הוצאות שבת ויום טוב

רבני בית ההוראה
ג' אב ה'תש"ע

שאלה: האם ניתן לנסוע לבית מלון יוקרתי לשבת, מתוך ידיעה או רצון שהקב”ה ישיב לנו את הוצאות השבת? מהו התקציב למימון הוצאות השבת שלנו? האם צריך להתכוין להוציא הוצאות לשבת, לשם מצוה? אזה הוצאות יוחזרו לנו מן השמים על הוצאות השבת? האם ניתן לממן את הנאות ילדינו בימי חול המועד, ‘על חשבון החזר ההוצאות’ של הקב”ה?

הוצאות מופרזות לכבוד שבת

א] ביצה טז,א. כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד ראש השנה וכו’, חוץ מהוצאות שבת ויו”ט והוצאות בניו לת”ת, שאם פיחת פוחתין לו ואם מוסיף מוסיפין לו. ועוד אמרו שם לעיל ט”ו ב’: אמר הקב”ה לישראל בני לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע, ויעויין טושו”ע ומשנ”ב סי’ רמ”ב בפרטי הדינים בזה.

ובגדר ההוצאות להכבוד הראוי לשבת כתבתי בס”ד בכמה דוכתין שמסתמא צריך אדם להוציא ממון עבור סעודת שבת בה מתכבד הוא וחש בטוב לפי מעמדו, וכגון שאם יגיעו אליו אורחים יחוש בנוח שכיבדם כראוי במאכלים ומשקאות אלו, שהם לפי מידתו ורמת מחייתו. והיינו שהעשיר צריך להוציא הוצאות לפי עושרו, כיון שלפי עושרו לא יחוש בנוח אם יאכיל את אורחיו ברמתו של האדם הממוצע, ואילו האדם הממוצע צריך להוציא כאדם ממוצע ולא פחות, מפני שלא רמת מחייתו זהו כבודו, ולא פחות מכך. וכן כהנה כ”א לפי משכורתו ורמת חייו. וכן שמעתי שרבנו מרן הגראמ”מ שך זי”ע הורה לאברכים לקנות לכבוד שבת מעט יותר מרגילותם, אך לא להפריז ברכישה בלי חשבון. וכן שמעתי כו”כ פעמים ממו”ר הגר”ח קניבסקי שליט”א שצריך לכבד את השבת כ”א לפי מידתו ורמתו, אך לא יותר מכך, וכן פורסם במאספי חידו”ת בשם הגרח”פ שיינברג זצ”ל, וכ”נ בחוט שני (שבת פ”א).

ואולם תהיתי על הראשונות ואיני מבין אמאי דלא נימא שאם אדם מכבד את השבת בהון תועפות אע”פ שאינו לפי רמת מחייתו, לא יחזיר לו הקב”ה הוצאותיו, כשעושה כן לכבוד שב”ק ומאמין הוא שהקב”ה יפרע הוצאותיו. וכ”מ קצת מדברי השיטמ”ק בסוגיה בביצה שם, שכתב: “אלא שאם הוסיף, כלומר שמוציא עליהם הרבה, הקב”ה מוסיף לו על אותו ריוח הקצוב תוספת מרובה”.

והנה בשיטמ”ק שם כתב: “וכתב הריטב”א ז”ל דלאו דוקא הוצאת שבתות וימים טובים, דהוא הדין לכל הוצאה של מצוה, אלא נקט הני דרגילי ושכיחי”. (ומהפוסקים לכאו’ ל”מ כן, ועי’ ב”י שהביא בשם המכילתא דה”ה שהקב”ה מחזיר הוצאות סעודת ר”ח, ועי’ הגהות מהר”ב רנשבורג בביצה שם. ולהריטב”א פשיטא הוא, דהא הקב”ה מחזיר הוצאות כל המצוות כולן וסעודת ר”ח בכלל. ואולם י”ל דרבותא אשמעינן דסעודת ר”ח הוי הוצאות מצוה).

והנה בב”ק ט’ ב’ אמר רבי זירא בהידור מצוה עד שליש במצוה וכו’ במערבא אמרי משמיה דרבי זירא עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב”ה, ופרש”י: דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא שאינו נפרע לו בחייו, כדאמרינן היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם. מכאן ואילך, מה שיוסיף בהידור יותר עד שליש יפרע לו הקב”ה בחייו, עכ”ל. ובתוס’ כתבו: משל הקב”ה, אוכל פירות בעוה”ז והקרן קיימת לו בעוה”ב, עכ”ל. והנה אין סברה שאדם יכול להוציא הוצאות רבות לקניית אתרוג מהודר באלף זוז והקב”ה ישיב לו ממונו, אך שהקב”ה לא ישיב את הוצאות השבת המרובות שהוציא אדם פשוט לכבוד שבת מלכתא, ולכאו’ עצם ד’ הש”ס מוכיחים כדברינו.

ואולם עצם ד’ הש”ס והראשונים הנ”ל מוכיחים דלא כהריטב”א ז”ל. דא”נ דהקב”ה משיב את כל הוצאות האדם שהוציא לצרכי כל מצוה שהיא, א”כ אמאי הקב”ה משיב את הוצאותיו רק משליש ואילך ולא מהשליש הראשון, וצ”ע. ואמנם הר”ח (וכן הוא בשיטמ”ק בשם הראב”ד) פי’ וז”ל: “מכאן ואילך משל הקב”ה, שאם בא להדר המצוה ביתר משליש דמיה אינו חייב כל זה שיגיעו שחייו קודמין להידור מצוה. אבל אם זימן לו הקב”ה ממון שלא מגיעו ובקש להדר המצוה ביותר משליש, הרשות בידו”, עכ”ל. ואפשר דכן ס”ל להריטב”א. וכמו”כ אפשר דיש לחלק בין הוצאות מצוה להוצאות הידור מצוה.

ואמנם האמת דלק”מ, דהכא לא מיירי בתשלום ההוצאות, וע”ז שפיר י”ל כהריטב”א דהקב”ה משיב לו כל הוצאותיו גם על השליש הראשון. והכא איירי גבי שכרו דלעילא כשכר מצוה, וכמש”כ התוס’ דאוכל פירות בעוה”ז והקרן קיימת לו בעוה”ב, ואין עניינו החזרת כספו, אלא שכר המצוה. וממילא לק”מ ע”ד הריטב”א וגם ליכא ראיה לנדו”ד. ואולם בשיטמ”ק כ’ בשם הרשב”א וז”ל: “כלומר עד שליש נותן ומוציא בעוה”ז משלו ונוטל שכרו לעוה”ב דשכר מצות בהאי עלמא ליכא, אבל מכאן ואילך אינו מוציא משלו אלא משל הקב”ה שהוא יזמין לו ריוח בעוה”ז”, עכ”ל. ומשמע דהקב”ה משיב לו הוצאותיו (וכ”מ מלשונות הראשונים בביצה שם, דקראו בשם “החזרת ריוח” את החזר הוצאותיו, ול”מ דאיירי בשכר מצוה בהאי עלמא).

והר”ן בסוכה (טז,א מדפי הרי”ף) כתב בפירוש וז”ל: “מכאן ואילך משל הקב”ה, כלומר לוו עלי ואני פורע”. וכן בתורת חיים (ב”ק ט,ב) כתב: “עד שליש משלו, שכל מזונותיו של אדם קצובין לו מר”ה, כדאמר במסכת ביצה ופירש שם רש”י ז”ל כל מה שעתיד להשתכר בשנה קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו, ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו על מה שפסקו. ולכן קאמר עד שליש משלו דמה שמוסיף עד שליש מקצבתו הוא מוסיף שבכלל קצבתו הוא ואין מוסיפין לו בשביל זה, אבל מה שמוסיף על שליש אינו בכלל הקצבה אלא משל הקב”ה הוא ואם מוסיף מוסיפין לו”, עכ”ל. וא”כ הני רבבתא כתבו בפירוש ד”שליש משל הקב”ה” הוא כתשלום הוצאות שבת ויו”ט, וא”כ חזרו וניעורו דברינו הראשונים בס”ד.

וחשבתי להביא בס”ד ראיה נחמדה להוכיח כדברי פוסקי זמנינו, שאין לו לאדם להוציא יותר מכפי מידתו לכבוד שבת ויו”ט דהנה בחולין פ”ג א’ אמרי’ במתני’ דבארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט וכו’ וכדברי ר’ יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל. וכתבו התוס’ בשבת מ”ז א’ ובחגיגה כ”ה א’ דאנשי גליל עשירים היו וראיה מהא דמצינו דהיו מרבים בסעודות בערב יוכ”פ ומשמע דהיו עשירים. ולכאו’ צ”ת דמאי ראיה דעשירים היו, הא אפשר והיו עניים ורק מרוב רצונם להגדיל יותר מרגילותם ולכבד ולענג את ערב יוה”כ דיו”ט הוא ויום כפרה וסליחה, הגדילו לכבד את היום בסעודה רבתא, וכמו שכ’ התוס’ בחולין שם בההוא חייט שקנה דג לכבוד ערב יו”כ בי”ב דינרי זהב, וכן הוא בב”ר (פרשה יא, ד). אלא חזינן דאין לו לאדם להוציא יותר מכפי מידת כבודו לכבוד שבת ויו”ט, דיותר מכבודו ל”ח לכבוד הנצרך, וממילא אם חזינן דעשו סעודות גדולות בערב יו”כ מוכח מיניה דאכן היו עשירים. (ומצינו בפוסקים דהחזר הוצאות יו”ט נאמר גם על ערב יו”כ).

ויש להקשות דא”נ דכו”ע נהגו בבשר בכל יו”ט, א”כ חזינן דזהו הכבוד הרגיל לכבד היו”ט בבשר, וא”כ קשה אמאי כו”ע שלא בגליל לא כיבדו היו”ט דערב יו”כ בבשר. ובשלמא לדעת הר”מ פ”ו דיו”ט דגם בזה”ז איכא שמחה ביו”ט בבשר (ועי’ ב”י סי’ תקכ”ט), א”ש. דבכל יו”ט אית ביה מצות שמחה, ואף בראש השנה יש מהפוסקים דס”ל דיש בו חיוב שמחה, אך בעיו”כ דלית ביה חיוב שמחה א”צ לבשר. אך מה נענה לשאר הפוסקים דס”ל דבזה”ז ליכא חיוב לאכול בשר ביו”ט, וצ”ע.

וי”ל דהנה התוס’ בחולין שם כ’ דגם המהדרים בסעודות בעיו”כ נהגו רק בבשר עוף ודגים, אע”פ שבשאר יו”ט נהגו בבשר בהמה. ולכאו’ זהו מפני דעיו”כ סו”ס ל”ח כיו”ט גמור לענין כבוד ועונג, אע”פ שהקב”ה מחזיר הוצאות סעודת עיו”כ (עי’ בזה בס’ מנורת המאור). וממילא אין מקום לשאלתנו, דאה”נ דבשאר יו”ט נהגו בבשר דזהו כבודו, אך בעיו”כ דסברו דאינו כשאר יו”ט לענין כבוד ועונג, לא נהגו בבשר בהמה או בבשר עוף ודגים, והמעיין יבחר.

והנה הגם שכל פוסקי זמנינו כתבו שעל האדם להוציא הוצאות לכבוד שבת לפי ממונו ולא להפריז בזה, נלענ”ד דהכוונה שאין חיוב להוציא יתר על פרנסתו וממונו. אך י”ל שכשאדם הוציא הוצאות רבות לכבוד השבת, ישיב לו הקב”ה הוצאותיו. דהא סו”ס הוציא הוצאות לכבוד שבת ומדוע שנאמר שלא יחזירו לו מהשמים הוצאותיו. ואמנם המשנ”ב כ’: “וכל מקום ומקום לפי מנהגו יענגוהו במאכלים ומשקים החשובים להם לפי עונג”, ומשמע דבעינן לכבד רק לפי המקום והניהוג המתאים ולא יותר מזה.

ושמעתי מתלמידי הגר”ש אוירבך שליט”א שמורה לתלמידיו שאם צריכים לנוח, יסעו בשבתות למקומות מנוחה ומלון, שהרי בשבת מחזירים הוצאות שבת. וראה במכתב הערתו של רבנו הגר”ח קניבסקי שליט”א המודפס בראש ספרנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים