למאמר א הקש כאן, למאמר ב' הקש כאן
התחייבות
א. התחייבות וגדרה.
ב. אופני התחייבות המועלת באחריות.
ג. התחייבות גופו וממונו.
ד. התחייבות בשטר.
ה. בדבר שלא בא לעולם.
עלינו לדון האם ההתחייבות של הקונה מחד ואתר הקניות והמסחר דרך משלוחים ותשלום בכרטיס אשראי מאידך שלא להפר את המכר והחובה לקיימו בכל מצב, היא אכן התחייבות המועילה ע"פ דין תורה. [וא"נ דכן הוא אזי מחויב לקיים את המקח גם כשהמוכר עדיין לא קיבל את כספו מחברת האשראי].
א) איתא בכתובות קא, ב א: האומר לחבירו חייב אני לך מנה, ר' יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור. והראשונים (עי' רי"ף ורא"ש שם) פסקו כר"י, וקולמוסין רבים נשתברו בדעתיה דר"י ואכ"מ. והמל"מ (מכירה ח, ז) הביא בשם מהר"א ששון שכשמתחייב למכור דבר לחבירו ואומר כן בלשון חיוב, וההתחייבות חלה ואסור לו להפר דבריו.
ב) ובהתחייבות המועלת מצינו מחלוקת גדולי הדורות האם צריך לצרף להתחייבותו קנין המועיל או דמהני מדין "קנין אודיתא" או "קנין אתן" או ע"י שטר, ועיין טור ושו"ע חו"מ סימן מ' בארוכה במגוון דעות המובאות שם, והיריעה תקצר מלהכיל את הדעות המרובות בנדון ונתמקד בתמציתיות בהנוגע לעניינו:
איתא בב"מ (צד, א): ומתנה שומר חנם להיות כשואל, במאי, בדברים. אמר שמואל בשקנו מידו ור' יוחנן אמר אפילו תימא בשלא קנו מידו בההיא הנאה דקא נפיק ליה קלא דאיניש מהימנא הוא, גמיר ומשעבד נפשיה, (ופירשו התוס' ב"מ נ"ח א' דמכיון ומתחייב כשואל סבורים העולם שהשאיל לו ובההיא הנאה משעבד נפשיה). וכן בגיטין (יג, ב) מלוה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלושתן קנה וכו' אמר רב אשי בההיא הנאה דקא משתניא ליה בין מלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעבד נפשיה. וכן בב"ב (קעג, ב) דערב משעבד נפשיה בהאי הנאה דקא מהימן. וכן מצינו בכתובות (קב, ב) אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך, עמדו וקידשו קנו, הן הן הדברים הנקנים באמירה, אמר רבא מסתברא מילתא דרב בבתו נערה דקא מטי הנאה לידיה [פרש"י: דכסף קידושיה לאביה] וכו' אבי הבן מאי הנאה אתא לידיה אלא בההאי הנאה דקמיחתני אהדדי גמרי ומקני להדדי.
ומכל דברי הש"ס הללו אנו למדים שכשלמתחייב ישנה טובת הנאה הנגרמת ע"י התחייבותו, אזי גומר בדעתו ומשעבד נפשו, גם כשלא עשה קנין בנוסף להתחייבות המילולית, וכ"כ הפוסקים, עיין נחל יצחק להגרי"א ספקטור ז"ל (סי' ס"ו מכירת שטרות ענף ב'), והוא הוסיף דהתחייבות זו מועלת רק להני דס"ל דמטלטלים נקנים מדאוריתא בכסף וחכמים הצריכו משיכה משום גזירת נשרפו חיטך בעליה ובהתחייבות זה לא שייך ולהכי התחייבות מועלת אף מדרבנן. אך להסוברים שאין מטלטלים נקנים בכסף, אזי אף התחייבות אינה מועילה. וא"כ ה"ה בנידונינו, דמאחר והלקוח משלם ממון (ע"י כרטיס האשראי) עבור התחייבות זו לספק לו את מוצר קנייתו, הרי המוכר משעבד עצמו ומתחייב כדבעי.
ובשו"ע (חו"מ מ, א) פסק: "המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי אע"פ שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב. כיצד, האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה, אע"פ שאין שם עדים או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר, אע"פ שלא אמר אתם עידי הואיל ואמר בשטר, ה"ז כמו שאמר הוו עלי עדים וחייב לשלם, אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה אצלו כלום, שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב".
[ובסמ"ע כתב שרבים חולקים על דין זה וס"ל דלא מהני כשאומר בעל פה כי אם בהודאה על ממון שחייב לו מכבר, אך כשבא להתחייב לו עתה בדיבור, זה לא מהני כי אם כשכתב לו כן בשטר או באמרו אני חייב לך מנה בשטר. ומן התימה שהזכירו השו"ע והרמ"א ללא חולק. והש"ך הביא דברי המגיד משנה (מכירה פי"א) דכתב דס"ל להרבה ראשונים דא"א להתחייב בדברים בעלמא אלא בקבלת קנין כסף או בשטר].
והקצוה"ח (סק"א) כתב דטעמא דהשו"ע הוא מקנין אודיתא (עי' תוס' רפ"ה דכתובות), שהוא קנין המועיל לקנות חפץ וקרקע אף כששניהם יודעים שאין החפץ נמצא עדיין ברשותו ולכן כשמודה שחייב לחבירו ממון אזי אע"פ שאינו חייב לו, זכה בו חבירו משום אודיתא כאילו נעשה בקנין ושטר. וכ"כ הכס"מ וז"ל: כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה וכו', זה נלמד מדאמרי' בפרק מ"ש דף קמ"ט ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא, עכ"ל הכס"מ. וכ"ד הנמוקי יוסף (ב"ב קמ"ט). והוסיף הקצוה"ח וז"ל: "אמנם צריך אתה לדעת דזה הקנין דאודיתא אינו נגמר בלא עדים ואם הודה לו בינו לבינו או אפילו בפני עדים ולא אמר א"ע לא מהני כלום. ואע"ג דבכל הקנינים לא איברי סהדא אלא לשיקרא, היינו משום דהקנין נגמר בפני עצמו בלא עדים ולכן לא איברי סהדי אלא לשיקרא, אבל קנין אודיתא אף הוא אינו נגמר אלא בפני עדים ובינו לבינו לאו כלום הוא. אע"ג דלא טען משטה, דלא בעינן טענת השטאה והשבעה אלא בהודאה בחוב שחייב, אבל אם שניהם יודעים שאינו חייב ואינו זוכה אלא בקנין אודיתא כל זמן שאין האודיתא בפני עדים ובאתם עדי לאו אודיתא ואינו זוכה באודיתא כזו, דאודיתא אינה אלא בעדים וכו', והארכתי בזה לאפוקי מדברי הפנ"י בר"פ הנושא דמשמע מיניה דגם בזה לא איברי סהדא אלא לשיקרי, והוא לשיטתו נמי ס"ל דחיוב הוא קל לחייב עצמו בדיבור בעלמא", עכ"ל. ועי' מהרש"א ומהר"ם בגיטין יג, ב בתוד"ה גופא ובפנ"י שם.
והנתיבהמ"ש (סק"ב) פליג עליו וסבר דודאי דכשמודה בהודאה גמורה מהני הודאתו בלא עדים. א"כ באנו למחלוקת הקצות והנתיבות האם התחייבות מוכרי אתר הקניות והודאתם שאכן התחייבו לספק ללקוח את המוצר, מועילה ללא עדים כשרים ((הערת הגר"מ טורעצקי שליט"א: מאחר דהחנווני לא אמר שום אמירה ורק לקח הכרטיס אשראי, השתמש בו והחזירו, וכן הלוקח, א"כ לכאו' ליכא ביה הודאה, דלישנא דקרא הוא "אשר יאמר כי הוא זה", דבעינן אמירה, וליכא. ומ"מ התחייבות איכא כמש"כ.)).
ג) והקצוה"ח (רג, ב) כתב דהתחייבות אינה מועלת אלא היכא דהחיוב חל על גופו והוא חייב באחריותו, אך כשמחייב עצמו ליתן לחבירו חפץ פלוני ואינו מקבל עליה חיוב אחריותו, אין זה נקרא חיוב הגוף ולא הוי חיוב כלל. וכן נראה מדברי מוהרי"ט (חו"מ סי' פ"ד) דהיכא דאין חיוב אחריות לא הוי חיוב כלל, וז"ל: "וכדי שיחול החיוב על גופו צריך לומר דמשבאו לעולם משתעבד בהם מעתה שיתחייב באחריותו עד שיתנם ואם אבדו פורע לו ממקום אחר, שאם אי אתה אומר כן אלא שמתחייב לתתו בידו כשיבואו לעולם ולא יהא באחריותו, א"כ לא חל החיוב על גופו כלל וה"ל כקנין דברים כמו שקנו מידו לחלוק כדאמרינן בריש ב"ב ואם באת לומר שיהיה חיוב על תנאי שלא יתחייב באחריותו הו"ל תרתי דסתרן אהדדי והוי תנאי ומעשה בדבר אחד וכדאיתא פ' מי שאחזו דאם אמר על מנת שהנייר שלי מעכשו לאו כלום הוא", עכ"ל.
וכתב ע"ז הנתיבהמ"ש (שם סק"ו) דדבריו תמוהים, דלפי"ד אפי' אם ייחד לו הלוקח מטלטלין בתורת דמים לא מהני משיכת המטלטלין ולא משמע כן מהפוסקים וכו'. ומה שהוכיח מדברי המהרי"ט לא מוכח כלום דשאני התם מיירי גבי בניו ועל עצמו לא קיבל שום חיוב וכו', ומשא"כ כשמחייב עצמו ליתן לו אפילו דבר ידוע החיוב חל על גופו ליתן לו אותו דבר הידוע, וכ"כ האמרי בינה (הלואה סי' נ"א) שהתחייבות מועלת אף בלא קבלת אחריות.
אך נראה דמאחר וחברות המכירה במסחר הוירטואלי מתחייבים בנחרצות והינם אחראים ע"פ התחייבות חוקית לספק את הסחורה בכל צורה שהיא אזי חשיב זה כאחריות. אמנם כשחברת הקניות היא חברה בע"מ יש לפקפק בזה. דאף א"נ דראשי החברה הם הם הבעלים ע"פ תורה (וכפי שכתבנו לעיל), מ"מ ע"פ חוקי המדינות במקרה של פירוק החברה והכרזת פשיטת רגל וכדו', אין ראשיה אחראיים במאומה על הנעשה בחברה וא"א לתובעם באופן אישי על התחיבותיהם, וא"כ אפשר דחסר טובא באחריותם ((הערת הגר"מ טורעצקי שליט"א: חברה בע"מ היא בד"כ יותר בר סמכא מיחיד עני ואומלל, ויל"ע.)).
ד) והנה לדעת רבים מן הראשונים (תוספות בכתובות קב, א ד"ה אליבא, הרמב"ן, הרא"ש והריטב"א שם, ועיין טור חו"מ מ' בזה) שהתחייבות מחייבת דוקא כשהתחייב בשטר, וכתבו דיפה כוחו דשטר לחייב עצמו כמי שהודה לפני עדים ואע"פ דמטלטלין לא נקנים בשטר, מ"מ הואיל וטרח לכתוב שטר, גמר ושיעבד נפשיה, יל"ע האם טופס ההזמנה או הקבלה הנשלחת מאתר הקניות לקונה דרך מחשבו האישי ובו מתחייבים המוכרים לשלוח לו את קנייתו, חשיב כשטר התחייבות, שהרי למרות שלא נרשם בו שיעבוד גופו ונכסיו, מ"מ מבחינה חוקית מחויב בזה, וצ"ע. [אך א"נ דשט"ח התחייבותי זה ענינו מדין קנין כסף, וכפי שהאריך בזה בס' דבר אברהם סי' ל"ט ענף ב', אזי לא הוספנו בדברינו מאומה, דהא גזרו חכמים דמטלטלי לא נקנים בכסף, וכפי שהבאנו בס"ד].
ה) עוד יש לדון האם ההתחייבות מועלת כשהמוצר הנקנה נחשב לדבר שלא בא לעולם (וכפי המובא לקמן):
בתוס' בכתובות (נד, ב) כתבו: "תימה דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אע"פ שאין לו שוה פרוטה, דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב והואיל ונתחייב אפילו נאבדו אלו הנכסים וקנה אחרים הם משתעבדים אע"פ שאין אדם מקנה דשלב"ל, מ"מ אדם משעבד דבר שלא בא לעולם כיון דכתב ודעתיד אנא למיקני וכו'. ושאל ר"י לרבי אליהו והשיב לו דמצינו כענין זה בפ' השוכר את הפועלים (ב"מ צד, א) דתניא מתנה ש"ח להיות כשואל, ופריך במאי בדברים, ומשני בשקנו מידו, משמע בכל ענין. אע"פ שאין מקנה לו שום נכסים אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו מעתה. ואין זה קנין דברים בעלמא, דקנין דברים לא הוי וכו' דכשמשעבד גופו להתחייב לדבר זה משתעבד ואי"ז קנין דברים בעלמא", עכ"ל.
וכ"כ הרא"ש (שם פ"ה א') והרשב"א (שו"ת ח"ג ס"ה) ועוד ראשונים. וכן פסק הטור והשו"ע (חו"מ ס, ו) ואלו דבריהם: "המחייב את עצמו בדבר שלא בא לעולם או בא לעולם ואינו מצוי חייב, אע"ג דקיימא לן אין אדם מקנה דשלב"ל, הני מילי כשהקנה לו בלשון מכר או בלשון מתנה, אבל בלשון חיוב חייב. לפיכך לא מיבעיא כתב לו מודה אני לך שאני חייב לך כך וכך מידות של פירות שהוא חייב לו שהרי הודה לו בהם, אלא אפילו אם אמר הוו עלי עדים שאני מתחייב עתה לפלוני כך וכך מידות של פירות שהוא חייב", עכ"ד. ועיין בש"ך שם סקכ"ו. וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' י"ט ד"ה והנה הבעל התרומות).
אמנם הקצוה"ח (מ, א) כתב דלפי ביאורו (המובא לעיל) דהתחייבות מועלת מדין קנין אודיתא, אזי התחייבות אינה מועילה בדשלב"ל כשלא פועל קנין, דמפני שהתחייבות צריכה להיות בלשון הודאה על העבר כאודיתא ומאחר דבדבר שלא בא לעולם הינו מתחייב על להבא, להכי התחייבות זו אינה מועלת ללא קנין.
נמצא שמהני התחייבות בדשלב"ל: לדעת השו"ע א"צ להוסיף קנין ומהני בדיבור בעלמא, ולדעת הקצוה"ח צריך קנין בנוסף להתחייבותו. (עוד בעניני התחייבות ואודיתא ראה במאמר ד' בדין קנין בדבר שאינו מסוים, עי"ש בארוכה).
