לתרומות לחץ כאן

הרב יוסף פליישמן – פיטורי עובד לאחר שהתחיל לעבוד – ניסן תש"ע

הרב יוסף פליישמן

מתי מותר למעביד לפטר פועל

נכתב על ידי אחד השומעים

כותרות הנושאים

פועל שהתקבל לעבודה והתחיל לעבוד, האם אפשר לפטרו?

סיכום

פועל לזמן ופועל סתם

התחייבות לזון בסתם או בשעה שצריך

האם יש לדמות מתחייב לזון את חבירו לפועל

כשהמנהג שהשכירות לתקופה ומשלם חודשית

פעמים שהשכירות לעולם אפילו שקבעו זמן בחוזה

פועלים שמושכרים לעולם ואי אפשר לפטרם לכל הדעות

א. מעלין בקודש

ב. פיטורי בעלי תפקיד של שררה

מה נחשב תקפיד של שררה

פיטורי דיין

פיטורי חזן

פיטורי בעלי שררה מחמת סיבה

פיטורי חזן כשנשא שתי נשים בהיתר

פיטורי פועל שנכשל במלאכתו

___________________________

א. פועל שהתקבל לעבודה והתחיל לעבוד, האם אפשר לפטרו?

כתב השו"ע (סימן שלג סעיף ב):

"ואם הלכו וכו' אף על פי שלא היו מוצאים להשכיר עצמם אמש, נותן להם שכרם כפועל בטל והוא שעכשיו אינם נשכרים כלל. אבל אם מוצאים מי שישכרם בשכירותו, אין להם אלא תרעומת. ויש אומרים דאפילו לא מצא רק מלאכה כבדה מזו, רק שרוצים להוסיף בשכרן, צריכין להשכיר עצמן במקום אחר, ויש חולקין.

ואם אינם מוצאים להיות נשכרים אלא בפחות, משלם להם הפחת וכו', מלמד שהשכיר עצמו לשתי שנים והתחיל שנה ראשונה, מקרי התחלה גם לשנה שניה; והוא הדין כל פועל.

הדינים המתבארים מדברי השו"ע והרמ"א הינם כדלהלן:

א. פועל שהתחיל לעבוד אין אפשרות לפטר אותו, אלא חייב להעסיק אותו עד סיום הזמן שקבעו לעבודה, אלא שמכל מקום אם החליט לפטר אותו, צריך לפצותו, אך אינו חייב לפצותו במלא השכר שסוכם עמו, אלא נותן לו שכר כ"פועל בטל"

ב. רשאי בעל הבית שלא לתת לו את סוג העבודה שסוכם מראש, ורשאי לתת לו סוג עבודה אחרת, ובמקרה זה אינו חייב לתת לו פיצויים.

ג. אם ישנה אפשרות באותו זמן ומקום למצוא עבודה דומה ובמחיר דומה לעבודה שסוכמה, אינו חייב לפצותו על פיטוריו, ומכל מקום יש בזה 'תרעומת'.

ד. אם ישנה אפשרות למצוא עבודה אחרת, אולם אותה עבודה הינה מלאכה קשה ממלאכת בעל הבית המפטר, הביא הרמ"א ב' דעות, יש אומרים שבעל הבית אינו חייב לפצותם, אלא ילכו לעבוד בעבודה הקשה, ויש חולקים וסוברים שאינם חייבים לקחת את העבודה הקשה, וחייב בעל הבית לפצותם בסכום של פועל בטל [והגם שהש"ך רוצה לומר שאין מחלוקת, אך בפשטות יש שתי דעות].

ה. אם מוצאים עבודה בסכום פחות ממה שסוכם עם בעל הבית, צריך בעל הבית לפצותם ולהשלים עד הסכום שסוכם עמם.

לסיכום:

אין איסור לפטר עובד, אלא השאלה היא רק מהו הסכום שבעל הבית חייב לשלם לפועל. ולכן באופן שבעל הבית מוכן לשלם לפועל כפי שנתבאר – אין כאן שום דין ודברים.

פועל לזמן ופועל סתם

יש לעיין בפועל שהתחיל בעבודתו, עד מתי נחשב שהוא שכור לבעל הבית שאם יפטרו יתחייב בעל הבית לשלם לו לפחות כפועל בטל.

פועל שנשכר לזמן מסוים, לכשנגמר הזמן, פשוט שנגמר החיוב של בעה"ב להעסיקו. אך אם נשכר בסתם, ולא סוכם על זמן מסוים ביניהם מהי מחויבותו של בעה"ב?

ולמעשה יש פער גדול מאד בין השיטות בעניין זה, וכפי שיתבאר.

יש להקדים לכך מקור נוסף שדנו הפוסקים כעין זה והוא התחייבות לזון.

התחייבות לזון בסתם או בשעה שצריך

כפי שהביא הרמ"א (סי' ס סעיף ג):

"וי"א דהמקבל עליו לזון חבירו סתם, כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע.

הסמ"ע (שם ס"ק טו) כתב שיתכן שכוונת הרמ"א היא שתלוי מדוע התחייב לו לזון אותו חבר, שאם התחייב לו משום שהיתה תקופה שאותו חבר היה צריך, סתמא דעתו היתה כל זמן שצריך, ואם התחייבותו היתה אפילו שאותו חבר לא היה מחויב וצריך לאותה התחייבות אם כן אומדים שדעתו היא לכל ימי חייו, ונשאר בצ"ע.

ובהמשך כתב הרמ"א שם "וי"א דאם קבל עליו לזונו סתם, או יתן לו ק' זהובים לשנה, נפטר בשנה אחת מנדרו". וביאר דבריו שם הסמ"ע (ס"ק טו) שהחיוב הוא לא דווקא לשנה, אלא המינימום שאפשר להכניס בתור פרשנות להתחייבותו.

ומחלוקת זו היא מחלוקת הראשונים, שדעת הרשב"א (שהיא דעה ראשונה) שהמתחייב לזון סתם, הכוונה לעולם, ואילו דעת הרא"ש (שהיא הדעה השניה) שאם יתכן שנתכוין לשנה אחת אומרים שהתחייב לשנה אחת בלבד.

ובפתחי תשובה (סי' ס סוף סק"ז, וסי' שלג סק"ג) הביא משו"ת מים חיים לגבי התחייבות של קהילה להעסיק שו"ב ולא סיכמו על זמן שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים הנ"ל, ולדעת הרשב"א התחייבותם היא לעולם, ולדעת הרא"ש התחייבותם הינה רק לשנה אחת, והיינו לזמן הכי פחות שאפשר לפרש בהתחייבותם, וכתב שם המים חיים, שמאחר והשו"ב [-הפועל] הוא "מוציא" מידי הקהל, הדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה, וכיון שכן יכולים לפטרו מתי שירצו, ואי אפשר לחייב את בעל הבית לשלם לו, אלא שלגבי דין של שו"ב מסיים שם המים חיים שיש חילוק בינו לבין סתם פועל או סתם מתחייב לזון וזאת מאחר וכל דברי הרא"ש הם רק בקיבל לזון לחבירו או שידור בביתו או בקהל שפטרו לאחד ממס, אבל בקיבלו לאחד להיות שו"ב, שהמנהג הוא שכל עוד שלא נמצא בו פסול אין מעבירין אותו, בזה גם הרא"ש מודה שנחשב ששכרוהו לכל ימי חייו או כל זמן שצריך ע"ש.

האם יש לדמות מתחייב לזון לפועל

ומדברי המים חיים מבואר שיש לדמות מתחייב לזון לפועל, אך מדברי שאר האחרונים נראה שנחלקו לכאן ולכאן:

שיטת הדברי מלכיאל (ח"ג חו"מ סי' קנא) והחזון איש (ב"ק סי' כג אות ב) שלא מסתבר לומר שאדם שוכר פועל לעולם ועד, אלא כל יום ויום הוא שכירות בפני עצמו, ולכן אם קבע שכירות כך וכך ליום. אם הוא משלם תשלום יומי, כל יום הוא שכירות חדשה, ואם משלם תשלום חודשי אם כן כל חודש וחודש נחשב לשכירות חדשה. אמנם, הוא מסייג שאפילו אם משלם כל יום, ייתכן שהשכירות הוא לל' יום. ותלוי בראות עיני הדיין.

שיטת האגרות משה (חלק א סימן עה) שיש לחלק בין המקרים של התחייבות למזונות לשכירות פועלים, וזאת מחמת שלוש טענות, א. התחייבות לזון היא רק נתינה חד צדדית ולכן מפרשים את זה למינימום, אך כאשר אדם שוכר פועל, יש כאן נתינה דו צדדית והוא מקבל עבודה בתמורה, ולכן בזה הרא"ש יודה לרשב"א שהוא שכור אצלו לעולם ועד, וצריך לשלם לו אא"כ יש לו סיבה מיוחדת ששכרו לפרויקט מסוים.

כשהמנהג שהשכירות לתקופה ומשלם חודשית

ונראה פשוט שאם דרך השכירות היא לשכור לתקופה מסוימת, אפילו אם משלם תשלום חודשי או שבועי, השכירות היא לכל התקופה, וכפי שמתבאר מדברי המים חיים שהובא לעיל, שאף לשיטתו שדין שכירות פועלים דומה להתחייבות לזון והמוציא מחבירו עליו הראיה, מכל מקום פשיטא ליה שבמקום שהמנהג ששוכרים לתקופה או לכל ימיו שכן יש לנהוג.

ולכן מקובל לפסוק שמלמד התקופה שהוא מושכר בדרך כלל היא לשנה, ובדרך כלל לא מחליפים עבודה באמצע השנה, ולכן אי אפשר לפטר מלמד בתוך השנה, ואם פטרוהו חייבים לשלם לו עד סוף השנה, [אם אינו מוצא עבודה אחרת כמותה, או שבמקום שמצא עבודה משלמים פחות ממקום העבודה הקודם].

יתירה מכך כתב השבט הלוי (חלק ח, תשובה אחרונה) שאברך כולל שכור ל'זמן', ולא יכול לפטר אותו באמצע הזמן. ודרך אגב מבואר מדבריו שאברך כולל נחשב כפועל.

פעמים שהשכירות לעולם אפילו שקבעו זמן בחוזה

בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' רה-רו) מבואר לגבי שכירות רב, והיה חוזה בינו לבין הקהל ששכירותלו הוא לשלש או חמש שנים, והקהל ביקשו לפטרו אחרי שלש שנים. וכתב שם החת"ס שאי אפשר לפטרו משום שלא ראינו ולא שמענו מקום שמפטרים רב, ולכן על אף שמפורש בכתב ההתחייבויות שבין הקהל לרב שהזמן הוא קצוב, מכל מקום אי אפשר לפטרו, כיון שהמנהג שאין מפטרים רב אחרי שלש שנים, הרי מבואר שלא כל פעם החוזה תקף.

כעין זה כתב האגרות משה (חו"מ, חלק א סוף סימן עה) שאין תוקף לנתינת זמן לכהונת רב. ומזכיר גם את הטעם של שררה (עי' לקמן). אמנם עי' בבה"ל סימן נג שמדבר על תפקיד של שררה במקרה של 'קלא דלא פסיק' שעשה דברים לא הגונים, ומשמע שאי אפשר להוריד אם אין ידיעות ברורות. אמנם, בד"כ לא תהיה נפק"מ בין ממונות לאיסורים בעניין זה משום שאם זה אסור – זה יהפוך למנהג וממילא יהיה נפק"מ גם לממונות.

אולם באמת יש כמה חילוקים בזה וכפי שיתבאר

פועלים שמושכרים לעולם ואי אפשר לפטרם לכל הדעות

א. מעלין בקודש

בגמרא (ברכות כח:) מדובר שהחליטו למנות את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא וראש ישיבה במקומו של רבן גמליאל, ולאחר זמן רצו להחזיר את רבן גמליאל, ואמרו שם בגמרא שאי אפשר היה להוריד את ראב"ע משום 'גמירי לן שמעלין בקודש ואין מורידין', ומבואר שתפקיד של נשיא וראש ישיבה אין לפטר משום שיש בזה הורדה בקדושה.

וכן מצינו ביומא (דף יב:) לגבי כהן גדול, שאם היה פסול בכהן גדול, ועבר פסולו שהדין שהכהן גדול הראשון חוזר לעבוד, והכהן שמילא את מקומו לא מורידים אותו לגמרי משום 'מעלין בקודש ואין מורידין'.

[דרך אגב יש לציין בזה שנחלקו האחרונים בדין הזה שאין מורידין את מי שנתמנה משום מעלין בקודש ולא מורידין אם הוא מן התורה או מדרבנן ובגמ' (מנחות צט.) מבואר שלומדים דין מעלין בקודש מפסוק אך יש סוברים שאין זה אלא אסמכתא בעלמא.

הארעא דרבנן (מערכת מ אות שפה) כתב שיש חילוק בין דין כלי שרת שלמדוהו מהפסוק שהוא מן התורה, אולם דין הורדה משררה שאמרו בגמרא לשון 'גמירי לן' אין איסורו רק מדרבנן.

אולם החקרי לב (או"ח סי' יח דף ל ע"ד) חולק על הארעא דרבנן וכתב שמאחר ולומדים דין ירושה בשררה מהפסוק של 'הוא ובניו בקרב ישראל', מוכח שזה דאורייתא. והיינו שהבין שהדין של מעלין בקודש ודין שררה של 'הוא ובניו', הוא דין אחד, ש'מעלין בקודש' זה יישום של 'הוא ובניו'. [וע"ע שדי חמד מערכת המ' אות קצד, ושו"ת הסבא קדישא או"ח סי' ה' שהאריכו בזה].

ב. פיטורי בעלי תפקיד של שררה

בספרי (דברים קסב פ"כ) דרשו על הפסוק 'למען יאריך ימים על ממלכתו', "מניין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם, ת"ל הוא ובניו בקרב ישראל", ואם כן יש ללמוד ק"ו בזה, שאם התפקיד עובר לבנים, ק"ו שהממונה בעצמו נשאר בתפקידו ואי אפשר כלל לפטרו.

והדברים מפורשים בדברי הריטב"א (מכות יג.) "ואגב אורחין שמעינן משמעתין דכל שהוחזקו אבותיו בשום מינוי ושררה והוא ראוי לכך שהוא קם תחת אבותיו, וכו', ואין צריך לומר דכל שמינוהו סתם בשום מינוי בלא קביעות זמן שאין מסלקין אותו מאותו מינוי אלא בטענה וכו', ומורי הר"מ ז"ל היה אומר בשם רבו רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דנפקא לן מדכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל כל משימות שהם בישראל יהיו לו ולבניו, וכן הוא בירושלמי דמסכת הוריות (פ"ג ה"ב), מפי רבינו ז"ל".

וכן נראה בדברי הרמב"ם (הל' מלכים א, ז) שכתב "כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה, וכו', ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל".

ויתירה מכך כתב הריב"ש (שו"ת סי' ערא) והובא להלכה (שו"ע יו"ד סי' רמה סעיף כב) שאף מי שלא קיבלוהו במפורש לרב, אלא שהגיע למקום שלא היה שם מורה הוראה והיה הוא המורה הוראה בפועל, שאין להביא לשם רב אחר שיצר את מקומו של אותו מורה הוראה מאחר והחזיק בשררה זו

מה נחשב תקפיד של שררה

מהסוגיות שבמסכת ברכות ויומא מבואר שראש ישיבה וכהן גדול זה תפקידם של שררה.

ובמס' קידושין (עו:) אמרו שכל משימות שאתה משים לא יהיו מקרב אחיך, ואמרו שם שאפילו אחראי על המשקולות זה נחשב תפקיד של שררה.

ובספר החינוך (מצוה תצז) כתב "ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות שהם במעשה או בשם כבוד מן השמות הנכבדים וכל המינויין שבישראל בירושה הם לו לאדם שזוכה בה בנו אחריו ובן בנו ובן בן בנו עד לעולם".

בפסקי דין רבניים (ח"ח עמ' 129) דנו שם לגבי משרת ר"מ בישיבה שנחשב תפקיד של כבוד ולא רק ראש ישיבה, והכריעו שם (עמ' 140) שנחשב לשררה ואי אפשר לפטר.

בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' לד) כתב בענין רב של בית הכנסת שאי אפשר לפטר משום שזה תפקיד של שררה, כנ"ל. ובתשובה אחרת (יו"ד ח"ד סי' כו) כתב לגבי מינוי גר לראש ישיבה, ופנו אליו בשאלה אם מותר למנותו כיון שאין למנות גר לתפקיד של שררה וכפי שמבואר בגמ' קידושין (שם) וכפי שפסק הרמב"ם שהובא לעיל, והשיב להתיר וכתב "שאין להחשיב משרות אלו בתקופתנו כענין של מעשה שררה, דעיקר תפקיד של ישיבה הוא ללמד לתלמידים כשהם רוצים. ומה שיש כח להמנהלים והראשי הישיבה על התלמידים לסלקם או שלא לקבל אותם לכתחילה וכדומה, אין זה אלא כמו שררה של בעה"ב על פועליו, שאין זה מעין מינוי לשררה כלל, ולפי זה משרות אלו אינם אלא כמילוי תפקיד וכעניין של עסק

ובגדר שררה, כתב האגרות משה (חו"מ ח"א סי' עה, וח"ב שם) שהוא כל מי שיכול לעבוד נגד דעתו ורצונו של בעל הבית [וכמו האחראי על המשקולות מטעם בית הדין שיכול להפקיע את המשקל מהבעל הבית וכיוצא בזה] נחשב לתפקיד של שררה.

וכן כתב שם בתשובה אחרת (שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סי' מד) שארע מקרה שנפטר הרב האחראי על הכשרות, וכדי לתת פרנסה לאלמנתו, רצו אנשי הקהילה למנות אותה במקומו. ומאחר ומבואר ברמב"ם (מלכים פ"א ה"ה) שאין ממנים לאשה בשום התמנות ציבורית לא יכלו למנותה לאחראית על הכשרות, וכתב שם שיש עצה היתה שיתנו לאישה להיות המשגיח של הכשרות, ושיקחו רב אחר שיהיה אחראי, וממילא זה לא ייחשב שררה משום שהיא לא זו שאחראית על הכשרות. השררה היא האדם שקובע את ההחלטה אם זה כשר או לא, ולא האנשים שכפופים אליו (ועי' עוד בנידון זה בשו"ת משנה הלכות חט"ו סי' כג-כד).

פיטורי דיין

בשו"ת תשורת ש"י (ח"א סימן תלו) כתב לגבי דיין שמינוהו 'עד זמן שירצו', שאפשר לפטרו משום שאמרו להם מראש שממנים אותם רק לתקופה של מילוי מקום. וכתב שכל המבואר בגמ' במס' יומא (שהובאה לעיל) שכהן גדול שמינוהו כמילוי מקום לכהן גדול שארע בו פסול, שודאי שזה נחשב למינוי זמני, ואע"פ כן אמרו שמעלין בקודש ואין מורידין, ולכן אין מורידין את הכה"ג הממלא מקום לגמרי משום שזה תפקיד של שררה, משום א. שדין הורדה מקדושה של כהן גדול הוא מן התורה, ואילו הורדה משררה הוא מדרבנן וכדעת הארעא דרבנן, וכיון שכן מועיל לזה תנאי, ב. שהרי ודאי רשאי הדיין הראשון לפסוק ולהורות אלא החילוק רק שהדיין הראשון יפסיק לקבל פרס מבני הקהילה, וזה רק ענין של 'ממון', ותנאי בממון מועיל, וראה עוד שם בדבריו שחילק בין דין מינוי דיין למינוי רב שכתבו הפוסקים שאע"פ שכתבו בשטר שהוא לתנאי ובכל זאת אין רשאים לפטר אותם ע"ש.

פיטורי חזן

בתשובת רשב"א (חלק ה סימן רפג) דן אם אפשר להוריד חזן, וכתב שכיון שהמנהג שכל סוגי מינויים כאלו כחזן וגבאי צדקה וגבאי המס, נהגו שכל תקופה מחליפים אותם, אין מניעה להחליף משום שמראש זה היה לזמן. ואין לחוש לחשד שאם מורידים אותו יחשדו שהוא לא חזן טוב, כיון שכולם יודעים שהמינוי הוא לתקופה מוגבלת לא יחשדוהו, אבל אם אין מנהג כזה אין להורידו ממשרתו וכמו שאמרו בגמרא (גיטין ס:) שמערבים בבית ישן ולא מחליפים משום חשד, והוא הדין במינוי על הציבור, אם יפסיקוהו באופן פתאומי יבואו לידי חשד ואסור להפסיקו, ותשובה זו הובאה בשו"ע (או"ח סי' נג סעיף כה, יו"ד סי' רנט סעיף ב).

פיטורי בעלי שררה מחמת סיבה

אדם שאיננו מסוגל לעבוד יותר בעבודתו האם אפשר לפטר אותו אפילו מתפקיד של שררה.

פיטורי חזן כשנשא שתי נשים בהיתר

בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' כט) דן לגבי מי שהיה ש"צ בימים נוראים, ונשא אשה על אשתו בהיתר מאה רבנים, ורצה להתפלל את תפילותיו שהיה מוחזק בהם, והורידו השבות יעקב משררתו, וכתב שם שכיון שאין מן הראוי שיהיה לשליח ציבור בימים נוראים שתי נשים אין להעמידו לחזן, וכתב שם שאין חילוק בין לעשותו חזן לכתחילה ובין להורידו, והוכיח כן ממה שכתב הרשב"א והוכיח כן גם מרש"י שזקן מופלג שאין לו כבר צער גידול בנים מורידים אותו מהסנהדרין כשדנים דיני נפשות.

הנכשל במלאכתו

בגמרא (ב"מ קט., ב"ב כא:) אמרו שבעל מלאכה שנכשל במלאכתו רשאים לפטרו אם התרו בו ומנו שם כמה מיני מלאכות שאף אם לא התרו בהם כמותרים ועומדים הן, והובא בשו"ע (חו"מ סי' שו סעיף ח), והוא הדין בעלי אומנות שאי אפשר להחזיר את ההפסד שעשו מותר לפטרם מיידית. והסברא בזה היא שהאדם שכור לעולם ועד בתנאי שהוא עומד בקריטריונים שלהם הוא נשכר מלכתחילה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל