לתרומות לחץ כאן

קבלת מתנה מאשה אלמנה

אשה אלמנה שמתגוררת יחד עם היתומים בביתם, וניזונת מהנכסים שנשארו במות בעלה, נוהגת לקנות מתנות או לחלק סכומים לקרוביה לעת שמחתם או יום הולדתם, האם מותר לקבל ממנה. או שמא על אף אי הנעימות שבדבר, כיון שמדין תורה הכל שייך להיורשים, יש לסרב למתנותיה עד שיתנו היורשים רשות. והאם יש חילוק אם האלמנה עובדת לפרנסתה או לא.

תשובה

כל מתנה שהיתה רגילה בכך בחיי בעלה בשמחות כאלו, מותר לקבל ממנה. ודוקא באותו גובה הסכום שבכך היא מורגלת לתת, ואף שהוא ממון היורשים.

אולם כשנותנת מתנות בסכומים יותר גבוהים, כשברור שלא היתה רגילה בכך בחיי בעלה, בזה יש לברר אם יש לאלמנה כסף שאינו שייך ליתומים, כגון קרנות פנסיה, או שילומי פיצויים, או ירושה כל שהיא, או שמקבלת במתנה, או כל הכנסה צדדית אחרת, וכן רווחים הנקראים פירות נכסי מלוג, שכל אלה שייכים לה בלבד, וכיון שיש לתלות שמזה היא נותנת מותר לקבל ממנה.

כמו כן אם האלמנה מתפרנסת ברווח עד שיש מותר במעשי ידיה, דגם זה שייך לה להרבה פוסקים, וכל שכן אם היא מתאמצת בדוחק להרוויח מעבר לעבודה רגילה, שהעדפה זו שייך לה, ועל כן גם בזה מותר לקבל ממנה.

אמנם באם שלש אלה לא יעשה לה, דהיינו שנותנת יותר ממה שהיתה רגילה בחיי בעלה, וגם  אין לה ממון עצמי, וכן אין לה מותר או העדפה במעשה ידיה. כיון שאין אחת מכל אלה, יש לבקש מהיורשים רשות על כל מה שהיא נותנת.

מקורות:

האיסור לקבל מתנה מאשה נשואה או מאלמנה

ישנו איסור לקבל מתנה מאשה ללא ידיעת בעלה, או מאלמנה שנותנת מכספי היורשים ללא ידיעתם. וכמו שכתב בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שנח סעיף ה) "אין לוקחין מהנשים ומהעבדים ומהקטנים, אלא דברים שחזקתן שהם שלהם מדעת הבעלים  וכו' והוסיף שם ברמ"א "מעשה באשה אחת שהחזיקה בשל יתומים, וגזרו שלא ישא אותה שום אדם, כדי שלא להחזיק ידי עוברי עבירה" (פסקי מהרא"י סימן ר"ס, ורס"א).

וכן איתא בכנה"ג סימן ס"ב בשם שו"ת הרא"ש שאסור לקבל צדקה מאשה, ואף בדבר מועט אם הבעל מוחה הוי גזל בידו.

ועוד כתב בש"ג שעל המרדכי ב"ב פרק מי שמת שהנושא אלמנה והכניסה לו יותר ממה שקצבו מכתובתה הוי גזל, שהרי מעשה ידיה ליתומים.

ולכן הזהירו האחרונים שיש ליזהר מלקחת מתנות מאלמנה שלא ברשות היתומים. ולהלן יתבאר באיזה סוג של מתנות נאמר דין זה.

בדין חיוב מעשה ידי אלמנה ליתומים

גם כשהאלמנה עוסקת במעשה ידיה איננה רשאית לחלק בעצמה מתנות ממעשה ידיה, דהרי מעשה ידיה שייך ליתומים כדתנן במסכת כתובות דף צה: "אלמנה ניזונת מנכסי יתומים, מעשה ידיה שלהן".

ובגמרא שם איבעיא להו ניזונת תנן או הניזונת תנן, ניזונת תנן וכאנשי גליל, ולא סגי דלא יהבי לה, או דלמא הניזונת תנן כאנשי יהודה, ואי בעו לא יהבי לה.

ונחלקו שם רש"י ותוספות בביאור שאלה זו. דלרש"י השאלה היא האם משנתינו הולכת כאנשי גליל הסוברים שאין היתומים יכולים לפטור עצמם מלתת לה מזונות. או כאנשי יהודה הסוברים שיכולים לפטור עצמם ממזונות אם ירצו, ולפי זה יהיה הפירוש במשנה כך, "והכי קתני אלמנה הניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהם כל זמן שהם רוצים לזונה".

ואילו תוספות שם כתבו "הא לא מבעיא ליה היכי סתם תנא דמתני' ולענין הלכתא כמאן, דהא אשכחן פלוגתא דרב ושמואל בהא לעיל שילהי נערה (דף נד. ושם), ועוד היכי פשיט בתר הכי מדשמואל הא שמואל פסק לעיל כאנשי גליל. אלא נראה לי הכי פירושו ניזונת תנן וכאנשי גליל שהיא ניזונת על כרחן של יתומין והלכך מעשה ידיה שלהן אבל לאנשי יהודה שמדעתם ניזונת ויכולין לסלקה אין מעשה ידיה שלהן, או הניזונת תנן וכאנשי יהודה דאפילו לאנשי יהודה דאי בעו לא יהבי לה אפ"ה מעשה ידיה שלהן".

ונמצא דלרש"י כשהאלמנה ניזונת מהיתומים לכו"ע מעשה ידיה שלהן. ולדברי התו' לאנשי יהודה גם כשהיא ניזונת יתכן שאין מעשה ידיה שלהן. וכשיטת התוספות כן הוא גם בשטמ"ק ביתר ביאור, והביאו באבנ"מ סימן צ"ה.

ואף שלדידן דפסקינן כאנשי גליל שחיוב גמור כתנאי כתובה לתת לה מזונות, וא"כ לכאורה ליכא נפק"מ בביאור שאלה זו שהיא לאנשי יהודה. דלדידן מעשה ידיה אלמנה הוא ודאי שלהן. מ"מ כתב הרמ"א בסימן צ"ג דיש מקומות שנהגו לעשות כאנשי יהודה, והוא מהריב"ש סימן ק"ז שכתב שתקנה הגונה היא, וכתב בבית מאיר שראה במה פעמים בבתי דינים שבמקום שהיתומים קטנים הגבו לאלמנה הכתובה ופטרוה. והסתפק אם הוא מנהג קבוע, והביא מהשבות יעקב ח"ב סימן קכ"ד שכתבם שכן נתפשט המנהג במדינות אלו. וכן עשו בק"ק פראג.

ולכן נסתפקו האחרונים אי במקומות אלו שנהגו כן, האם מעשה ידיה של האלמנה שייך ליורשים. דדעת הב"ש וב"ח בריש סימן צ"ה דאין מעשה ידיה שלהן, ולהח"מ מעשה ידיה שלהן, וכן דעת הבית מאיר שם, וכן דעת הישועות יעקב שהובא בפת"ש שם, וכן דעת החתם סופר כתובות צה: דמעשה ידיה שלהן. וכן דעת האבנ"מ.

ואף שכל אחד מהאחרונים הנ"ל נקט כן מסיבה אחרת, אין כאן המקום להאריך בדבריהם, ונעתיק רק את סיום דברי האבני מילואים שם בסימן צ"ה, וז"ל "דאין סברא כלל אפילו לאנשי יהודא לומר אף שתקנו מעשי ידיה תחת מזונות כיון שבידם להפקיע ע"י פרעון הכתובה אף בשעה שמעלים לה מזונות אין להן מעשי ידיה, דמ"ש מבעל לריש לקיש דס"ל דיכול להפקיע מזונות ע"י שיאמר לה צאי מעשה ידיה במזונותיך ואפ"ה כל זמן שלא הפקיע צריכה ליתן לו מעשה ידיה". וסיים שם בסופו "אבל אנן דקי"ל כאנשי גליל א"כ ודאי ניתקן מעשי ידיה ליורשין דהוו ממש כבעל, א"כ דין זה אינו זז ממקומו ולא נדחה בשביל שנהגו שיכולין לסלקה דכל זמן שלא סלקו והיא ניזונת משלהן התקנה במקומה עומדת שיהיה מעשי ידיה שלהן".

והנה לא נדע עתה המנהג בזמנינו אי יש מקומות שנהגו כאנשי יהודה וכדכתב הרמ"א הנ"ל, או האם יש מקומות שתקנו שם ב"ד לנהוג כן. מיהו כיון שנתבאר שדעת רוב האחרונים שגם במקומות שנהגו כן, מ"מ מעשה ידיה שייך להיתומים, נמצא שאין לקבל ממנה מתנה שנותנת ממעשה ידיה.

בגדר החיוב של מעשה ידיה ליתומים

ברם אף שביארנו שמעשה ידיה שייך ליתומים עדיין יש מקרים שיכולה לתת מתנות ממעשה ידיה כדיבואר.

דהנה יש לחקור בעיקר הדין, האם דין מעשה ידיה של אלמנה ליתומים הוא כדין מעשה ידיה לבעלה. או שהוא חיוב אחר שתקנו עבור האלמנה. ויש בזה כמה נפק"מ, וכגון האם מקבלת מעה כסף כמו אצל הבעל, וכן האם מותר מעשה ידיה שלא ע"י הדחק שייך ליתומים כמו ששייך להבעל. והאם מעשה ידיה בהעדפה שע"י הדחק שלהן.

ונראה ממ"ש הב"ש סק"ב כצד הראשון, דכתב שם בשם המגיד משנה הלכות אישות פרק יח ה"ו שכתב וז"ל "זה פשוט שדין היורשין עמה כדין הבעל עם אשתו", וכן כתב בשו"ת הרי"ף סימן נ"ב "שכשם שאמרו מעשה ידי האשה לבעלה כך אמרו אלמנה ניזונה מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם".

ברם ממה שמצינו כמה חילוקים בחיובים שבינה לבין היתומים שאינן דומים לחיובים שבינה לבין הבעל, נראה שאין הכונה כשם וכו' שהוא אותו דין ממש ככל תנאי כתובה שאצל הבעל, שמה שיש בזה יש בזה. אלא שרק בעיקר המזונות אמרו כן, ולא לשאר הדינים שיש בניזונת.

מותר מעשה ידי האלמנה שתחת מעה כסף

לענין מעה כסף שתקנו חז"ל שהבעל נותן מעה כסף וכנגד זה זוכה במותר מעשה ידיה, האם נוהג דין זה גם ביתומים, נחלקו האחרונים בזה. דדעת ההפלאה בקו"א שהיורשים חייבים לתת לה מעה כסף, ולכן הם זוכים תמורתו גם במותר מעשה ידיה שלא ע"י הדחק. ואילו החזו"א באבה"ע סימן ע' סק"ב סובר דלית לה לאלמנה מעה כסף כלל, דרק באשה כתוב זה במתניתין סד: אבל לא באלמנה. דבאלמנה מזונות תנן, מעה כסף לא תנן, וממילא המותר מעשה ידיה שהוא תחת מעה כסף שלה.

ועוד כתב החזו"א להוכיח זה ממה שכתבו הראשונים הראב"ד והרשב"א שהשבח שהשביחה האלמנה בנכסי יתומים שלה דלא כרשב"ם. והטעם מחמת שהיא אין חייבת במלאכות אלו. ועיין בבית מאיר שהקשה על הב"ש וח"מ שכתבו טעמים שונים לבאר זה. ועוד תמה הב"מ דגם אם הוי כהעדפה שע"י הדחק הרי גם זה שייך להבעל. אמנם לדעת החזו"א כל מה שהשביחה האלמנה בנכסים כיון שאין זה מעשה ידיה שחייבת בהם, אין זה בכלל מעשה ידיה ליתומים. ומסיים שם החזו"א "אבל העיקר שאין לאלמנה מעה כסף ואין ליתומים העדפה".

נמצא הדין במותר מעשה ידיה, שלהחזו"א תמיד הוא שלה, ולהב"מ במלאכות שאינם כטויה הוי שלה. דהיינו במלאכות שאין חייבת לעשותם. ולשאר הפוסקים באומרת שעושה לעצמה הוי שלה.

ועוד יש לבאר דהנה לגבי בעל כתב הרמ"א סימן פ' סעיף א' שיכולה האשה לומר איני רוצה מעה כסף ואיני נותנת מותר. וכאן כתב בהפלאה שאף להחולקים בבעל וסוברים שאינה יכולה לומר כן, באלמנה לכו"ע יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר, וא"כ כשהאלמנה תאמר כן ודאי שמותרת לחלק מתנות מהמותר.

העדפה שעל יד הדחק

יש להסתפק בהעדפה שע"י הדחק שהדין הוא בסימן פ' ששייך להבעל, אי נימא שגם באלמנה אצל יתומים הדין כן. ולכאורה על פי שמה שאמרו בגמרא כתובות סו. מציאתה כהעדפה שע"י הדחק, נמצא שכמו שאין להם מציאתה כמו כן אין להם העדפה שע"י הדחק.

והנה בשו"ת הרשב"א חלק ד סימן קנב כתב "ומה שאמרתם שכל שהיא ניזונת מהיתומים, אפילו אמרה ראו, לא אמרה כלום. דמ"מ, מעשה ידיה של יתומים הן. אף ר"ח כן פירש שם. ואני אומר מי יוכל לדון עם שתקיף ממנו, ומי שישיב את האריות. אבל אם לדין, יש תשובה. שהרי האשה אינה חייבת לטרוח לסתור ולבנות ולעקור ולנטוע, ולא להשכיר כלום ולהתעסק ברבית, אלא לעשות בצמר הקצבה השנויה במשנתינו. ואם רצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת, אינו רשאי. שאינה אצלו כעבדו ושפחתו הכנענים, שיכול לשנותן אכל מלאכה".

והבית מאיר סימן צ"ג הקשה על דבריו דכל זה לא עדיף מהעדפה שעל ידי הדחק ששייך לבעל, ומה נשתנו היתומים. וסיים "עד שכמעט מסופק אני בדעתם הרמה אם לא מחלקים בין אלמנה לענין העדפה".

אמנם להחזו"א פשיטא ליה דהעדפה שלה דהרי כל מותר שלה וכאמור לעיל. ונמצא לפ"ז כשיש לה העדפה הוי שלה, ומותרת לחלק מתנות מזה. (וגדר החיוב ואופן החישוב של מעשה ידיה והעדפה בהתאם לזמנינו, עיין במאמרו של הגר"מ שפרן בפתח קובץ זה).

כשהבעל לא הקפיד לקבל מעשה ידיה

בהרבה מקרים אין הבעל מקפיד לבקש מהאשה רווחי מעשה ידיה, כי לרוב עשרו אין לו ענין בזה. ויש מסתפקים לומר שבאם אצל הבעל לא היתה נותנת לו מעשה ידיה מחמת שלא הקפיד על זה. א"כ הוי כמי שמחל להדיא על מעשה ידיה. וא"כ אפשר דזכתה למעשה ידיה גם אצל היתומים.

אמנם אין הדבר כן, דאף שמחל לה בפירוש בחייה עדיין מעשה ידיה שייך להיתומים, וכדי שיהא שייך לה צריכים היתומים למחול בפירוש.

ובפת"ח פרק י"א הערה קי"ד מסתפק בזה כשהבעל ויתר בחייה על מעשה ידיה אי זכותה ממשיך אצל היתומים, ונשאר מסברה שאין הוויתור ממשיך אצל היתומים. שהרי גם בחייו יכול הבעל לחזור בו מויתור זה. ועוד נראה להוסיף דאין החיוב של מעשה ידיה נובע מכח האשה להבעל, אלא זה חיוב חדש להיתומים, וכל זמן שהם אינם מוותרים לה בפירוש, מעשה ידיה שלהן.

ונראה להביא ראיה לזה מרש"י מסכת כתובות דף קז. ד"ה בששמעו שכתב לבאר דברי הגמרא שפוסקין לאשה מזונות כששמעו שהבעל מת, וז"ל "דפוסקין דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עיכבה משלהם כלום ואי לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וקבלה עליה, משמת אינה משועבדת לו מעשה ידיה. וא"ת והרי היא משועבדת ליתומים ואף הם יאמרו לה כן אף הוא לא היה יכול לומר לה אלא א"כ היא מתרצה". הרי דלהדיא כתב שאף שהבעל כבר פטרה כשאמר לה צאי מעשה ידיה במזונותיך, היתומים צריכים לומר שוב כן כדי לפוטרה.

כמה אופנים שיש לאלמנה כסף משלה

ולפי האמור אשה אלמנה שמרויחה במעשה ידיה יש לנו כמה אופנים לתלות שהכסף שהיא מחלקת הוא שלה. או שהם ממלאכות שאינה חייבת בהם או שהם ממותר מעשה ידיה שלא ע"י הדחק שלהרבה פוסקים הם שלה, וכ"ש אם הם מהעדפה שעל ידי הדחק שלכו"ע הם שלה.

וכמו כן פעמים שאף שאין האלמנה מתפרנסת ממעשה ידיה, אמנם היא מתעסקת להשביח נכסי היתומים, במלאכות שאינה חייבת בהם, ויש אופנים שהדין הוא שהשבח שייך לה בכולו או במקצתו כדין יורד, ויש בזה כמה חילוקי דינים באבה"ע סוף סימן צ"ה, ואכ"מ לבאר פרטי הדין בזה.

ובאשה שיש לה הקצבות משילומים של פצויים, או מקרן פצויים לתאונות עבודה. או מקרן פנסיה ששייך לה, או שקיבלה ירושה, או שקיבלה מתנה, בכל אלה שייך לה בלבד, ואם יש לתלות שנותנת מאחת מכל אלה, מותר לקבל ממנה. כדכתב בבאה"ט בשם הרש"ך שהמתנות שייכים לה, ועיין פת"ח פרק י"א הערה קכ"ב.

וכן כל הפירות של נכסי מלוג הם שלה כדאיתא בסימן צ"ה סעיף ד', ולכן אם יש לה קרן בבנק, או דירה מושכרת,  ג"כ הכסף שלה ויד לתלות שנותנת מזה המתנות.

ובכל זה יש להבהיר, דאף שיש לה כסף מן הצד היורשים חייבים במזונותיה, וי"א אף שיש לה מי שנותן לה מזונות או דמי מזונות, עדיין לא נפקע חיובם במזונות שהוא מתנאי כתובה. ועיין בפת"ח פי"א הערה א'.

ועוד יש אופנים שבהם מותר לקבל מתנה ממנה, והוא על פי הדין שהמזונות הם לפי כבודה, כמ"ש בסימן צ"ד סעיף ה', וצריכים היתומים לזונה לפי מה שהיתה רגילה בהם בבית בעלה. ועל כן כתבו אחרונים שהרשות בידה להזמין אורחים וקרובים כפי שהיתה רגילה בהם בחיי בעלה.

ולכן גם כשמופיעה בשמחה משפחתית שהדרך הוא שנותנים מתנה, לפי קירבת המשפחה, כל זה הוי לפי כבודה. ושמעתי מהגרז"נ גולדברג שליט"א שכל שאין נותנת מתנה במקום שרגילה בכך הוי בזיון לה, שכל זה בגדר לפי כבודה. וכ"כ בפתחי חושן פרק י"א הערה צ"ו, אלא שאם נותנת יותר מהרגילות בזה צריך לבקש רשות מהיורשים.

וכל האמור הוא כשמחלקת מעות או קונה מתנות ממעות שיש לה, אמנם כשמחלקת מתנות מחפצי הבית, בזה אין שום הוראת היתר לקבל ממנה, דהחפצים שבבית שייכים להיורשים. (זולת כשמתכוונת לעשות תפיסה במטלטלין עבור מזונות המגיעין לה, כמבואר באבה"ע סימן צ"ג סעיף כ"ג).

וסיים שם בפת"ח דראוי ליורשים שרואים שאמם מחלקת מכלי הבית ועושה כבתוך שלה, וחוששים מלמחות בעדה, שימחלו לה באופן המועיל, כדי שלא להכשיל אותה ואת המקבלים באיסור גזל.

נ. ב.

לענין אי מותר למקבל מתנה לתלות שנותנת מההיתר דהיינו מממון שהוא שלה ולא משל היתומים, נראה להביא ראיה ממ"ש הריב"ש סימן קס"ט לענין אחד שהחזיק נכסים מכח מתנה שקיבל מאלמנה שהיתה זקנתו, וכתב שם דאם הזקנה יכולה לטעון במה שהיא מוחזקת שהיא משלה, כגון שמצאה מציאה או שהיתה נו"נ בתוך הבית והיו שטרות יוצאות על שמה, דאחר שמתה על האחין להביא ראיה, יכול המקבל להחזיק בהן.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל