הרב מנדל שפרן – חיוב תנאים סוציאליים לעובדים על פי ההלכה – ניסן תש”ע

רבני בית ההוראה
ה' אייר ה'תש"ע

הרב מנדל שפרן

אלו תנאים סוציאליים מחוייבים לתת לעובדים על פי ההלכה

נכתב על ידי אחד השומעים

כותרות הנושאים

הכל כמנהג המדינה גדרו

התניה שלא יתן את כל התנאים הסוציאליים

טענה נגד המנהג על מי ההוכחה

התניה לאחר תחילת העבודה

כמשתנים שעובד ללא תלוש

איך חלים חיובים שאינם בעצם השכר

בל תלין בתנאים שהם מחמת מנהג המקום או המדינה

פיטורי נשים בהריון ואחרי לידה וכד’

פסיקת ערכאות

חובת ההוכחה על סיבת הפיטורין

________________________

כאשר סוכם על שכר עם עובד, ולא היה סיכום מפורש על תנאים סוציאליים שהחוק מחייבם האם המעביד חייב בהם על אף שלא דובר עליהם

א.         הכל כמנהג המדינה גדרו

במשנה תחילת השוכר את הפועלים מבוא שבעניינים שבין עובד ומעביד וכללי השכר “הכל כמנהג המדינה”, ולפי זה לכאורה פשוט שאם מנהג המדינה הוא לתת תנאים סוציאליים – ממילא חייב לתת, הדבר נפסק להלכה בשו”ע (סימן שלא).

אולם באמת יש בזה שני ענינים מהותיים בעצם ההסכם אם כי שורש הדבר שונה זה מזה:

1. כל הסכם שנעשה בין שני צדדים בסתם, עיקרו ההסכם מבוסס על המקובל במנהג המדינה. ולכן אומרים שמסתבר שדעת הצדדים היתה לנהוג זה עם זה כמנהג המדינה.

2. מעבר לכך יש בזה תקנה שאף אם לא התנו במפורש תנאים, ברור לשני הצדדים שהתנאים הם לפי מה שמקובל.

והיינו, הענין הראשון הוא התחייבות מרצון, דהיינו שאנו תולים שכך רצון האנשים בעשית ההסכם לנהוג זה עם זה כמנהג המדינה. ואילו החלק השני הוא חיוב על פי דין, שמנהג המדינה יוצר מעין חוק מחייב ולכן גם אם לא ידע ולא רצה, זה מחייב אותו גם נגד רצונו, כיון שהחיוב הוא על פי דין.

ב.         התניה שלא יתן את כל התנאים הסוציאליים

מאחר ונתבאר על פי כללי ההלכה, מה שאמרו ‘הכל כמנהג המדינה’ בפועלים, אין זה משום שדואגים לפועלים, [“תקנה סוציאלית”], אלא שמנהג המדינה הוא קובע את התנאים שאנו תולים שדרך בני אדם להסכים עליהם. וממילא אם התנו אחרת – זה תקף.

כלומר, לפי החוק במדינת ישראל אי אפשר להתנות על זכויות הפועל, משום שזכויות הסוציאליות נעשו בדווקא לטובת הפועל, אך לפי ההלכה ‘מנהג המדינה’ אינו מתן זכות יתירה לאחד על חבירו אלא עיקרו ומטרתו למנוע ויכוחים, ולכן אם התנו אחרת – התנאי תקף לחלוטין, וכפי שמבואר בתוספות (ב”מ פג. ד”ה השוכר) ונפסק להלכה בשו”ע (חו”מ סי’ שלא ס”א) ומקור לכך הביא בביאור הגר”א (סק”א) מהדין של מתנה שומר חנם להיות כשואל.

כפי שנתבאר לעיל אדם רשאי להתנות עם פועליו שלא יתן להם את התנאים הסוציאליים, והדבר תקף על פי הלכה ואין לחייבו לכך.

אולם נראה שמכל מקום יש בזה משום איסור אונאה, מאחר ובסופו של דבר הפועל מקבל פחות 17%, שהמקח מחושב עם התנאי שמצורף אליו, אף על פי שהוא דבר נוסף.

ג.          טענה נגד המנהג על מי ההוכחה

הכלל בכל דבר שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ופועל הדורש מעות מבעל הבית הוא זה שרוצה להוציא מחבירו, ואם כן היה מקום לומר שאם יש ויכוח אם תנאי השכר היו לפי המנהג או לא, שעל הפועל להביא ראיה שהתנו שההעסקתו תהיה לפי מנהג המדינה, אולם באמת הוא להיפך, שעיקרו של הדין של ‘הכל כמנהג המדינה’ הוא שלא הולכים לפי הכלל הרגיל של המע”ה, אלא המנהג הוא ברירת המחדל, וזה שרוצה לשנות הוא זה ש’מוציא’, שאי אפשר לטעון נגד המנהג.

והדברים מבוארים בדברי הירושלמי (ב”מ פרק ז הלכה א) והובא בראשונים שם, שלא מועיל טענה נגד מנהג המדינה, ‘בכל מקום המע”ה חוץ מזו. זאת אומרת מנהג מבטל הלכה’. אין הטעם משום שבעל הבית לא נאמן לומר שהיו תנאים נגד המנהג, אלא זו עיקר התקנה שהמנהג הוא זה שקובע.

וכן מובא בנמוקי יוסף (ב”מ שם) על פי הירושלמי שאם הפועלים עברו מעיר לעיר שהמקום שקובע הוא המקום שהגיעו לשם כעין שאמרו לגבי דיני מנהג המקום של איסור והיתר (כמבואר בפרק ד דפסחים), אם דעתו לחזור או לא וכו’. ולכאורה יש לדון מה היה דעתם של הפועלים או של המעבידים ומה זה קשור לדיני מקום שהלך משם ומקום שבא לשם. ועל כרחנו, שמנהג המקום הוא תקנה שחלה ללא קשר לדעת הצדדים כיון שזה דין בעצם.

וביאור הדברים על פי החזו”א (אבה”ע, סימן עב אות ז) שכתב שגדרי מוחזק ומוציא הוא שכל מי שבא בטענה שמשנה את העניין, נחשב מוציא. ומי שמחזיק את המצב נחשב מוחזק. וכתב שכמו שמוחזק נחשב מי שמוחזק בפועל בממון, כמו כן מי שידוע לו הצד הממוני יותר הוא הנחשב למוחזק, וחברו נחשב מוציא, שכל הטוען דבר מחודש, נחשב מוציא. ובזה מסביר החזו”א את הסברא מדוע מי שטוען נגד מנהג המדינה נחשב מוציא.

ולכן כשיש מחלוקת בין המעביד לפועל אם התנו נגד מנהג המדינה או לא, זה שטוען שהתנו כנגד המנהג נחשב המוציא, ועליו להביא הראייה, שביסוד הדין אנו מניחים שנהגו כמנהג המדינה.

ד.         התניה לאחר תחילת העבודה

כאשר המעביד לא הודיע על כך שאינו מתכוין לשלם לפי התנאים הסוציאליים והעובד שותק כי מפחד שיפטרו אותו. הדבר תלוי, שאם מחל באופן מפורש, הוא ויתר על התנאים אלא אם כן עשה מסירת מודעה לפני כן באופן המועיל.

וכמו כן יש חילוק אם נתקבל לעבודה לשנה שלימה, או במקום שאינו יכול לפטר באמצע השנה, כגון במוסדות חינוך, שהמנהג שאי אפשר לפטר באמצע שנה, במקרה כזה אף אם העובד שותק, המעסיק חייב משום שלא יכול להוריד שכר באמצע השנה, אך אם הודיע לו על כך בסוף השנה לקראת העסקתו בשנה שלאחריה, זה נחשב כמי שהוא פיטר אותו. ואם העובד בא בכל זאת בחזרה לעבודה נחשב שמסכים לתנאים החדשים.

ה.         כמשתנים שעובד ללא תלוש

גם כשהתנו מראש שהעבודה היא ללא תלוש, מכל מקום יש חיוב לתנאים הסוציאליים האחרים, שרק על מה שהתנו נפטר בעל הבית, אך לא על הדברים שלא התנה עליהם, ואי נתינת תלוש אינו פוטר ממנהג המדינה על דברים אחרים.

ו.          איך חלים חיובים שאינם בעצם השכר

הנה בדברים שמתחייבים בהם משום מנהג המדינה יש לעיין בזה, בשלמא הסכום של העבודה מסכמים מראש כמה משלם המעביד וכדו’, אך דבר שהוא ממנהג המדינה ולא סוכם במפורש, הרי ברור שאין זה ממש חלק מהשכר, דבר פשוט הוא שהתנאים הסוציאליים הינם אלמנט נוסף על השכר, ולכאורה איך חל החיוב בפועַל והרי לא התנו על זה, ונראה שזה חלק מפסיקת המקח.

וביאור הדברים הוא על פי מה שכתבו האחרונים שיש דינים בשכירות שחלים על פי דין גם ללא התחייבות מרצון.

דוגמא לדבר, השוכר חמור סתם, ומתה, הדין הוא שצריך לתת לו חמור אחר. וגם בזה צריך ביאור איך המשיכה הראשונה של החמור הראשון, מחייבת את המשכיר לתת לו חמור אחר?

בחי’ ר’ שמעון שקופ (קידושין סי’ יז) בסוגיא של מנה אין כאן משכון אין כאן) ביאר שהקנין של השכירות מחייב בכל מה שמקובל בשכירות זו. אם בשכירות מקובל לתת חמור אחר כשמת החמור, ממילא הקניין הוא גם על זה, והיינו שיש שיעבוד הגוף להעמיד את השכירות לשוכר, והוא הדין יש שיעבוד הגוף לשלם לפי כללי המנהג ((ומובן לפי מה שנתבאר במקום אחר, שהשכירות היא על האדם ולא על החפץ, וממילא מובן הכל.)).

ז.          בל תלין בתנאים שהם מחמת מנהג המקום או המדינה

לפי מה שנתבאר נראה פשוט שבמקום שנהגו לתת שתיה לעובדים כקפה וכד’ באמצע העבודה הגם שחייב לתת, אולם אינו עובר על זה ב’בל תלין’ כיון שזה לא חלק מהשכר, ואין על זה ‘בל תלין’. והוא הדין גם בתשלומי נסיעות.

לפי זה גם אין דין של ‘בל תלין’ לא על תשלום ימי מחלה ((מאחר ועל פי דין אין חיוב לתשלום על ימי מחלה, ורק שאין זה נחשב שהעובד חזר בו מהעבודה, אך בעל הבית אינו חייב על פי דין לשלם כפול גם לו וגם לעובד שבמקומו, אולם על פי המנהג יש חיוב [כל מלאכה לפי המנהג שנהגו בה על פי חוק].)). וכמו כן אין איסור בל תלין באיחור דמי פיצויי פיטורין, מאחר ותשלומים אלו הינם תשלומים מעבר לשכר עצמו ואינם בבסיס השכר ((כעין זה גם לגבי דין בל תלין בשכירות בתים, שמבואר באהבת חסד (פרק ט) שגם על שכירות בית יש בזה איסור של בל תלין, אולם כשאחד מהתנאים הם שהשוכר צריך לתקן או לשלם על תיקונים וכדו’ לבעל הבית כשבעל הבית אינו הפועל, אין בזה דין של ‘בל תלין’.)).

ח.         פיטורי נשים בהריון ואחרי לידה וכד’

אמנם עצם איסור פיטורי נשים בהריון וכד’ אינו מן הדין אלא מחמת החוק, אך כיון שבדרך כלל החוק זהו המנהג, לכן הולכים לפי החוק. ולא משנה אם המעסיק ידע מזה או לא.

יסוד הדבר הוא משום שחוקי עבודה שונים משאר החוקים, חוקי עבודה נוצרו מהמנהג.

ט.         פסיקת ערכאות

פסיקת ערכאות ביסודה אינה נחשבת למנהג, ואינה יכולה לחייב את המעסיק, אולם אם מחמת הפסיקה הדבר הפך למנהג המקובל, הרי המנהג הוא זה שמחייב, אך כל עוד שהפסיקה לא הפכה למנהג אין זה מחייב.

י.          חובת ההוכחה על סיבת הפיטורין

פיטורין ללא סיבה מחייבים פיצויים, אולם פיטורין עם סיבה מוצדקת אינה מחייבת במקרים רבים בפיצויי פיטורין, על פי החוק חובת המעסיק להוכיח שהפיטורין היו מוצדקים כדי לפוטרו מחובת הפיצויים, אולם על פי ההלכה היה צריך להיות לכאורה שחובת העובד להוכיח שפוטר ללא סיבה, שהרי הכלל הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

אולם יש לחלק, בדבר מאחר וחוק זה אינו חוק כללי בדיני ראיות שהוא להיפך מדיני התורה, אלא דין מיוחד בדיני עבודה שהעובד נאמן לומר שפוטר ללא סיבה, ולכן רק בזה אומרים שכיון שהמנהג הוא שבכל פיטורים על המעביד להוכיח סיבת הפיטורין, לכן גם על פי ההלכה על המעסיק להביא את הראיה שפיטר בצדק ולא על העובד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים