למאמר א הקש כאן.
מדין קנין סיטומתא
א. קנין סיטומתא בכסף.
ב. קנין סיטומתא בדשלב"ל.
ג. קנין סיטומתא בצרוף דינא דמלכותא דינא.
א) ב"מ ע"ד, א. אמר רב פפי משמיה דרבא האי סיטומתא קניא, למאי הילכתא רב חביבא אמר למיקניא ממש, רבין אמר לקבוליה עליה מי שפרע, ובאתרא דנהיגי למקני ממש קנו. ופרש"י: סיטומתא, דהיינו חותם שרושמין החנונים על החביות של יין שלוקחין הרבה ביחד ומניחין אותן באוצר הבעלים ומוליכין אותן אחת לאחת למכור לחנות ורושמין אותם וכו' באתרי דנהיגו למיקני וכו' קני. וכן פסק הרמב"ם (מכירה ז, ו) ובטושו"ע (יו"ד קעה, ד. חו"מ רא, ב). ועיין בשו"ת מהרי"ל דיסקין (פסקים אות קכ"ו) שדן האם מועיל קנין סיטומתא לחייב עצמו.
ב) וא"נ דצורת סחר המכר שבמסחר תקשורת המחשבים והתשלום על כך ע"י כרטיס אשראי חשוב ככסף, עלינו לידע האם מהני קנין סיטומתא בכסף. והיינו באופנים שא"א לקנות בקנין כסף ורק ע"י סיטומתא. והנראה שישנה בזה מחלוקת הפוסקים. דעת הסמ"ע (קצח, ז: רא, ד) דכשישלים כל המעות לא מהני לקנות החפץ מדין קנין סיטומתא, דהואיל וחכמים תיקנו שמעות אינם קונות במטלטלין אזי גם במקום דקונים במעות ל"מ סיטומתא.
אמנם הגרעק"א (שו"ת סי' קל"ד) כתב דמהני לקנות ע"י מעות בקנין סיטומתא, וכ' דאם יתברר בבירור גמור דמנהג הסוחרים לקנות ע"י כסף, אזי הוא בכלל אסיטומתא, דבזה לדברי הב"י (סי' רי"א) דיצא השער כיון דמצוי לקנות הוי כיש לו ומהני קנין גמור, הכי נמי מהני אסיטומתא. וכ"כ בשו"ת חת"ס (חו"מ צ"ט) ובמשפט שלום (רא, ב). וכן משמע קצת מלשון הנמוק"י (ב"מ ע"ד) שכתב על קנין סיטומתא וז"ל: "כתב הרשב"א שמעינן מהכא דמנהג מבטל את ההלכה בכל כיוצא בזה, שבכל דבר שבממון ע"פ המנהג קונים ומקנים, הלכך בכל דבר שנהגו התגרים לקנות קונים", עכ"ל. ומשמע קצת דבכל גווני קונה בקנין סיטומתא באופן שכן מנהג הסוחרים.
ובאגר"מ (חו"מ נ"ב) כתב דגם לדעת הסמ"ע קונים במעות מדין סיטומתא באופן שלא נתן כל המעות. דהא דכתב הסמ"ע דקונה במקצת דמים אינו מדין קנין כסף, וכדאיתא בפירוש בב"מ ע"ח דגם כששילם רק מקצת דמים לא קנה בקנין כסף, אלא קונה מקנין סיטומתא, עי"ש. ואף דבנדו"ד חשיב כשילם כל הממון, מ"מ חזי' דגם להסמ"ע אין הדבר מופקע שיקנה במעות מדין אסיטומתא. הרי למדנו שנדונינו תלוי במחלוקת הפוסקים.
ג) והנה לקמן דנתי בס"ד כשהמוצר הרצוי אינו מצוי כעת ברשות אתר הקניות הממוחשב, האם הוי דבר שבא לעולם או לא. וא"נ דחשיב דשלב"ל יל"ע האם מהני לקנות בסיטומתא דשלב"ל. ונראה דגם בנדון זה נחלקו הפוסקים.
הקצוה"ח (רא, א) הביא דעת המרדכי (שבת פרק הבונה) וז"ל: לרבנו יחיאל הא דסיטומתא קניא דוקא בדבר הבא לעולם ומועיל בו קנין, הלכך מועיל המנהג להחשיבו כקנין גמור, אבל דבר שלא יועיל בו קנין כגון בדשלב"ל לא מצינו שיועיל בו המנהג להחשיבו כקנין גמור, עכ"ל. הרי דלדעת המרדכי סיטומתא לא מהני בדשלב"ל. וכ"נ מדברי הרא"ש (כלל יג, כ' ד"ה ואלו) וז"ל: ומה שטענו המורשים לבטל החכירות משום דהוי דשלב"ל ומשום שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו, בזה אני מודה לדבריהם דמדין תורה אין קנין נתפס בחכירות, דאפי' חוב גמור אין אדם יכול להקנות לחבירו, דמלוה להוצאה ניתנה, ואין דבר שיחול עליו הקנין. ואין קנין למלוה אלא במעמד שלושתן, וגם קנין זה הוא כהלכתא בלא טעמא, וכ"ש חכירות. אלא שאני רואה מנהג הארץ כל יום שחוכרים זה מזה ואין בו חזרה, וכן הודו המורשין, דבחתימת ההורדה ובמסירתה למוכר מתקיימת החכירות, וכיון שנהגו כן, הוי קנין דאין בו חזרה, כדאמרינן האי סיטומתא קניא, עכ"ל הקצוה"ח.
אולם בנתיבהמ"ש (שם) והחת"ס (שו"ת חת"ס סי' י"ב וסי' ס"ו) כתבו דמהני סיטומתא גם בדשלב"ל, והוסיף החת"ס דקנין סיטומתא מועיל גם באסמכתא בעלמא. וכ"כ הערוה"ש (חו"מ רא, ג) וז"ל: י"א דקנין שנהגו התגרים אינו מועיל רק בקנין המועיל עפ"י הדין, אבל מה שעפ"י דין אינו מועיל כגון בדשלב"ל או שאין בו ממש או שאינו ברשותו, אין מועיל שום מנהג, ויש חולקים בזה דאם מנהג קבוע הוא מהני בכל מה שנהגו, והרי אנו רואים שנהגו בכל מיני חכירות וארענדעס דאינו ברשותו ויש בהם דברים שלא באו לעולם כלל, ועכ"ז המנהג פשוט דמועיל בהם הקנין או השטר. והראשונים נחלקו גם בזה, דהרא"ש בתשובות ומהר"ם מרוטנבורג (בסוף הגהות מרדכי דשבת) כ' דמועיל והר"י מפקפק בדבר, ומהרשב"א שהביא המגיד משנה (פ"ז ממכירה) משמע ג"כ דמועיל בכל ענין כיון דהמנהג כן והוי דין גמור, וכן עיקר לדינא. עכ"ל הערוה"ש. א"כ נחלקו בדבר זה אילנא רברבא והמעיין יבחר.
ד) ובדברי מהרש"ל מצינו סתירה בהאי ענינא. דמחד הביא (ביש"ש ב"ק פ"ח סי' ס') את דברי המרדכי דקנין סיטומתא לא מהני בדשלב"ל ומנגד כתב בשו"ת (וכמובא לעיל) וז"ל: וכן כתב האושרי כי הקניה לפי המנהג, כדאמר לגבי סיטומתא, ומזה הביאו ראיה המחברים שעיקר הקניה לפי מנהג, ק"ו מנהג ודת מלך.
וכתב הנתיבהמ"ש (רא, א) על דברי מהרש"ל וז"ל: ואפשר כיון דשם הוא ג"כ מדינא דמלכותא ע"ש. ודין סיטומתא הוא רק קנין דרבנן, דהא קנין דרבנן ודאי לא גרע ממנהג שנהגו הסוחרים ואפ"ה לא חשבינן אותו רק לקנין דרבנן לענין קידושין כמבואר בפוסקים, עכ"ל. וראיתי שהביאו דבתשובות הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן סי' רכ"ה) כתב דדינא דמלכותא עדיפא מקנין סיטומתא, ויתכן דעדיפא מחמת דבדמ"ד איכא טפי גמירות דעת. (והחזו"א (במכתבים סוף חחו"מ) הרי כתב בשם אביו דקנין ענינו גמירות דעת, וכנודע).
ועיין באבני מילואים (כח, ב) דדמ"ד הוא קנין מדאוריתא, ורבנו החזו"א (חו"מ ליקוטים ט"ז) כתב בשם הר"י בב"ב דף נ"ה שהמלכות יכולה להפקיע ולהפקיר אך לא להקנות, ומועיל להקנות בו רק מצד דחשיב כסיטומתא ומנהג, ומ"מ לא נחשב לסיטומתא אלא בצרוף כח המלכות להפקיר, ויחדיו (סיטומתא עם דינא דמלכותא דינא) חשיב לקנין המועיל.
ולפי"ז נראה לחבר את שתי היריעות, קנין סיטומתא וחוקי המדינות בדבר חובת קיום הקנינים בתקשורת המחשבים ובכרטיס אשראי ולומר דתרי ריכשי דהכא פועל כקנין המועיל. ובדין דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל בזמן הזה עיין בס' מעדני ארץ (שביעית יט, כ) ובמש"כ בס"ד בקונטרס ספר יצירה (חיפה התש"ס) ואכמ"ל. ובריש ספר "המשפט בהלכה" כ' הגר"י סילמן שליט"א שכבר מקובל מפוסקי הדור שאין "דינא דמלכותא" נוהג כיום בא"י, ואין לצרף ענין זה אפילו כסניף.
