דקדוק בתפילה

רבני בית ההוראה
י"ח סיון ה'תש"ע
האם יש להקפיד שלא לומר חולם במבטא ישיבתי “אוי” ולומר דווקא “או”, כביטויו הנכון? האם לכל הפחות יש להקפיד על כך בקר”ש? האם יש להקפיד על דקדוקי מילות התפילה, מלעיל ומלרע, שבא נח ונע, וכדו’? האם יש הבדל בין הנידונים?
תשובה:
בענין המבטא, כיון שברור שיש חילוק בין המבטאים ואין אנו יודעים מי הנכון כל אחד יש לו לנהוג כפי מקומו ורבותיו, ולגבי להקפיד על דקדוקי מילות התפילה, מלעיל ומלרע, שבא נח ונע, וכדו’- מבואר במפורש בשו”ע (או”ח סי’ ס”א סעיפים כא-כג) “צריך בכל אל”ף שאחר מ”ם להפסיק ביניהם, כגון: ולמדתם אותם; וקשרתם אותם; ושמתם את; וראיתם אותו; (וזכרתם את; ועשיתם את), שלא יהא נראה כקורא: מותם מת. – סעיף כב- אף בפסוקי דזמרה ובתפלה צריך לדקדק בכך. הגה: והוא הדין הקורא בתורה בנביאים ובכתובים יש ליזהר (ב”י בשם הרד”ק). – סעיף כג – צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח”.

4 תגובות

    א"ב:

    לא הבנתי למה ‘אין אנו יודעים מי הנכון’.

    ודאי שהוספת יו”ד אחרי חולם (אוֹי במקום אוֹ) זה שיבוש שנוצר במשך הגלות הארוכה, כי אם מוסיפים אותה אז החולם הוא כבר ‘עיצור’ ולא רק ‘תנועה’, או במלים אחרות ה’נח נסתר’ נהפך ל’נח נראה’, ופשוט.
    וראיה לכך (למרות שאחרי מה שכתבתי קודם לא צריך שום ראיה) כתב בקונטרס ‘קול יעקב’ שבסוף סידור ‘עוד יוסף חי’, שבג”ד כפ”ת אחרי חולם הן רפויות ואם מבטאים את החולם ‘אוֹי’ אז הן צריכות להיות דגושות.

    ככל הנ”ל נכון גם לגבי צירי.

    ולגבי מבטא האותיות בזה גם האשכנזים מודים שמבטאם משובש, ולכן לא מובן כלל מדוע לא לבטא כמנהג הספרדים (ג רפויה, ד רפויה, ה, ו, ח, ט, ע, צ, ק, ת רפויה – כל זה האשכנזים לא מבטאים נכון, ולצערנו רוב הספרדים למדו מהם).

    רבני בית הוראה:

    אני מודה על האמת שאינני בקי די הצורך בדקדוק, אבל ברור בעיני שלבוא ולומר ברור שהאשכנזים מתפללים בצורה משובשת, כאשר אתה מדבר על מסורת בת מאות רבות של שנים, וגדולי וענקי רוח שהתפללו כך, אם זה רבי עקיבא איגר או הקצות החושן הש”ך הסמ”ע הט”ז כל נושאי כלי השלחן ערוך שכולנו נשענים על פסיקותיהם, הגר”א שהיה גדול המדקדקים והיה בקי נפלא בחכמת הדקדוק ובכלל ומי אני שאדבר, זו לא סתם יהירות אלא גם חוסר כבוד ואין בזה טעם. מסורת ישראל שהונהגה מאות רבות של שנים ודאי יש שהיא מוסמכת ובעל שורשים עמוקים, ולכן כל עדה תלך אחר מנהגיה תוך כבוד הדדי למנהגי עדות אחרות.
    באותה מידה ממש ניתן היה הרי לומר שהמבטא הספרדי בהכרח שגוי, שכן אין שום הבדל בין קמץ לפתח ובין צירי לסגול, אמת שיש שאומרים שהספרדים בימי קדם ידעו לבטא את ההבדל, בפועל לא פגשתי מישהו שיודע, ולא מתקבל על הדעת לומר שההבדל ביניהם הוא כה קטן עד שצריך להיות מומחה ובקי כדי לבטאו, כך שחילוקי ההברות אצל האשכנזים יותר משכנעים.
    אבל כמובן אין טעם לטענה כזו, כיון שכך מנהג הספרדים עליהם ללכת במנהגם כפי שבני אשכנז מחוייבים למנהגיהם.

    א"ב:

    ודאי וודאי שצריך לתת כבוד למנהגי עדות אחרות, אבל לענ”ד זה עדיין לא הופך את המנהגים הללו לנכונים.
    אשכנזי שיודע לבטא כראוי ח’ ו-ע’, האם נאמר לו שבגלל שמשך מאות שנות גלות הגדולים ביטאו את זה כ’ ו-א’ (מחוסר ידיעה, עי’ מ”ב קכח), לכן גם הוא יצטרך להגות כך?

    רבני בית הוראה:

    יש הבדל בין מבטא האותיות, שהוא יותר ענין של לישנא קלילא, לא הקפידו אבל לא היה מנהג אחר, לבין הניקוד, שהוא מנהג ברור שיסודו בהררי קודש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *