ברכה על מזוזה שהוריד וקובעה שוב וכששכח לברך

שאלה:

אדם שקבע מזוזה בלא ברכה משום שחשב שאין שם חיוב של מזוזה לכל הדיעות ושוב נתברר לו שחייב במזוזה לכל הדיעות אם יכול לברך וכיצד יעשה, וכן מה הדין כשהוריד מזוזה וחוזר וקובעה שוב האם צריך לחזור ולברך.

תשובה:

א.    המוריד מזוזה על מנת לקובעה שוב אם לא שינה את מקום הנחת המזוזה, דהיינו כגון שהיה צריך להחליף לה "בית מזוזה" וכד' או שבדקה בביתו ומצאה כשרה וחוזר וקובעה שנית ולא הסיח דעתו מקביעותה (וכגון שלא יצא לבית הכסא וכד') כשחוזר וקובעה אינו מברך שנית אם לא עבר יותר מב' או ג' שעות מזמן הורדתה (אות א).

ב.      אם הוריד מזוזה על מנת לחזור ולקובעה שנית אך הסיח דעתו וכגון שיצא מביתו כדי לתת אותה למגיה וכד' אפילו חזר בתוך זמן קצר וקבעה שוב חייב לברך שוב על קביעות המזוזה (שם).

ג.       כשמוריד מזוזה כדי לבודקה צ"ע אם יש חיוב בנתיים להניח מזוזה אחרת במקומה כדי שלא יהא ללא מצות מזוזה וצ"ע שנהגו להקל בזה ולא מצאתי סמך לדבר. (שם).

ד.     המחליף מזוזה: אם החליף מזוזה מפתח חדר אחד לפתח אחר אינו חוזר ומברך אם לא הסיח דעתו בין הורדת המזוזה לקביעותה שוב. (שם).

ה.    המחליף מזוזה בפתח ביתו למזוזה חדשה מברך על קביעות המזוזה. (שם)

ו.       הקובע מזוזה ושכח לברך על קביעותה יוריד את המזוזה ויחזור ויקבענה שוב בברכה ולא יברך כשהמזוזה כבר קבועה בקיר. (אות ז).

ז.      הקובע מזוזה במקום שנחלקו הפוסקים אם חייב במזוזה (כגון בפתח ללא דלתות) יקבענה בלא ברכה או שיקבע עוד מזוזה בפתח החייב בברכה ויכוין גם עליה, ואם שוב נתחייב הפתח במזוזה לכל הדיעות (כגון שהוסיף דלת לפתח) אם לא בירך בתחילה יורידנה ויקבענה שוב בברכה ואם כבר כיון על קביעותה בברכה של מזוזה אחרת יחזור ויקבענה אך לא יברך שנית. (אות ב, ז).

מקורות:

יסוד הספק הוא האם מזוזה הקבועה נחשב כמי שמונח עליו תפילין שכל עוד שהתפילין עליו נחשב הכל להמשך עשיה ראשונה וכמו שכתב הרמב"ם (פי"א מברכות ה"…) שכל מצוה שיש המשך לעשייתה מברכים עליה כל עוד שלא גמר עשיתה או דילמא הברכה נתקנה על קביעות המזוזה ואחר כך אין זה אלא מציאות קיום המצוה אך לא מעשה מצוה ועל כן אין לברך עליה אלא יצטרך להורידה ולקובעה מחדש ולברך עליה שוב.

א. והנה המעשה היה שרצה לשוב ולקבוע שוב מזוזה אחרת ובכה"ג פשיטא דחייב לברך דהנה היכא שמחליף מזוזה פשיטא דחייב בברכה דומיא למש"כ השו"ע סי' ח' סט"ו לגבי מי שמחליף טליתו דחייב לברך ואף הרמ"א שם מודה לדבריו ע"ש. ואמנם אם מחליף מזוזה מפתח אחד לפתח שני י"ל דאינו מברך דאע"ג דברכתו היתה על פתח ראשון מ"מ בוודאי שחלה על קביעות המזוזה במקום החיוב ולא נתייחד דווקא לפתח זה, וקצת ראיה למש"כ הפוסקים (או"ח סי' תל"ב ס"ד) לגבי ברכה על בדיקת חמץ לכמה בתים והו"ה בנד"ד והגם דהכא לא כיון בפועל מ"מ כל כמה שלא לוקח המזוזה לבית אחר דלהוי הסיח דעת נראה דאין צריך לברך שוב. וכן מצינו לגבי מי שהתעטף בטלית בחדר זה דאינו מברך אם הולך לחדר אחר באותו בית עי' או"ח סי' ח' שם (ועי' כן ג"כ בדרה"ח דיני ברכת הציצית ובהג' הרעק"א שם סקי"ד).

ועי' פ"ת (יו"ד סי' רפ"ט סק"א) בשם ברכ"י לגבי מי שמוריד מזוזה ע"מ לבודקה ושוב קובעה דא"צ לחזור ולברך על קביעותה שוב, כמש"כ השו"ע או"ח שם לגבי ציצית ולכא' מיירי רק בכה"ג שאין הרבה שעות בין הורדת המזוזה לקביעותה שוב דומיא להא דציצית שם ועי' בשוע"ה (סי' כ"ה סכ"ט) שכתב לגבי תפילין דזמן מרובה היינו ב' או ג' שעות (ובקצוה"ש סי' ו' סקי"ז) דהו"ה בציצית ופשוט, ושוב ראיתי בס' חובת הדר (פרק יא) שכתב כן גם לגבי מזוזה, אולם לע"ד נראה שכל מש"כ הברכ"י היינו דווקא כשמוריד אותה ונשאר בביתו לבודקה ושוב מחזירה למקומה דבכה"ג אין דין הסיח דעת מהמזוזה אבל המוריד מזוזה והולך לסופר לביתו וכד' ונותן לו שלא בבית בעל המזוזה נראה פשוט דהוי הסי"ד וחייב לחזור ולברך וראיה לזה ממש"כ המשנה ברורה שם לגבי ציצית דכל מש"כ הרמ"א דהמוריד טליתו ע"מ ללובשה שוב דאי"צ לחזור ולברך היינו דווקא אם לא שינה מקומו דשינוי מקום מחייב שוב ברכה וא"כ פשיטא דג"כ לגבי מזוזה הדין כן ובעל חובת הדר נתן בזה טעות לבנ"א ולע"ד נראה פשוט כנ"ל. [ועי' ערוה"ש סי' רפ"ט שכתב דאם נטלה ומחזירה באותו היום א"צ שוב ברכה ולא ידעתי מנ"ל גדר זה ד"יום" והרי תליא בהיס"ד וא"כ בב' או ג' שעות לכו"ע הוי היס"ד דומיא דציצית ובוודאי דבציצית לא ס"ל דבעינן יום שלם וצע"ג].

והנה באמת נסתפקתי אם מותר להוריד מזוזה ולא להניח מזוזה במקומה דוכי יהיה ערום ממצות מזוזה כל כמה שלא החזיר לו הסופר את המזוזה ומדברי הברכ"י אין ראיה דלפמש"נ דמיירי שיושב בביתו ובודק המזוזה (ואפילו אם מתקנה) ומחזירה למקומה א"כ עסוק בהאי מצוה ולא חשיב בלא מצוה זו דאדרבא מתעסק בה, אבל בכה"ג שמוריד המזוזה ומוליכה לאדם אחר שיבדקנו, וכי באותו זמן לא תהיה מזוזה בפתח ביתו (והרי כמה החמירו והגדילו חז"ל גודל וחשיבות מצוה זו עי' יו"ד סי' רפ"ה) וצ"ע שלא ראינו נזהרים בזה וצ"ע.

ב. ובשו"ע כתב (סי' רפ"ט ס"א) "בא לקבעה וכו' ויקבענה במקומה ויברך" והנה זה פשוט דאין כוונת השו"ע לומר דאחר שיקבענה שיברך על הקביעה דהא קיי"ל דכל הברכות כולם מברך עובר לעשייתן והכא עובר לעשייתן הוא קודם הקביעות וכדמבואר בדברי הרמב"ם (פ"ה ממזוזה ה"ז) "וקודם שיקבענה במזוזת הפתח מברך תחלה" ואין כוונת השו"ע לחלוק על הלכה פשוטה בכל המצוות, אלא דעיקר כוונתו שיעמידנה במקום שצריך לקובעה ושלא יאחזנה בידו ורק אחרי הברכה יניחנה ע"ג מזוזת הפתח דבכה"ג הוי עובר דעובר לעשייתן (עי' או"ח סי' כ"ה ס"ח ובמשנה ברורה שם) ושו"ר כעי"ז בחובת הדר (פי"א הערה א).

והנה לכא' יל"ע דכל פעם שאדם יצא מביתו ויחזור שיהיה חייב שוב לקבוע את המזוזה דהרי הסיח דעתו מהמזוזה ולכא' אינו מקיים מצוה שוב וא"כ יצטרך כל פעם לקובעה מחדש ואפילו נימא דעיקר המצוה היא להיות המזוזה בפתח ביתו מ"מ הרי הסיח דעתו ומאי שנא מציצית ותפילין.

ג. אולם באמת נראה דאין בזה כלל חשש, ויש להקדים דג' מיני הסיח דעת הם א' כשעושה את המצוה עצמה אלא שבתוך כדי העשיה מתעסק עם דברים שאינם מן המצוה וכגון המעוטף בציצית ומעוטר עם תפילין ומתעסק עם דברים אחרים שאע"פ שבשעת העיסוק אינו חושב מן הציצית והתפילין מ"מ מקיים המצוה (אם תחילת עשיית המצוה היתה בכוונת המצוה) וכעין מש"א דסתמא לשמה כל כמה שלא הפקיע עצמו מן המצוה. וביותר דהגם דאיסור הסיח דעת מהתפילין חמור ביותר ואם גם מקיל ראשו הוא עוון פלילי מ"מ לא שמענו דמי שהתעסק בשחוק וקלות ראש עם התפילין דפקע מצוותו וצריך לחזור ולברך וע"כ דאע"פ שהסיח דעתו מ"מ לא נפקע הברכה על המצוה ומקיים המצוה אלא דעוונו בראשו ואדרבא ע"ז נאמר מי בקש מידכם כו',  אך כאמור אין זה מפקיע המעשה הראשון ושפיר נחשב למצוה נמשכת וא"צ לחזור ולברך.

וענין היס"ד השני הוא דעושה המצווה ובתוך כדי עשיה נפטר מעשייתה וכגון המעוטף בטלית בלילה שלמ"ד לילה לאו זמן ציצית א"כ נמצא דמעוטף שלא בזמן המצוה ולכן אף  אם היה מעוטף גם ביום לפנ"כ צריך לחזור ולברך בבוקר כמבואר באו"ח סי' סט"ז וע"ש במ"ב דלגבי דין זה יש חולקים כיון שכסות יום י"א שחייבת גם בלילה וע"כ אין לברך אלא אם פשט טליתו דפקע חיובו. (ועי' ארה"ח סי' ח' שס"ל דאם הפקיר טליתו בעודה עליו וחזר וזכה בה דצריך לחזור ולברך וכבר העיר עליו בשו"ת הר צבי (סי' י"א) דמעשה העטיפה לא נתבטל והברכה היא על העיטוף ואמנם נראה דבהפקיר ביתו ושוב חזר וזכה בו דבכה"ג צריך לחזור ולקבוע שנית המזוזה דבכה"ג פקע מהבית חיוב מזוזה וי"ל דהוי בגדר דתעשה ולא מן העשוי וצ"ע לדינא).

[ובמג"א לגבי שינה כתב דאינה בגדר פטור וראיה מהא דדוד המלך שלא מצא עצמו בלא מצוות רק בבית המרחץ ומשמע דכשישן לא חשיב בלא מצוות, ובקרן אורה מנחות (לז.) חולק עליו וס"ל דהישן פטור מהמצוות ועי' שו"ת רב פעלים לגבי הישן מחוץ לסוכה אם צריך להעירו כיון דפטור הוא והאריכו בזה האחרונים ואכמ"ל ועכ"פ לדעתם צ"ע אמאי הקם משנתו אינו צריך לחזור ולקבוע המזוזה דהרי נפטר מהמצוה בשעת השינה וצ"ע].

וגדר הסיח דעת השלישי הוא דין היס"ד הפשוט דאדם שהפקיע את עצמו מהמצוה כגון שפשט טליתו שלא ע"מ לחזור וללובשה וכן בתפילין (דאם היה בדעתו הוא בפלוגתת השו"ע והרמ"א ולהלכה קיי"ל דאין חוזר ומברך גם לנוהגים כפסקי השו"ע משום דקיי"ל סב"ל). או אפילו אם חושב לחזור ולהתעטף אך בנתיים משנה את מקומו ושינוי מקום הוי היס"ד גם אם דעתו על כך כמו שכתב המשנה ברורה וא"כ בכה"ג שמוריד מזוזה הוי בגדר הסי"ד הנ"ל וכמבואר לעיל.

ומעתה פשוט דלפי משנ"ת דאין דין הסי"ד לחייב בעשיית המצוה ובירכתה אם המצוה מתקיימת בעצם אע"פ שהסיח דעתו ממנה ולכן פשיטא דאף אם עוזב את ביתו ומסיח דעתו מהמזוזה וכן אם ישן בלילה דמאחר ומקיים המצוה אין הברכה נפקעת ממנה.

ד. וכמו כן מבואר היטב שיטת רעק"א (שו"ת קמא סו"ס ט') דכתב "ונ"ל דגם ההולך מביתו לעסקיו השוק שעות הרבה ופעמים נוסע מיערו על איזה ימים, דלכאורה הדין דכשחוזר לביתו יברך על המצוה דהא בנתים שלא היה בדירת ביתו לא היה עליו חובת מזוז, וממתחיל עתה חיוב חדש וכו' וצ"ע לדינא" וע"ש בשוה"ג במש"כ להלכה ויובא להלן. ולהנת' מובן שפיר דהוי בגדר היס"ד וכמו שציין שם הרע"א להא דפושט טליתו הנ"ל וכן הוא בחי' הרע"א על השו"ע סי' רפ"ו (על הש"ך סקכ"ה ע"ש). ואלא דצ"ע וכמ"ש הרעק"א עצמו וגם העולם לא נזהרים בזה.

והנה הרע"א שם כתב בסוף התשובה בשוה"ג דלפמ"ש הברכ"י דאין מברכים על מזוזה שכבר קבועה ממילא הו"ה גם ביוצא מביתו וחוזר אחר כמה ימים שלא שייך ע"ז ברכה. ומשמע מדבריו דאבל להוריד המזוזה ולחזור ולקובעה שנית אין צריך וצ"ע דאם בטלה ממנו מצות המזוזה הו"ל כקבעה קוף דצריך ליטלה ולחזור ולקובעה.

ה. ונראה דהנה למ"ד דלילה אינה זמן ציצית ולכן כמש"נ פסק השו"ע דהלן בטליתו צריך לחזור ולברך ולכא' צ"ע דלדעתו צריך כל יום לחזור ולקשור את הציצית דהרי בזמן הלילה היה פטור ונחשב כתעשה ולא מן העשוי וכבר ידוע בזה וכמ"ש הפמ"ג (או"ח סי' ח' מש"ז סק"א ועי' חיי משה סי' ח' ס"א שהביא בזה הרבה מ"מ ואכמ"ל) שאין כל חסרון לעשות ציצית בלילה דכל מה דלילה לאו ז"צ הוא כלפי האדם הלובשו שאין צריך בציצית אבל אם נעשה הציצית ע"י בר חיובא לילה לאו כמחוסר זמן הוא והגם דכאן לא שייך דין זה דלאו כמחוסר זמן מ"מ שורש הדבר דאין זה תעשה ולא מן העשוי שייך כיון דנעשה בחיוב ונשאר החיוב.

ו. ועכ"פ יש לעיין כנ"ל במקרה שקבע מזוזה בלא ברכה ומשאיר אותה המזוזה כיצד יעשה לכתחילה.

והנה הש"ך סי רפ"ה סקכ"ה כתב לגבי קביעת מזוזה בפתח שאין בו דלתות שנחלקו בו הראשונים אם חייב במזוזה או לא, וכתב שם שיקבע בתחילה הדלת ואח"כ יקבע המזוזה, ואם א"א כתב הש"ך "יקבענה בלא ברכה או יברך מתחילה גם על אחרת ויהא דעתו גם על זו וכשיתלה בה הדלת יטלנה ויחזור ויקבענה בלא ברכה או יברך על אחרת ויהא דעתו גם על זו ויבזה יצא יד"ח כולם" ע"כ, ונראה דסו"ד הוא דווקא במקרה כשכבר פטרם ע"י שבירך על מזוזה אחרת אבל אם עדיין לא בירך פשיטא דצריך לחזור ולברך וכמ"ש "יטלנה ויחזור ויקבענה" והגם שהוסיף בלא ברכה היינו משום שכבר כיוון עליה בדלת אחרת. אולם יש לחלק דדווקא התם ס"ל לש"ך דצריך להורידה ולחזור ולקובעה דמאחר ודעת הרמב"ם דבלא דלת פטור הפתח ממזוזה נמצא כשחוזר ומניח בפתח דלת ויש שם כבר מזוזה קבועה הו"ל מזוזה הקבועה קודם חיובה והו"ל תולמ"ה וע"כ כתב הש"ך דיש להורידה ולחזור ולקובעה, אולם בכה"ג שקבעה בחיובה לא מבואר בדבריו כיצד יעשה.

והנה מדברי הרע"א הנ"ל בשו"ת שלו שכתב דאין צריך ולברך כיון שלא שייך ברכה על מזוזה הקבועה ועומדת ולכא' אמאי לא כתב דמ"מ יוריד המזוזה ויחזור ויקבע שוב את המזוזה וצ"ב כמש"נ דהא כתב הרמב"ם והובא בכל הפוסקים דבמקום שהמצוה נמשכת יכולים לברך אם לא בירכו בתחילה וכמבואר בשו"ע הל' ציצית (שם ס"ט) [גבי מי שנתעטף בציצית קודם אור יום או שהיה במקום שאסור לברך שכשיכול לברך מברך שוב ע"י שימשמש בציצית וגדר משמוש בציצית אינו מדין עטיפה אלא לרווחא דמילתא ועי' מה שכת' בזה ובדברי הרע"א שם בארוכה בספרי כבוד השבת הערה 134 ושוב ביארנו המנהג לגבי טבילת מצוה שטובלים ב' פעמים ע"ש בכ"ד ואכמ"ל]. ועכ"פ תמוה מדוע כאן לא יועיל.

ז. ושוב ראיתי דבעיקרי הד"ט (יו"ד סי' ל"א ס"ח) הביא בזה בשם התורת נתנאל שבדידיה הוי עובדא כנ"ל והיה עמו מהר"י נבון ופסק לו באמת ע"פ הרמב"ם הנ"ל דחייב לברך.

אלא דהדברים צ"ב דבשלמא גבי ציצית וכד' כיון דעומד ומעוטף בציצית שייך שפיר לומר דברכתו ועטיפתו נראים כשייכים להדדי, אבל הכא וכי נימא דאם נמצא באמצע השוק יעמוד ויברך בקול רם "לקבוע מזוזה" וכי אין זה כחוכא ואטלולא. וא"כ היאך מברך ברכת המצוות בשעה שלא ניכר כלל בזה עשית המצוה ובאמת זהו עיקר גדר דעובר לעשייתן וגם בדבר שעשייתו נמשכת דמ"מ חזינן השייכת דהברכה לעשיה.

והיה מקום לומר דיעשה כמו בציצית דיעמוד ליד המזוזה וימשמש בה ויברך לקבוע מזוזה אך הדבר צ"ע דהא אינו קובע ובשלמא בציצית הינו מעוטף אבל הכא מאי ולעיל נתבאר מד' הרע"א והיינו דהנה המג"א כתב (סי' י"ט סק"ב) דהיכא דנכנס לגור בבית שכבר קבע בו מזוזה קודם שדר בו והיה אז פטור דמ"מ יברך אשר וכו' לדור בבית שיש בו מזוזה" אולם הברכ"י שם חולק על המג"א וס"ל דאין מברכים אלא על הקביעות דמזוזה וזהו מה שהביא הרע"א הנ"ל ונראה דמכריע כדבריו. וכן נהגו. והנה מדברי המג"א הנ"ל אין ראיה דלא מהני שוב ברכה אלא דכתב דאין צריך לעשות רק תיקון זה דהאי נוסח ושפיר והתם שאני דלא היה חייב במזוזה כל כמה שלא נכנס לגור בבית משא"כ כאן דקבע המזוזה כמצוותה אכתי צ"ב.

ח. שו"ר בשו"ת כת"ס (יו"ד סי' קלט) האריך ג"כ בדברי הש"ך ור"ל דמש"כ הש"ך דהיכא דמחזיר הדלתות א"צ לברך היינו אפילו אם בתחילה לא בירך וע"ש שהקשה כיון שעתה זה חיוב ברור למה לא יברך והעלה דבכה"ג יטול המזוזה ויחזור ויקבענה עם ברכה ולע"ד נראה כמש"נ למעלה דגם הש"ך לא כתב דבריו אלא במקרה השני שכבר כיוון בקביעות מזוזה אחרת על פתח זה וכנ"ל בכל דברינו.

ואולם מרהיטת לשונו משמע דאין כלל חסרון אם יוריד המזוזה ויחזור ויקבענה שנית בברכה ויכול לעשות כן אף לכתחילה וצ"ע דלכא' מדברי הרע"א לא משמע כן ואולם להלכה נראה כמבואר בכת"ס וי"ל דגם הרע"א מודה לזה וככל משנ"ת לעיל ודברי עיקרי הד"ט בזה צ"ע במקור הדברים היאך היה מעשה די"ל דבאמת לא אמר מהר"י נבון לברך אלא אם הוריד וקבע שוב המזוזה ולא כשלא עושה כלל מעשה וכמש"נ וק"ל.

והנה מדברי הפוסקים כולם הנ"ל מבואר להדיא דס"ל דדומה דין מזוזה לדין דציצית ותפילין ולפ"ז נסתפקתי ג"כ דאם הוריד המזוזה ונכנס לבית הכסא וכד' דכשחוזר ויוצא ורוצה לקבוע המזוזה חשיב היס"ד וממילא צריך שוב לחזור ולברך.

ודיברתי ע"ז עם הגרש"ז אולמן שליט"א ראש ב"ד דפה ואמר לי דיש לחלק בדבר והיינו דגדר היס"ד היינו דהמצוה יש בה הפסק בין המעשה הראשון למעשה השני ולכן בציצית שהנפ"מ על האדם הלובש וכן בתפילין אמרי' דאם הוא הסיח את דעתו מהמצוה כגון שלא יכול היה לקיים המצוה בכה"ג חשיב שיש הפסק בין לבישתו או הנחתו הראשונה לשניה וממילא נתחייב שוב בברכה דהמצוה הראשונה אזדא, אבל במזוזה שאין זה תלוי באדם אלא בבית וכל כמה שלא היה הפרש בין הקביעות הראשונה לשניה זמן רב אין זה נחשב כהיס"ד והקביעות הראשונה קאי גם עלה.

אולם לע"ד יש לפקפק קצת בדבר והיינו דהנה נראה פשוט דגדר חיוב ברכה על המעשה מצוה אינה רק דמצוה בעי ברכה אלא דיש חיוב לאדם שעושה מצוה לייחד את המצוה לבוראו ע"י אמירת הברכה וכידוע בזה דברי הנוב"י תנינא יו"ד סי' צ"א לגבי דין דלשם יחוד ע"ש שכתב כנ"ל לגבי הברכה וגם החולקים ס"ל דגדר הברכה בוודאי כן הוא ומעתה לא שייך לומר ד"הבית" יש בו המשך של קיום מצוה כיון דהבית אינו מחויב במצוה כלל ורק האדם מחויב כשיש לו בית ואפילו נימא דהוא חיוב דחפצא (דהיינו היכא דיש לו בית לגור בו דסתם בית פטור אבל החיוב דבית הוא בתנאי שיהיה לצורך מגורים) מ"מ המשך המצוה תלוי באדם אם הוא חפץ בכך דמה שהיה לפני כן מזוזה על הפתח אינו כלל קשור עם המזוזה וכל כמה דהוא הסיח דעתו כשחוזר וקובע המזוזה הרי זה מעשה מצוה חדש שלא היה לו קודם לכן וא"כ מהיכי תיתי לומר דהקביעות דקודם קאי גם על מעשה זה והרי האדם אין לו קשר לדבר.