם לשאר צדקה, וכמו שכתב הרמ”א בסעיף ג.)). ולכן אם חסר כסף להחזקת בית הכנסת רשאים הגבאים לפרסם שאין לתרום לעניים שבאים לבקש כסף בבית הכנסת, על חשבון הצדקה לקופת בית הכנסת ((בספר צדקה ומשפט פ”ג הערה טו מסתפק אם הגבאים רשאים למנוע את העניים מלהתרים בבית הכנסת, בטענה שאין להם מספיק כסף כדי לתחזק את בית הכנסת. אמנם פשיטא ליה שרשאים לפרסם שלא יתנו צדקה על חשבון התרומות להחזקת בית הכנסת.)). ויש שכתבו שבמקרה הפוך, שהעניים זקוקים לדברים בסיסיים, אף שלא נשקפת סכנה לחייהם, וכגון שאין להם כסף לחתן את ילדיהם בצורה מינימלית, ובית הכנסת זקוק רק לשיפוץ שאינו הכרחי, עדיף לתרום לעניים לכל הדיעות ((כן כתב בשו”ת שבט הלוי ח”ט סי’ קצט, שאף אם העניים לא ימותו ברעב, עם כל זה הצדקה נחוצה להם עבור דברים הכרחיים, כגון כסף עבור נישואי ילדיהם, וזה נחוץ יותר מלפאר בית הכנסת. ומסתבר שאין השבט הלוי חולק על הערוך השולחן שבהערה 9, אלא מיירי כשיש לכל אחד מקום בבית הכנסת, רק שרוצה לתרום כדי לשפץ ביתר פאר והדר, ועל זה כתב שצרכי העניים ההכרחיים קודמים. וכן מסתבר שאף הערוך השלחן יסכים לשבט הלוי, שהוא מיירי מצדקה שהיא להרחיב לעני, ולכן סבר שהרחבת בית הכנסת עדיפה.)).

ה. אדם שיש לו קרובים עניים ויש תלמידי חכמים עניים שאינם קרוביו, הרבה פוסקים סוברים שהקרובים קודמים ((כן כתב בשו”ת חכם צבי סי’ ע, ומדייק כן מלשון הרמב”ם בהלכות מתנות עניים פ”ז הלכה יג “עני שהוא קרובו קודם לכל אדם”, ותלמיד חכם הוא בכלל כל אדם וקרוב קודם לו. ואף שלענין מכירת שדה אמרו בב”מ דף קח ע”ב שאם יש לו קרוב ותלמיד חכם שרוצים לקנות, תלמיד חכם קודם, וכן לענין מת שכתב בצוואתו ‘נכסי לטוביה’ ולא פירש איזה טוביה ויש לו קרוב בשם טוביה ויש תלמיד חכם בשם טוביה, הדין מבואר בכתובות דף פה ע”ב שהכוונה לתלמיד חכם, אף על פי כן אין להוכיח משם להלכות צדקה, שהרי בשני סוגיות אלו הדין הוא ששכן עדיף מקרוב, ובצדקה הדין הוא שקרוב קודם לשכן, וכמבואר ברמב”ם שם, וכן אמרינן בספרי “לאחיך לענייך, אחיך זה קרובו לענייך אלו עניי ביתו” ועניי ביתו הם שכניו, וכן מפורש בתנא דבי אליהו ריש פרק כז שיש להקדים הקרובים לפני השכנים. דברי החכם צבי הובאו בהגהות רע”א על שו”ע סי’ רנא סעיף ג ומשמע שמסכים עמו. וכן הביא החפץ חיים בספר אהבת חסד פ”ו סעיף ז להלכה, וכן פוסק הערוך השולחן בסי’ רנא סעיף ח.)), ויש חולקים שתלמידי חכמים קודמים לכל הקרובים ((בשו”ת משיב דבר ח”ב סי’ מז מביא דעת החכם צבי וחולק עליו. וראייתו מהסוגיא בכתובות שהובאה בהערה הקודמת, ואף שאמרו שם ששכן קודם ובצדקה אין הדין כן, אין זה פירכא שיש לאדם יותר קירוב הדעת לשכן מאשר לקרוב, ולכן אמרינן שהתכוון לשכן אף שמצד הדין הקרוב קודם, אבל תלמיד חכם, אם לא שמצד הדין קודם, אין סברא שאדם מצד עצמו יקדים תלמיד חכם שלא כדין. וכן דעת הגר”ח פלאג’י בפירוש רוח חיים על שו”ע סי’ רנא סעיף ג וראייתו מהסוגיא בכתובות, ואינו מביא טענת החכם צבי כלל. החכמת אדם כלל קמה סעיף ד מביא את הדין המבואר בשו”ע חו”מ סי’ קעה סעיף ג שתלמיד חכם קודם לענין מכירת שדה, ודוחה את הראיה כטענת החכם צבי משכן ואינו מכריע את הדין. יש לציין שמזונות בנים עד גיל שש קודמין לכל צדקה, כיון שהאב חייב לזונם מעיקר הדין, וצריך לזונם מכספי חולין ולא מכספי צדקה. ולפי שו”ת אגרות משה אהע”ז ח”א סי’ קו אף יותר מגיל שש האב חייב לזונם כשהם דרים יחד עם אשתו, והרבה חולקים עליו.)) חוץ מאביו ((לעניין פדיון שבויים שנינו בב”מ דף לג ע”א שרק לרבו מובהק קודם לאביו, אבל תלמיד חכם שאינו רבו, אביו קודם. ומזה הוכיח הש”ך בסי’ רנא סעיף י”ז שאביו עם הארץ קודם לתלמיד חכם לענין צדקה.)). ומסתבר שאם יש אחרים שדואגים לתלמידי חכמים ואינם דואגים לקרוביו, שקרוביו קודמים לכל הדעות, כיון שהחיוב מוטל על הקרובים ((בשו”ע סי’ רנז סעיף ח מבואר שהחיוב לפרנס עני מוטלת על הקרובים (פרטי דין זה יבוארו אי”ה בעלון הבא), וגבאי צדקה רשאים לסרב לפרנס עני שיש לו קרובים שחייבים בצדקה, ואם כן אם הקרובים יתנו את כספי הצדקה לתלמידי חכמים, לא יהיה לעני מהיכן להתפרנס.)).

ו. נחלקו הפוסקים אם עניי עירו אינם תלמידי חכמים וישנם תלמידי חכמים עניים בעיר אחרת מי קודם. הרבה פוסקים סוברים שעניי עירו קודמים ((כן מביא הפתחי תשובה בסי’ רנא סק”ג בשם שו”ת שמש צדקה ח”א סי’ יט שעניי עירו קודמים, וראייתו מהטור סי’ רנא (אין הראיה מובנת כל כך). וכן פוסק הערוך השולחן בסי’ רנא סעיף ח, וטעמו, שכשם שמצינו שקרוב קודם לתלמיד חכם, על כרחך צריך לומר שהטעם הוא משום שקדימת קרוב נלמד מהפסוק הרי הוא קודם לתלמיד חכם שאינו נלמד מהפסוק, ומטעם זה הוא הדין עניי עירו שנלמד מהפסוק קודמים לתלמיד חכם. וכן כתב בשו”ת חתם סופר ח”ו סי’ כז ד”ה והנה “על כרחך צריך לומר כיון דתלי קרא בה עני עמך וממילא מוכח נמי דעניי עיר קודמים לעניי ארץ ישראל שהם תלמיד חכם שיש להם ב’ מעלות מ”מ הכל תלוי בהעני עמך”. ולפי דבריו אף המהר”י וייל בסי’ כו סובר כן. וקצת תימה על הפתחי תשובה (והאהבת חסד שיובא להלן) שלא הביאו דבריו.)) ויש סוברים שתלמידי חכמים קודמים ((בספר אהבת חסד פ”ו נתיב החסד ס”ק יד מביא את דעת השמש צדקה וחולק עליו. ומוכיח כן משו”ת חתם סופר סי’ רלד שפסק שאם עניי עיר אחרת צריכים מזונות ועניי עירו אינם צריכים רק כסות יש להקדים עניי עיר אחרת, ולענין תלמיד חכם הדין הוא שתלמיד חכם הצריך כסות קודם לעם הארץ שצריך מזונות, הרי שמעלת התלמיד חכם היא יותר ממעלת עניי עירך. (ולפי מה שהבאנו בהערה הקודמת בשם החתם סופר יוצא שהוא סותר את עצמו.) ועוד ראיה מפדיון שבויים שאפשר לפדות תלמיד חכם ביותר מכדי דמיו, כמבואר בשו”ע סי’ רנב סעיף ד, מה שאין כן בעניי עירך, (אפשר לדחות קצת ראיה זו שבפדיון שבויים יש שאלה של פיקוח נפש, אם לא יפדו או יפדו ביותר מדמיו, ורק בתלמיד חכם התירו מכיון שהוא נצרך לציבור, אבל בכל צדקה שאין פיקוח נפש אפשר שעניי עירך קודמים). וכן כתב בשו”ת דברי חיים ח”ב חו”מ סי’ סח בפשיטות שתלמיד חכם קודם לעניי עירו.)).

ז. עניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת ((כמבואר בב”מ דף עא ע”א וכן נפסק בשו”ע סי’ רנא סעיף ג ובכל הפוסקים, והוא נלמד בספרי מפסוק (דברים טו ז) ‘מאחד אחיך באחד שעריך’ שעניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת.)), ואפילו לעניי ארץ ישראל ((כן פסק הש”ך בסי’ רנא סק”ו, ומביא שם הוכחת הב”ח לדין זה ממה שסתמו בגמ’ ב”מ דף עא ע”א שעניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת, ולא חילקו בין חו”ל לארץ ישראל. וכן פסק בשו”ת חתם סופר ח”ו סי’ כז כהב”ח והש”ך, ומבאר מכיון שקדימת עניי העיר נלמד מפסוק ‘העני עמך’ שכל שהוא יותר ‘עמו’ יש לו קדימה לכל מי שאינו ‘עמו’. אמנם, בספר פאת השולחן פ”ב סעיף כד חולק על הב”ח והש”ך וסובר שעניי ארץ ישראל קודמים, אבל הבאים אחריו חלקו עליו והסכימו עם הב”ח והש”ך ודחו ראיותיו של בעל פאת השולחן, עיין בזה בשו”ת שבט הלוי ח”ה סי’ קלה אות ב.)). ולכן, במקום שיש קופת צדקה עבור עניי העיר, ואין בה כל הכסף הנצרך, אין לתרום עבור קופה של עיר אחרת, אם לא שהמצב הכלכלי של עניי העיר האחרת גרוע באופן משמעותי ((כמבואר להלן בדין 10.)).

ח. שכנים קודמים לשאר אנשי העיר ((כן הביא הטור בסי’ רנא בשם רב סעדיה גאון, וכן נפסק בשו”ע סי’ רנא סעיף ג וז”ל: “והקרובים קודמים לשכיניו ושכיניו לאנשי עירו”. לשון הרמב”ם בהלכות מתנות עניים פ”ז הלכה יג הוא “ועניי ביתו קודמים לעניי עירו”, והחכמת אדם בכלל קמה סעיף א מפרש המילה ‘שכיניו’ רצה לומר ‘עניי ביתו’, ואולי רצה להדגיש בזה שהטור והשו”ע שכתבו ‘שכיניו’ והרמב”ם שכתב ‘עניי ביתו’ התכוונו לדבר אחד. וכן כתב בשו”ת אמרי א”ש יו”ד סי’ קא שאין מחלוקת בין הטור להרמב”ם. ובתנא דבי אליהו ריש פרק כז איתא “אם יש לו לאדם מזונות בתוך ביתו ומבקש לעשות מהן צדקה כדי שיתפרנסו אחרים משלו כיצד יעשה, בתחלה יפרנס את אביו ואמו, ואם הותיר יפרנס את אחיו ואחיותיו, ואם הותיר יפרנס בני משפחתו, ואם הותיר יפרנס בני שכונתו, ואם הותיר יפרנס בני מבוי שלו, מכאן ואילך ירבה צדקה עם שאר בני ישראל”. הרדב”ז על הרמב”ם כותב שמקור הדין הוא בספרי על הפסוק (דברים טו יא) לאחיך לענייך ולאביונך בארצך”, “לאחיך זה קרובו לענייך אלו עניי ביתו ולאביונך בארצך אלו עניי עירו וכל הקודם בפסוק קודם לאחר”. בשו”ת אמרי אש שם כתב שהמקור הוא מה שנאמר ‘עמך’ בפרשת הלואה ושכן נקרא ‘עמך’.)). גדר ‘שכן’ הוא – לאדם שגר בבית משותף שכיניו הם כל דיירי הבנין ((שכל הדירות בבית משותף נחשבים לחצר אחת או למבוי אחד לענין עירובין, נר חנוכה, נזקי שכנים וכדומה. ולפי מה שכתב בתנא דבי אליהו שאף לאותו מבוי יש דין קדימה, ממה נפשך יש להם דין קדימה.)), ולאדם שגר בבית פרטי שכיניו הם דיירי שלושת הבתים הסמוכים ((בתנא דבי אליהו כתב שיש להקדים אותה שכונה, וכתב בספר דרך אמונה על הרמב”ם שם שגדר ‘שכונה’ הוא שלושה בתים, על פי מה שכתבו רש”י בגיטין דף ו ע”א ד”ה משכונה ותוספות בכתובות דף כח ע”א ד”ה ואם היה כהן. (ויש לציין שבתנא דבי אליהו מוכח שמבוי יותר גדול משכונה, וכדעת התוספות שם, ולא כדעת הרא”ש ששכונה גדולה ממבוי.))). חלק מן הפוסקים הסתפקו אם יש להקדים שותף במשא ומתן לפני השכנים ((לענין מת שכתב בצוואתו ‘נכסי לטוביה’ ולא פירש איזה טוביה ויש לו קרוב בשם טוביה ושכן בשם טוביה, הדין מבואר בכתובות דף פה ע”ב שהכוונה לשכן, וכתב הרא”ש שם ששכן הוא שותף שנושא ונותן עמו, ומקשה בשו”ת אמרי א”ש יו”ד סי’ קא, שאם כן אף לענין צדקה היה צריך לומר שיהיה לשכן דין קדימה, ומיישב שבאמת שותף שנושא ונותן עמו עדיף מקרוב, ומה שכתבו הראשונים והשו”ע שקרוב קודם לשכן היינו רק בשכן שגר בשכונתו אבל אין לו משא ומתן עמו. או אפשר, שדין שותף במשא ומתן נאמר רק לענין ‘נכסי לטוביה’ ויש לחלק בין דין זה לדין צדקה. ולדעת כל הפוסקים שהובאו בהערה 14 אין דין שכן קודם לקרוב בהלכות צדקה, ובהכרח שיש לחלק ביניהם. בספר חכמת אדם כלל קמה כתב וז”ל: “וכמדומה לי שראיתי בספר קדמון, ואינני זוכר, דשכן רצה לומר מי שרגיל עמו, ולא מי שדר בשכונת ביתו, ובחושן משפט סימן קע”ה סעיף נ’ עיין שם ובבבא מציעא דף ק”ח ברש”י משמע כטור, אלא צריך עיון דשם איתא דשכן קודם לקרוב מדכתיב טוב שכן קרוב עיין שם”. ובספר דרך אמונה שם ציון ההלכה ס”ק רלג מפרש שאף לדעת החכמת אדם שכן שגר בשכונה קודם לבני העיר, אלא שמסתפק אם יש דין קדימה אף לשותף במשא ומתן, וכסברת האמרי א”ש. ומסתבר שכתב כן כדי שלא יקשה על החכמת אדם מהתנא דבי אליהו שמפורש שיש מעלה לבני השכונה יותר מלבני העיר.)).

ט. עניי ארץ ישראל קודמים לעניי עיר אחרת בחוץ לארץ ((המקור שיש דין קדימה לעניי ארץ ישראל הוא בספרי דברים פיסקא קטז (הובא בבית יוסף סי’ רנא) על הפסוק (דברים טו ז) “כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה”א נתן לך” – “אחיך, זה אחיך מאביך כשהוא אומר מאחד אחיך, מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך. באחד שעריך, יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת. בארצך, יושבי הארץ קודמים ליושבי חוצה לארץ… אשר ה’ אלהיך נתן לך, בכל מקום”. והיינו שהספרי מפרש שכל שמוקדם בפסוק יש לו דין קדימה. וכן נפסק בשו”ע סי’ רנא סעיף ג. בשו”ת חתם סופר יו”ד סי’ רלג-ד מחדש שעניי ירושלים יש להם דין קדימה על עניי שאר מקומות בארץ ישראל. אמנם כבר כתב בשו”ת שבט הלוי ח”ה סי’ קלה אות ה שכוונת החתם סופר היא רק לדרים בעיר העתיקה בחלק המקודש בקדושת ירושלים, שזה חלק קטן מירושלים של זמנינו.)).

י. הרבה פוסקים סוברים שדין ‘עניי עירך קודמים’ אינו אמור רק אם המצב הכלכלי של העניים בשני המקומות שווה, אבל אם לעניי עירו יש מספיק כסף עבור אוכל, ולעניי עיר אחרת חסר כסף עבור אוכל, או שלעניי עירו יש כל הצרכים הבסיסיים, רק שאין להם די כסף כדי לחיות ברמת החיים שהורגלו, ולעניי עיר אחרת חסרים צרכים בסיסיים, יש להקדים עניי העיר האחרת ((חידוש זה הציע השואל (שהוא הבית אפרים) בשו”ת חתם סופר יו”ד סי’ רלד, והחתם סופר הסכים עמו וכתב בזה הלשון: “כל דבריו כנים ואמתיים ואינם צריכים אריכות וראיות הרבה ולא יחלוק אלא מי שחולק על האמת דכל הקדימות אינם אלא להקדים ולא לדחות נפשות חס ושלום, ועל כן אם שניהם שוים שצריכים להחיות נפשם בלחם צר ומים לחץ נאמר זה קודם אבל כשיש לאנשי ירושלים אפי’ רק לחם צר שוב אין להם שום תביעה עד שיגיע לכל אחת מעיירות האחרות ג”כ כשיעור הזה ושוב מהנותר שיצטרכו למותרות וכסות וכדומה יש הקדמה למוקדם עד שיהיה שוה בשוה בזה גם כן וכן בכל מילי לא אמרו לדחות אלא להקדים ולא עלה זה על הדעת מעולם”. ובסי’ קלא מבאר החתם סופר שיש ללמוד ממה שכתוב בפסוק תחילה ‘אביון’, והיינו שתאב תאב קודם וכל שהוא יותר אביון הרי הוא קודם, ואז אם שניהם אביונים יש להקדים עניי עירך וכו’. יש לציין שלשון התנא דבי אליהו שהובא בהערה 22 אינו משמע כדעת החתם סופר, שכתוב ‘ואם הותיר’ ומשמע שכל עוד שאין להם כל צרכם והכסף ‘מיותר’ אין ליתן למדרגה הפחותה, אם לא שנחלק שרק לשכנים צריך ליתן כל צרכם ולא לעניי עירו. בשו”ת אגרות משה יו”ד ח”א סי’ קמד נראה שחולק על החתם סופר, שכתב “שלא מצינו שצריך לדקדק בדין הקדימות של הקרובים לומר שהוא רק כשהן שוין בהצורך”. אבל הרבה פוסקים (הדעת תורה ועוד) הביאו דברי החתם סופר להלכה.)). וכן הדין לאותם פוסקים לענין עניי ארץ ישראל ועניי עיר אחרת, שיש להקדים עניי עיר אחרת בחו”ל, שהם במצב כלכלי גרוע, לעניי ארץ ישראל ((אף שהחתם סופר לא כתב על עניי ארץ ישראל, מכל מקום לפי הכלל שכתב לענין עניי עירך הוא הדין לענין עניי ארץ ישראל, וכן כתב בשו”ת שבט הלוי ח”ה סי’ קלה אות ד.)). [בעלון הבא נבאר בס”ד דין זה לענין שכנים, קרובים ותלמידי חכמים].

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *