לתרומות לחץ כאן

הלוואה בשיק, והבנק חייב את חשבון המלוה בפחות מערך השיק – מאמר א

שאלה:

א.      אדם הלווה לחבירו 10,000 דולר באמצעות שיק של עצמו, הלוה הלך לפדות את השיק וקיבל את כל הסכום הרשום, אבל פקיד הבנק טעה ולא חייב את חשבונו של המלוה רק בסך 1,000 דולר. הלוה טוען שאינו חייב לפרוע רק 1,000 דולר שהמלוה חויב בהם. לדבריו הרי זה כאילו לוה 1,000 דולר מהמלוה, והשאר קיבל מהבנק ולא מהמלוה. המלוה דורש מהלוה את כל הסכום שקיבל מהבנק, דהיינו 10,000 דולר, בטענה שטעות הבנק היא לזכותו.

ב.      מה הדין אם הלוה העביר את השיק לגוי וקיבל את מלוא שוויו, והשיק לא נפדה, וידוע שלא ייפדה לעולם.

תשובה:

א.      במקרה שהלוה קיבל את הכסף מפקיד הבנק, אלא שהפקיד טעה וחייב את חשבון המלוה בפחות, אם הבנק הוא בבעלות יהודים, הלוה חייב לפרוע את מלוא הסכום שקיבל, שהרי המלוה באמת חייב את הסך הזה לבנק. ואפילו אם בעלי הבנק הם גויים והמלוה רוצה להפקיע את החוב ולא לשלם לבנק, ישנם צדדים לחייב את הלוה במלוא הסכום שקיבל, ונבאר אותם אי"ה במאמר השני.

ב.      במקרה שהלוה העביר את השיק לאחר והשיק לא נפדה, יש להסתפק אם הלוה חייב לפרוע. ומסתבר קצת שחייב לפרוע על כל פנים את שוויו של השיק כפי שהוא שווה להימכר בלא אחריות.

הקדמה: כדי לברר שאלה זו, עלינו להקדים ולבאר כיצד נעשה הקנין לשעבד את הלוה כשההלואה התבצעה בשיק, הרי המלוה לא מסר את הכסף לידי הלוה, לאחר שנברר כיצד נקנה שעבוד גופו של הלוה למלוה, נוכל לדון ולהכריע את השאלה, האם העובדה שחשבון המלוה לא חויב בסכום ההלואה המתוכננת פוטר את הלוה.

הלוואה מתבצעת במסירת השיק או בפדיונו

אדם המלוה באמצעות שיק, נראה לכאורה שרשאי להתנות שהלוה מתחייב לפרוע מיד עם קבלת השיק ואף אם השיק עדיין לא נפדה. ואף שבשו"ע סי' לט סעיף יז נפסק שאם המלוה הבטיח להלוות והלוה נתן שטר חוב למלוה, אין המלוה מתחייב להלוות לו ויכול לחזור בו, וכתב בנתיבות המשפט ס"ק יח שאין המלוה מתחייב תמורת השטר שקיבל, שלא קיבל אלא שעבוד גוף הלוה והוא דבר שאינו ברשותו, ואינו מתחייב תמורת זה דבר. ומכל מקום תמורת שיק סחיר נראה שניתן להתחייב, כיון שראוי לקנות בו בשוק, ובדומה למה שכתב בשו"ת מנחת שלמה תנינא סוף סי' קכג לענין שאין שביעית משמטת אם המלוה אוחז בשיק של הלוה, שנחשב כגבוי, וכן בשיק שיש לו כיסוי מיידי כתב בשו"ת משנה הלכות ח"ז סי' רס שנחשב כדבר שגופו ממון.

אלא שיש להסתפק, כשאדם מלוה סתם באמצעות שיק, אם דעתו שהלוה מתחייב תמורת קבלת השיק או רק תמורת הכסף שיקבל מהבנק בפדיית השיק, או שיחויב חשבון המלוה. ומסתבר שהלוה מתחייב בקבלת השיק, שהרי השיק שווה כסף, והמלוה עצמו היה יכול למכור את השיק או לקנות בו סחורה. וכיון שהמלוה נתן ללוה דבר ששווה כסף, התחייב הלוה לפרוע תמורתו מיד, אף שעדיין לא יצא הכסף מחשבונו של המלוה ((ואם יוכיח הלוה שהשיק נשרף, הדבר ברור שהמלוה חייב לתת לו את הסכום הרשום בשיק, שהרי המלוה מתחייב ללוה את הסכום הרשום בשיק, ואפילו אם נאמר שהמלוה אינו מתחייב בנתינת השיק, ויכול לחזור בו ולהחליט שלא להלוות לו, אם כן גם הלוה לא יתחייב לפרוע. ויש לעיין כיצד יהיה הדין אם השיק נאבד והשיק היה שיק סחיר שיש לחשוש מצד שלישי שיחייב את המלוה. ועיין בנתיבות המשפט סי' נ סק"ה שאם הלוה נתן למלוה שטר חוב סחיר והמלוה איבד את השטר, אין הלוה חייב לפרוע לו, שיכול לטעון שלמחר ימצא אחד את השטר ויתבענו, וכתב שאף אם המלוה רוצה לתת ערבות ללוה שלא יפסיד, אין הלוה חייב להסתמך על ערבות שלו. אמנם, בנידון דידן אפשר שאין המלוה יכול לטעון שאינו סומך על ערבות הלוה, שהרי הלוה לו והסתמך עליו. ומאידך, המלוה יכול לטעון שלא הסתמך עליו רק לזמן מוגבל, אבל בשיק סחיר יכול להיות שהמוצא יתבענו לאחר עשר שנים, ואינו מסתבר, שהרי בכל חוב יש סיכון שהלוה לא יוכל לפרוע ואף על פי כן הסתמך והלוה.)). אמנם, לפי סברא זו ייתכן, שאין הלוה מתחייב רק כפי הסכום שהלוה יכול למכור את השיק מבלי להתחייב באחריות, שהרי מה שהלוה יכול למכור את השיק במלוא הסכום, אינו אלא מצד שמתחייב באחריות, אבל השיק מצד עצמו אינו שווה את כל הסכום הרשום עליו.

הלוה מתחייב למלוה בקבלת הכסף מהבנק

במקרה שהלוה פדה את השיק וקיבל את מלוא הסכום, נראה שחייב לפרוע למלוה את כל הסכום שקיבל, אף שמחשבון המלוה לא יצא רק חלק מהכסף. שהרי שלוחו של המלוה נתן לו את מלוא הסכום על פי ציוויו של המלוה, ומה לו ללוה אם השליח לא חזר לדרוש מהמלוה מה ששילם עבורו, מכל מקום 'שלוחו של אדם כמותו' (עיין שו"ע סי' קפב סעיף א) ושליח המלוה נתן את מלוא הסכום. ואם כן אף אם המלוה לא נתן שיק, אלא נתן הוראה לבנק להעביר 10,000 דולר לחשבון הלוה, הבנק זיכה את חשבון הלוה בסך 10,000 דולר וחייב את חשבון המלוה בסך 1,000 דולר, יתחייב הלוה בכל הסכום שקיבל. בנוסף לכך הרי המלווה התחייב באמת סך 10,000 דולר לבנק וחייב לילך ולהודיע להם שטעו בחשבון.

אלא שאם בעלי הבנק הם גויים והמלוה רוצה להפקיע את ההלואה ולא לשלם לבנק, לכאורה היה מקום לומר שאין  הלוה חייב לפרוע את כל הסכום שקיבל, שמה שהפקיד נתן לו סך 10,000 דולר אינו משעבד אותו למלוה, שהרי אין שליחות לגוי ((ואף שהפקיד והבנק הם פועלים של בעל החשבון, שהרי בעל החשבון משלם עבור ניהול החשבון, מכל מקום אין לומר 'יד פועל כיד בעל הבית', שהרי מבואר בנתיבות סי' קפח סק"א שאף שדין 'יד פועל כיד בעל הבית' שייך אף באותם שאינם בני שליחות, מכל מקום לא אמרו רק שכוחו של הפועל ככוחו של בעל הבית, והיינו לענין קנין הגבהה או משיכה, שנחשב שהוגבה מכוח בעל הבית, אבל אין רשות פועל כרשות בעל הבית. ולפי זה, בנידון דידן שהפועל נתן כספי הבנק ולא כספי המלוה, אינו נחשב כאילו נתן המלוה מדין 'יד פועל כיד בעל הבית', שרק מעשה הנתינה מתייחס לבעל הבית ולא הבעלות על הכסף.)). וכן אין המלוה יכול לטעון שהוא התחייב סך 10,000 דולר, שהרי המלוה התחייב חיוב קלוש שביכולתו להפקיע, שהרי הפקעת הלואת גוי מותרת, כמבואר בשו"ע סי' שמח סעיף ב. והמלוה רשאי אף למשוך את יתרת הזכות שיש לו בבנק על פי הטעות, שהרי טעות גוי מותרת ((וההיתר בטעות גוי היא אף כשנוטל מן הגוי ולא רק כשמפקיע הלואה, שהרי בספר ים של שלמה ב"ק פ"י סי' כ כתב שכל הטעיה במקח היא גזל ולא הפקעת הלואה, ואף על פי כן אם הגוי טעה מעצמו מותר.)).

אמנם נראה שהלוה מתחייב לפרוע באמצעות הכסף שקיבל מהפקיד מדין 'עבד כנעני'. והיינו כמבואר בקידושין דף ז ע"א "הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני", שכשם שעבד כנעני יכול להשתחרר באמצעות כסף שאחרים נותנים לאדון עבור שחרורו, כן אדם יכול לקדש ולקנות באמצעות כסף שאדם נותן עבורו. וכן בנידון דידן נראה שאף שאין הפקיד יודע אם המלוה פורע חוב באמצעות שיק זה או שקונה בו נכסים, מכל מקום הפקיד מתכוון לתת את הכסף לזכות המלוה, וממילא נחשב כאילו המלוה הלוה את הכסף בעצמו והלוה מתחייב לפרוע לו ((לפי דעת הנתיבות בסי' קצ סק"ג אם הבנק חוזר ומחייב את המלוה בכסף שנתן ללוה, אין צריך לדין 'עבד כנעני', שחידוש של 'עבד כנעני' הוא רק כשהנותן נותן דרך מתנה. אמנם יתכן שאם הבנק טעה ולא חייב את המלוה שוב צריך לדין 'עבד כנעני'. והקצות שם סק"ב סובר שאף אם הנותן חוזר וגובה מהזוכה צריך לדין 'עבד כנעני'.)).

ויש לציין שלדעת רש"י בקידושין דף ז ע"א אף אם בעלי הבנק הם יהודים אין נתינת הכסף של הבנק משעבדת את הלוה למלוה מדין שליחות, אלא רק מדין 'עבד כנעני'. שאם לא היתה התורה מחדשת דין 'עבד כנעני' היינו אומרים ש'שלוחו של אדם כמותו' הוא רק כשהשליח קונה בכספי המשלח ולא כשקונה מכספי עצמו.

דין 'עבד כנעני' בהלואה

ואף שדין 'עבד כנעני' לא נאמר בגמ' רק לענין קידושין וקנינים, מכל מקום נראה להוכיח שאף בהלואה, הלוה יכול להשתעבד על ידי כסף שקיבל מאחרים עבור המלוה, שהרי בגיטין דף יג ע"ב לענין קנין 'מעמד שלשתם' בהלואה מבואר שהקנין חל מכוח "נעשה כאומר לו בשעת מתן מעות שעבדנא לך לדידך ולכל דאתו מחמתך", והיינו שהלוה מתחייב בשעת הלואה אף לזה שהמלוה ימכור את החוב במעמד שלשתם. וכתב בחידושי הרשב"א שם וז"ל: "כל מאן דכתב בשעת מתן מעות משתעבדנא למאן דאתי מחמתך, מאן דאתי מחמתיה כמלוה גופיה חשבינן ליה ולא כלוקח", הרי שהלוה יכול להשתעבד בקבלת הכסף אף לאחרים. לכאורה דין זה נובע מדין 'עבד כנעני', וכן כתב המהרי"ט אלגאזי בבכורות פ"ה במפורש דמשתעבדנא למאן דאתי מחמתך מועיל מדין 'עבד כנעני'.

הכותב שטר על שם חבירו – חילוק הנתיבות בין קנין להלואה

אמנם, הנתיבות בסי' ס' ס"ק יט מחלק בין קנין לחוב, וכתב שאם ראובן קנה שדה וכתב את השטר בשם שמעון וטוען שהשתמש בשם שמעון בשקר, ובאמת הוא הקונה, יכול שמעון לטעון שהשטר מוכיח שהוא קנה את השדה, ואף שהוא לא נתן את הכסף, מכל מקום ראובן נתן את הכסף וקנה עבורו, וממילא זכה בשדה מדין 'עבד כנעני'. אבל אם ראובן הלוה כסף וכתב את השטר בשם שמעון, אין שמעון זוכה בחוב, שהרי לא כתוב בשטר שהמלוה אמר ללוה שיזכה בכסף עבור שמעון. כן כתב הנתיבות, ולא הסביר למה בקנין יכול שמעון לזכות מדין 'עבד כנעני' ובחוב לא. ובהגהות מילואי משפט שם הבין מדברי הנתיבות שאין דין 'עבד כנעני' בהלואה.

אמנם אם זו כוונת הנתיבות, נמצא שהנתיבות סותר את עצמו ששם בס"ק כג מפרש דברי הסמ"ע בס"ק לא שאדם שקונה או מלוה כסף וכותב את השטר על שם בנו הקטן וגם "אמר בשעת נתינת הכסף שקונה אותו (או שמלוה) לבניו או שאמר תנו השטר לידם", זוכה הבן בחוב, ולא סייג שצריך לומר ללוה שיזכה בכסף עבור בנו הקטן. וכן בסי' סו ס"ק לד כתב שאדם שלוה כסף מגוי בשטר והגוי מכר את השטר ליהודי במסירה בלא כתיבה, יכול היהודי לגבות מהלוה שכל המלוה לגוי מלוה על סמך דיניהם, וכאילו פירש שהוא משתעבד לכל מי שיקנה מהגוי במסירה בלבד. ואם אין דין 'עבד כנעני' בהלואה, כיצד יכול להשתעבד למי שיקנה את השטר מהגוי.

ונראה לענ"ד לפרש דברי הנתיבות בס"ק יט באופן אחר, שבאמת אדם יכול להלוות כסף ושישתעבד הלוה לאחר, וכל החילוק בין מכר להלואה שבקנין 'עבד כנעני' במכר, הזוכה הוא הקונה, ולא נותן הכסף, אבל בהלואה הזוכה בשעבוד אינו הופך להיות המלוה, אלא זה שנותן את הכסף הוא המלוה. ולכן בשטר מכר שכתוב ששמעון קנה, אנו אומרים שראובן אמר למוכר שהקנין יהיה על שם שמעון, ובקנין 'עבד כנעני' שמעון הוא הקונה, מה שאין כן בשטר הלואה שכתוב ששמעון הלוה, אף אם אמר ראובן ללוה שהוא מלוה בשם שמעון, אין בלשון זה ששמעון יזכה בשעבוד, אלא ששמעון הוא המלוה, ואין שמעון יכול להפוך למלוה אלא אם יזכה בכסף לפני ההלואה ((ואם לא כתבו שטר הלואה, אלא ראובן הלוה ללוי וכתב בשטר שלוי חייב לשמעון חוב של הלואה, בזה יש מקום לומר שראובן הלוה ללוי כדי שיתחייב לשמעון מדין 'עבד כנעני'. אמנם נראה, שאפילו אם השטר כתוב בלשון זה, אין שמעון יכול לזכות בחוב, שהרי כתב הנתיבות שם שאין שמעון זוכה בקנין שטר, כיון שראובן אמר לעדים שימסרו את השטר לידיו ולא לידי שמעון, אלא שאם השטר כתוב על שם שמעון אנו מניחים שבשעת מתן מעות אמר ראובן ללוי שהוא עושה בשם שמעון (וכאילו הוא שלוחו של שמעון), ובקנין אנו מניחים שראובן אמר ללוי אני קונה בשם שמעון, אבל בהלואה אנו מניחים שאמר אני מלוה בשם שמעון, וזה ודאי שקר, שהרי הכסף אינו של שמעון, ולא מסתבר שראובן אמר ללוי בשעת מתן מעות, אני זוכה בשעבוד גופך בשם שמעון, אלא אני מלוה בשם שמעון, ואף אם נוסח השטר הוא לוי חייב לשמעון. עוד נראה שבשטר מכר, אף אם כתוב בשטר ששמעון שילם את הכסף, מכל מקום כיון שאנו מניחים שראובן אמר בשעת מתן מעות ששמעון קונה, זכה שמעון, ואף אם ראובן הוסיף לומר שהכסף הוא של שמעון, והודאה זו היתה שקר, אין ההודאה השקרית מקלקלת את ההודאה שיכולה להיות אמת גם אם הכסף של ראובן.)). ואף שיש בפירוש זה קצת דוחק, מכל מקום נראה שיותר דוחק לפרש שהנתיבות בא לחדש חידוש גדול שאין דין 'עבד כנעני' בהלואה ברמז בלבד.

ועל כל פנים העיקר לדינא הוא שיש דין 'עבד כנעני' בהלואה, וכפי שמוכח מדברי הנתיבות בס"ק כג ובסי' סו, וכפי שהוכחנו מסוגיית 'מעמד שלשתם' ((ואין לפרש בסוגיא שם שהמלוה מזכה את הכסף לבאים מכוחו וממילא אין צריך לדין 'עבד כנעני', שהרי כתב בחידושי הריטב"א שם וז"ל: "ומיהו לא שייך הכא דין ברירה, אלא בדבר שאי אפשר לחול אלא במקום אחד או באיש אחד אבל אינו ידוע איזהו, דהתם אמרינן דהוברר הדבר למפרע שזה היה, וכאותה דכתב גט למי שתצא בפתח תחלה, אבל הכא אינו כן, ששעבודו של זה אינו לאדם אחד אלא לכל מי שירצה זה ואפשר שיהא משועבד לכל העולם בזה אחר זה ובכי הא לא שייך ברירה". וכל זה אינו שייך רק בשעבוד שהלוה משתעבד לכל העולם, אבל לזכות את הכסף, אין שייך לומר שמזכה לכל העולם, שאם הכסף הוא של ראובן אינו של שמעון, ואם כל העולם שותפים בו, אין לכל אחד רק שעבוד על חלק מועט.)).

עוד יש לדון באופן שבעלי הבנק הם גויים, אם הלוה משתעבד למלוה על ידי קבלת הכסף מהבנק, ויסוד הספק הוא אם דין 'עבד כנעני' מסתמך אף על דין שליחות ואין שליחות לגוי, או שדין 'עבד כנעני' אינו תלוי בדין שליחות. ונאריך אי"ה בשאלה זו במאמר השני.

הכותב: הרב ברוך שובקס – חבר בית הדין נתיבות חיים

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל