דעת המנחת חינוך והחתם סופר שאין איסור מזיק רק חיוב תשלומים
בספר מנחת חינוך (מצוה יא אות ז) הקשה בחמץ שקיבל עליו אחריות וחייב לשרפו והרי מזיק את הגוי כששורפו, וכתב שאין איסור מזיק אלא בישראל אבל לא בגוי, ורק גזל הגוי אסור, וכעין זה כתב עוד שם במצוה נא (אות ח), אמנם נראה מדברי המנח"ח דרק 'איסור' אין אבל חיוב תשלומין יש, וזה החילוק בין ישראל לגוי, דבישראל אפילו ע"מ לשלם אסור, ואילו בגוי אין איסור, וכן מבואר בדברי החת"ס (פסחים ה: ד"ה יכול) בתו"ד וז"ל 'ונהי דגוי שהפקיד אצל ישראל כש"ח נ"ל פשוט מאוד דישראל פטור מפשיעה אפי' לרמב"ם דלא יהי' הפושע אלא מזיק ממש נמי כשהזיק את המצרי [וישראל שהזיק הקדש גופי' להתוס' ב"ק ז' ע"א ליתי' אלא מדרבנן ובש"מ שם איתא פוסקים דמחייבי מדאורי' מק"ו מה הדיוט דליכא חומש באכילה חייב בנזקיו הקדש דאיכא חיוב חומש באוכל כ"ש דחייב קרן במזיקו] וכ"ז לא שייך בישראל שהזיק למצרי וממילא פטור בפשע בשמירתו מן התורה ותמי' גדולה בעיני על רבותינו האחרונים שלא עמדו בזה בשמעתין, ובפרט הגאון שעה"מ דפשיטא לי' בהיפוך מלשון ש"ע ח"מ סי' ש"א ע"ש ולפע"ד ליתא דהרי אפי' אי גזל וגניבת גוי אסור מ"מ הפקעת הלואתו מותר לכ"ע אי ליכא חלול ה' ואיסורא איכא בהשבת אבדת מצרי ואיך יתחייב לשלם נזקיו ע"כ ברור בעיני דמצרי שאיננו גר תושב שאינו מצווה להחיותו פטור הישראל מפשיעה לכ"ע" עכ"ל. וכן דעת מהר"י שפירא (בן דורו של הרעק"א ונסמך ע"י) פסחים (שם), וכ"כ בקוב"ש (ב"ב פ"א אות נה).
דעת החוות דעת והחזון איש שיש שאיסור במזיק
ומאידך גיסא בחוות דעת (יו"ד סי' קסח ס"ק יד) כתב דרק ריבית מותר בעכו"ם אבל 'בגזל ומזיק דינייהו כמו בישראל', וכ"כ בשאג"א (סי' פח), ובחזו"א (ב"ק ס"י ס"ק יד) כתב וז"ל נראה דדוקא שור של ישראל שנגח שור של עכו"מ פטור אבל אדם שהזיק ממונו של עכו"מ חייב, וכן מבואר בתשו' הרא"ש (הובא בטושו"ע סי' שעח ס"ט) ברוכב על הסוס שהזיק סוס של עכו"מ שהיה מושאל ביד ישראל שחייב לשלם כפי שיווי הנזק אבל אין חייב לשלם מה שהעליל עליו העכו"מ לתבוע יותר מהנזק ואם היה אדם המזיק פטור א"כ בדין הוא שישראל פטור נגד העכו"מ וגם השואל פטור מן הדין נגד העכו"מ כדאי' בשו"ע סי' שא ס"ט א"כ אין כאן רק עלילה ולמה יהא חייב המזיק אלא ודאי המזיק חייב גם נגד העכו"מ ((אך באמת דבריו צ"ב דהרי ודאי דהשואל פטור כנגד העכו"מ דהרי נתמעטו מדין שמירה, וכפי שציין החזו"א מסי' שא, וא"כ אף אם מזיק העכו"מ חייב הרי אין זה רק תביעה של העכו"מ נגד המזיק ומה שייך השואל לענין, אלא אמרינן כיון דלמעשה העכו"מ יתבע את הישראל ויזכה בדיניהם, הרי המזיקו הזיקו בדבר דברי היזקא ולא גרע מדינא דגרמי, ורק מה שהעכו"ם מעליל יותר מדאי ע"ז אמרינן דהוא סתם גזלן דהרי גם בדיניהם אם יתברר שהוא סתם מעליל לא יתנו לו אלא רק שווי הנזק ואולי זה כוונת דבריו בהמשך שם וצ"ע.)) וכו'" עכ"ל.
אכן באמת לכא' יש להוכיח מגוף הסוגיא דראה ויתר גויים, דמבואר במתני' בפשטות דרק שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור, והנה קיי"ל דפלגא נזקא קנסא, והיינו דמעיקר הדין פטור והתורה קנסתו, וא"כ מבואר דרק בדבר ששורשו קנס פטרה תורה והטעם בזה י"ל דכיון דהוא גדר קנס לא קנסה התורה את הישראל לשלם לנכרי, אבל נזק ככל הנזיקין שפיר חייב לשלם כיון דאינו גדר קנס
האם תלוי בסיבת איסור מזיק
והנה על דברי המנ"ח (והחת"ס) העירו הרבה, דלכאורה הדבר תלוי במש"כ הראשונים מהו מקור האיסור לאיסור מזיק, דבטור (סי' שעח) כתב 'כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו, וכן הוא ברבינו יונה (עמ"ס אבות פ"א מ"א ד"ה משה (ד"ה השני)). וא"כ כשם שאסור לגזול ולגנוב את הגוי, כך יהיה אסור להזיקו.
ולכא' נראה עפמ"ש הלבוש (חו"מ סי' שעח ס"א) לבאר הדמיון בין גוזל למזיק וכתב וז"ל "מדחייבה התורה בכמה מקומות את האדם המזיק ממון חבירו לשלם, כמו שחייבה בגוזל וגונב ממון חבירו לשלם כדכתיב [ויקרא כד, כא] מכה בהמה ישלמנה, וכן בשאר נזקין שמזיק חבירו, שמע מינה כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו, אלא דבגונב וגוזל החמירה לעבור עליו גם בלאו להלקותו, אבל במזיק אינו אלא איסור דאורייתא ולא מלקות, ואין לומר דאפילו איסור נמי ליכא אלא שאם הזיק חייב לשלם ומותר להזיק על מנת לשלם, ועל זה כתבה התורה כל דיני נזיקין שישלם, הא מילתא דפשיטא היא, ועוד דהא אסרה תורה בבל תשחית אפילו בממון עצמו קל וחומר בשל חבירו, ואפילו לגרום נזק לחבירו אסור אלא שיש צד גורם שחייב לשלם ויש צד גורם שפטור כאשר יתבאר בעזה"י [בסימן שפ"ו], אבל איסורא מיהא בכוליה איכא", ומשמע דאין זה לתא דגזל, אלא דומיא דגזל, וי"ל שפיר דרק בישראל יש איסור מן התורה, ולא בגוי, דהרי גזל הגוי דאסור לא ילפינן מגזל דישראל, אלא יש ילפותא מיוחדת על כך, ממילא י"ל דאין איסור מזיק רק בישראל ולא בגוי, ואמנם אכתי איכא משום בל תשחית וכמ"ש הלבוש, אך נפ"מ במקום דאין איסור ב"ת כגון בחמץ בערב פסח דע"ז אין איסור ודו"ק.
חילוק בין גזילה ומזיק על מנת לשלם לבין שלא על מנת לשלם
וע"ע בשו"ע הרב (סי' תמ קו"א ס"ק יא) שכתב דלגזול מהגוי ע"מ לשלם אין בו איסור כיון דאי"ז רק לא תחמוד ורעך כתיב ביה, וא"כ י"ל דהרי המנ"ח מיירי במזיק ע"מ לשלם, דבכה"ג ליכא איסור משום לא תגזול, ואכתי אין לנו הוכחה כשמזיק והגוי אינו יודע אם צריך להודיעו או לא. [וראיתי מציינים שכן דעת המקנה קו"א ס"ק יא ובשות שו"מ קמא ח"א סוס"י קכו ובשו"ת בית שלמה חיו"ד ח"ב סוס"י רט].
ולכאו' הרי מבואר להדיא בדברי החת"ס דדמי להפקעת הלואתו דמותר בגוי, אך באמת לכא' צ"ע מדוע כל גזלן לא נימא דהוא הפקעת הלואתו ויהיה פטור, אך באמת זה אינו וזה תלוי בטעם דהפקעת הלואתו, דאם הפקעת הלואתו הוא משום חסרון תביעה מצד הנכרי לכא' צ"ע כנ"ל, אולם בפשטות הטעם בזה כמ"ש השו"ע הרב שהוא משום דאתי לידיה בהיתרא ולכן אין איסור כל עוד לא תובעו, וא"כ במזיק י"ל דתלוי דאם רוצה לשלם כשיתבענו שפיר אין בזה חיוב הודעה, דהא לא גרע מגזלן, ובשלמא בגזלן עצם מעשה הגזילה הוא מעשה איסור וע"כ חל חובת תשלומין, משא"כ במזיק עכ"פ בשוגג ואפילו במזיד כשאין זה לקיחת הממון לעצמו אלא רק הפקעתו מידי בעליו הגוי אין בזה איסור, אך אם אין רוצה לשלם י"ל דדמי לגזלן דאסור וכמש"נ לבאר את ד' המנ"ח שלא יוקשה עליו מד' הטור ורבינו יונה ודו"ק.
שו"ר בחזו"א (ב"ק שם) שדן שם שיתכן שיש במזיק משום הפקעת הלואה אם אין בדבר משם חלול השם, וכן ראיתי מובא בשם שיעורי הגר"ש שקופ.
אכן באמת עצם הדין דמותר לגזול גוי ע"מ לשלם אינו מוסכם בפוסקים ובשו"ת אבנ"ז (או"ח סי' שכה אות טו) כתב דרק לוקח ומשלם מיד מותר, אפי' בעל כרחו דבכה"ג עובר רק על לא תחמוד, אבל לוקח עתה ע"מ לשלם לאחר זמן הרי זה גזלן גמור.(וע"ע שם בסי' מד שהביא ד' השו"ע הרב וכתב שכל דבריו שייכים רק במטלטלין ולא בקרקע, וגם כתב שם שהאריך שדעתו צ"ע וכנראה כוונתו על סי' שכה הנ"ל ע"ש), וראה אריכות בדברי האחרונים בזה מש"כ בפתחי חושן (גניבה פ"א הערה ג עמ' ט). ועי' חזו"א (או"ח סי' קיח סק"ה ד"ה כ' עוד) שכתב שהטעם שמותר לשרוף חמצו של גוי המופקד אצלו "ואם אי אפשר לו להחזיר רשאי לשרוף ע"מ לשלם לנכרי וממון נכרי מופקר לישראל בזמן שהוא נכשל בהן לעבור עבירה אלא דחייב לשלם לנכרי עכ"ל, הרי דעתו ביותר דבלא טעם שכשהישראל נכשל לעבור עבירה אסור לגזול ואפילו לא להזיק על מנת לשלם, אולם בהמשך שם (סי' קכד) כתב דאסור לשרוף את החמץ שלא ברשות הגוי ע"ש וצ"ע.
איסור גרמא וגרמי במזיק גוי
ואמנם יל"ע אם יש איסור גרמא וגרמי לגוי, דמדברי הלבוש שנתבאר לעיל משמע דאיסור גרמא וגרמי הוא מלתא דבל תשחית, וא"כ אין חילוק בין גוי לישראל, וכפי שהאריכו לבאר באחרונים דאף בחפץ הפקר יש בו איסור בל תשחית, אולם לכא' מדברי הגמ' יש לה"ר קצת דאין איסור עכ"פ בגרמא, דהנה בבבלי אמרו (ע"ז ל:) דמים מגולים לא ירביץ בהם את ביתו, ואילו בירושלמי (תרומות פ"ח ה"ג) הוסיפו דגם לא יתנם לגוי והכי איתניא התם 'תני מים שנתגלו לא ירבץ בהן בתוך ביתו ולא ישפכם ברשות הרבים ולא ישקה לגוי ולא ישקה מהן בהמת חבירו' ומשמע דלבבלי אין איסור ליתנם לגוי, וראיתי בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קמא) שכתב דהמחל' בין הבבלי לירושלמי היא כיון שאמרו בשבת (פו:) ועוד דוכתי דנכרים חביל גופייהו כיון דאכלי שקצים ורמשים, א"כ י"ל דהוא הדין שאין מזיק להם ארס הנחש, וזוהי סברת הבבלי, והירושלמי ס"ל דאף לנכרי מזיק, ולענ"ד דברים אלו קשים להולמם, דהא בגמ' מבואר דהא דמותר ליתן לחתול לשתות מים מגולים הוא רק משום דאכלי נחשים, ובלא זה לא, וא"כ כלב ושאר חיות ורמש האדמה דאכלי שקצים ורמשים אסור, אע"פ דודאי חביל גופייהו יותר מהנכרים ובכל זאת אסור ליתן להם, וא"כ מנלן לדמות נכרי לחתול דבחתול איכא טעמא רבה, ובלא זה אף לחתול אסור וע"כ לא הבנתי דבריו, ובפרט דקשה לומר דנחלקו הבבלי והירושלמי אם מים שיש בהם ארס מזיק בטבע לנכרי או לא וקשה לומר שנחלקו בטבע.
וע"כ נראה יותר דנחלקו אם מותר לגרום נזק לגוי, דדעת הבבלי דמותר לגרום נזק לגוי, ודעת הירושלמי דכמו שאסור להזיקם בידים כן אסור לגרום להם נזק, וע"כ לבבלי מותר ליתנם לגוי, ולירושלמי אסור ליתנם לגוי דלא גרע מבהמה דחבריה או דהפקר דיש בו משום בל תשחית, ולדעת הבבלי בהמה כיון דאין בה דעת אסור לגרום לה נזק, אבל גוי כיון דנוטלו מעצמו ועושה מה שברצונו אין איסור בדבר וק"ל.
חיוב השבה בגזל גוי
והנה עד עתה דברנו מענין 'איסור' מזיק, אולם אף בגזל הגוי, הנה דעת הרבה אחרונים דאינו אלא איסור לכתחילה, אך אין בו חיוב השבה, דלא כתיב 'והשיב' לגבי גזילת הגוי, וכ"כ בכפ"ת ובחת"ס (סוכה ל:) דדמי להפקעת הלואתו, וכן דעת הנוב"י (יו"ד קמא סי' פא ד"ה הא חדא) ויד אפרים (או"ח סי' תקפו), וכן דעת הנתהמ"ש (סי' שמח סק"א), ומלא הרועים (ערך גזל עכו"ם אות יג). אולם השעה"מ (גזילה פ"א ה"א) כתב שיש חיוב השבה, ובשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' ד, וסי' מא) נראה שאין ולאו ורפיא בידי' דיש מקומות שנראה שנוטה לומר דיש חיוב השבה ויש מקומות שנקט שרק משום חילול השם יש חיוב השבה (ע"ע בח"א סי' יב ד"ה אבל מ"ש , וח"ב סי' קיז ד"ה הנה מלבד ואילך, וסי' קמה ד"ה גם מ"ש, וח"ו סי' ריט ד"ה ומ"ש רו"מ) [וכבר נתבאר דדעת השו"ע הרב דהטעם דמותר בהפקעת הלואתו הוא משום דאתי לידי' בהיתרא, ומוכח דבלא"ה יש בזה חיוב השבה].
עכ"פ מכל המקובץ נראה לכאו' דבמקום שאין חילול השם אין חיוב הודעה לעכו"ם א. דלכמה שיטות [חת"ס וחזו"א] חשיב כהפקעת הלואתו אם לא במקום חילול השם, [וכל מש"כ לחלק בפוסקים (סי' שמח) הוא רק שבמו"מ אין זה הפקעת הלואה כיון שלוקח חפץ מהנכרי בשעת המקח ולא משלם חשיב כגזילה ע"ש בש"ך], ב. דאף אם לכתחילה יש אומרים שאין איסור להזיק [מנ"ח וחת"ס]. ג. אף אם יש איסור להזיק אין בו חיוב השבה [דלא גרע מגזל הגוי וכן הוא דעת רוה"פ]. ד. שיטת החלקת יואב (תנינא סי' יד) שמזיק בשוגג פטור. [וכן ראיתי שהעלה בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' תתכד)]
אכן מדברי כמה מהפוסקים (שאג"א ((ובספר דברי יוסף (למהר"י קאנוויץ חתן הרידב"ז) סי' ג תמה על השאג"א דהרי מזיק גוי פטור, ולהנ"ל השאג"א אינו יחידאה בזה.)), חוו"ד, אבנ"ז) נראה דהמזיק חייב לשלם אפילו במקום שאין בו משום חילול השם. וכ"כ במשך חכמה (שמות כא יד) לבאר בזה דברי המכילתא ע"ש, ועי' שו"ת אהל יששכר (להגרי"ד גולשטיין זצ"ל) שתמה על דבריו בפי' המכילתא.
