בהלכות בל תלין — הרב יהודה סילמן

רבני בית ההוראה
ד' אייר ה'תש"ע

הרב יהודה סילמן

בהלכות הלנת שכר שכיר

[“בל תלין”]

שיעור יום עיון – ניסן תש”ע – נכתב על ידי אחד השומעים

כותרות הנושאים

חיוב התשלום אם צריך תביעת הפועל

למעשה

שכירות על פעולה שאינה שוה פרוטה

חיוב הכנת המעות לתשלום השכיר

היה לו מעות כששכר והוציאם על דברים אחרים

מוסד של צדקה אם יכול להשקיע בהשקעה מסופקת

גדר ‘תביעה’ של פועל

שכר קטן

בדעת הזוהר הק’ שיש חיוב פריעה בלא תביעה

שכירות ע”י שליח

ספק בל תלין

תשלום קודם זמנו

אם שילם אע”פ שלא תבע

חיוב תשלום כשאין למעביד מעות

בל תלין לגבי אברכי כולל

אם גדר שכר הכולל שכר בטלה

מנהל מוסד אם הוא בעלים של הכולל.

האם זו התחייבות

יודעים שאינו מתכונן לשלם בזמן

__________________________________________

בנידון דין חיוב תשלום בזמנו ואיסור איחור התשלום יש בזה שני ענינים: א’ עצם החיוב לשלם, ב’ דין מיוחד של “תשלום שכר שכיר”.

ונבאר הדברים

חיוב התשלום אם צריך תביעת הפועל

יש לחקור בעיקר הדין של איסור ‘בל תלין’ על מי מוטל החיוב? האם החוב הוא על בעה”ב שהתורה חייבתו לדאוג שהפועל יקבל את הכסף בזמן ועליו מוטל ללכת לפועל ולשלם, או שמא הפועל צריך לדרוש אותו ורק לאחר תביעת השכיר אז חל החיוב.

לגבי חוב רגיל, מבואר במהרי”ק (שרש יז, הובא בחי’ רעק”א על השו”ע חו”מ סי’ עג ס”ח), שהלווה חייב ללכת לבית המלווה לשלם. והטעם הוא משום ‘עבד לווה לאיש מלווה’. ומשמע שזו הלכה מיוחדת בלווה משום הטובה שעשה לו המלווה.

המהרי”ק מביא כסמך לדבריו את הגמרא (סנהדרין לא:) שמביאה סברא זו כאשר יש מחלוקת בין בעלי הדין לגבי מקום הדיון.

אמנם, שם נחלקו הראשונים האם דין זה נוגע רק להלוואה (ר”ת ועוד), או שזה בכל חוב, וכך פסק השו”ע (חו”מ סי’ יד ס”א, ע”פ הרמב”ם) שהוא הדין בתביעות נוספות ולא רק במלווה.

ובטעם הדבר שאף בשאר תביעות יש חיוב של נתבע ללכת אחר התובע נחלקו הסמ”ע והנתיבות המשפט, ודעת הסמ”ע (שם סק”ו) שמדובר דווקא בתביעות גדולות (דהיינו שיש שם טענה על עוולה, ולאו דווקא קשור לסכום הכסף, גזל וכד’). ואילו הנתיבות (ביאורים סק”א) כתב לדחות דברי הסמ”ע וביאר שזה דין מיוחד בנתבע שהוא גזלן, משום שהוא חייב בדין ‘והשיב את הגזילה’.

ולפי זה נראה שנושא זה קשור באופן כללי לקביעת מקום הדיון, וא”כ קשה לומר זאת בנושא של שכירות משום שאין חיוב השבה ואין כאן עוולה.

המהרי”ק עצמו (שורש צ’) כתב שדין זה שהנתבע צריך לילך אחרי התובע אין זה רק במלווה אלא בכל עניני חובות שהחייב צריך לדאוג לתשלום החוב.

למעשה

החפץ חיים ב’אהבת חסד’ כתב (פ”ט סעיף יא ובהערה לא) במפורש שבעל הבית אינו חייב לטרוח, אלא מספיק שיודיע שהמעות נמצאות אצלו ויצא ידי חובה, ואינו חייב לטרוח. אולם הוסיף שם (הערה לב) שאם הפועל אנוס, המעסיק צריך להוליך את הכסף אצלו.

ונראה שאין כוונת האהבת חסד שאם הפועל אנוס שיש חיוב ממש על בעה”ב להוליך אצלו. אלא שאם לא יוליך אצלו, אמנם לא עבר על הלאו, אך מכל מקום לא קיים את העשה של ‘ביומו תתן שכרו’.

מדיני בל תלין שאינו עובר על זה אלא אם כן המעות מזומנות אצלו [וכמבואר בשו”ע חו”מ סי’ שלט סעיף י), אולם פשוט שאם יש לו רק חלק מהתשלום ולא נותן לו שעובר על איסור בל תלין שהרי סוף סוף יכול לתת לו חלק מהכסף.

שכירות על פעולה שאינה שוה פרוטה

בגמרא (בבא מציעא דף קיא:) אמרו “אמר רב אסי: אפילו לא שכרו אלא לבצור לו אשכול אחד של ענבים – עובר משום בל תלין”, ודעת רוב הראשונים שכוונת הגמרא לומר שהאיסור של בל תלין אינו דווקא אם שכרו ליום שלם, אלא אף אם שכר אותו לשעה או שעתיים, או זמן מועט יש בזה גם איסור ולכן נקט לשון ‘אשכול אחד’ לומר שהוא פעולה מועטת.

אולם בחי’ המיוחסים לריטב”א (ב”מ דף קיא:) בשם הראב”ד והמאירי פירשו את דברי הגמרא שהכוונה שאפילו אם השכירות היתה על דבר שאינו שוה פרוטה שיש משום איסור של ‘בל תלין’.

וכתב האהבת חסד (פרק תשיעי סעיף ג והערה יא) שלדעת המפרשים שהחידוש הוא על שכיר שעות נראה שלדעתם אם שכרו לעבודה שאין בה שוה פרוטה שלא עובר על איסור בל תלין, ומכל מקום הביא גם את דעת הריטב”א שיש לחוש לה.

חיוב הכנת המעות לתשלום השכיר

בספר החינוך (מצוה תקפח) כתב בתוך דבריו “ומכל מקום ראוי לכל בן דעת להיות הכסף בידו טרם ישכור הפועלים”, ולכאורה אין לזה מובן שהרי אין את הלאו של בל תלין אלא אם אין לו כסף, מדוע אם כן צריך מעות מוכנות?.

וצריך לומר שהחינוך מתייחס לחובות רגילים. שאסור לאדם לקבל על עצמו התחייבות אלא אם כן הוא לא יכול לעמוד בה, כעין זה מצינו בדברי רש”י (כתובות פו.) שכתב לבאר את מה שאמרו שם “פריעת בע”ח מצווה” שהכוונה היא שמאחר ויש פסוק ‘הין צדק’ לכן אדם צריך לעמוד בהתחייבות שלו ((רש”י מסכת כתובות דף פו עמוד א: ‘פריעת בע”ח מצוה – מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו דכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק’.)).

ומשום כך כתב באהבת חסד שאם ידוע לו שלא יהיה לו מעות מזומנים אסור לו לשכור את הפועל [אלא אם כן מודיע לו על כך מראש ומתנה על זה], וקצת משמע מדבריו שבמקום שיתכן ויהיה לו מעות שמותר לשכור את הפועל, אך באמת אין דיוק כל כך, ונראה שכיון שהוא ספק איסור תורה נראה שיש מקום להחמיר.

היה לו מעות כששכר והוציאם על דברים אחרים

אם היה לו מעות כשהפועל גמר את העבודה, ותבעו השכיר והוציא את המעות על דברים אחרים, הרי זה ביטל את העשה של ‘ביומו תתן שכרו’ כיון שהחיוב חל עליו משעת גמר העבודה עד סוף היום, ואם לא קיים עד סוף היום – ביטל את העשה, אולם לא עבר על איסור של בל תלין, כיון שהאיסור בזה חל רק בסוף זמן החיוב [שהוא שקיעת החמה בשכיר יום ועלות השחר בשכיר לילה], וכיון שבסוף היום לא היה בידו מעות אין בזה משום בל תלין [אהבת חסד פ”ט סעיף ט והערה כה].

אולם אם הפועל עדיין לא סיים את עבודתו נראה שאין איסור להוציא את המעות שמזומנות בידו לצורך עשית סחורה וכדומה.

ויש להביא לזה ראיה מהגמרא בשבת (קכז:) שאמרו שם “מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים. ערב יום הכפורים אמר לו [הפועל] תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני, אמר לו [בעל הבית] אין לי מעות וכו’,  הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו, ועמו משוי שלשה חמורים וכו’ והלך לו לביתו [של הפועל] אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. אמר לו [בעל הבית] בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני?  אמרתי [-הפועל] שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך, ולקחת בהן וכו’ אמר לו [בעה”ב] העבודה, כך היה! הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי. ואתה, כשם שדנתני לזכות – המקום ידין אותך לזכות” ע”כ. ומבואר שמדובר היה באדם גדול וחכם ולא היה בידו מעות משום שהיה לו אפשרות לקנות סחורה באותם מעות, ולכאורה איך היה מותר לאותו בעה”ב לקנות סחורה בכסף שהוא היה אמור לשלם? אלא על כרחנו שהוציא את הכסף לפני שהפועל סיים את העבודה, ובשלב הזה זה היה עדיין מותר.

מוסד של צדקה אם יכול להשקיע בהשקעה מסופקת

אדם שיש לו כספי צדקה והוא שוכר פועלים ומתחייב משכורות וכד’, האם מותר לו להשקיע בהשקעה מסופקת? אם אסור במצב של ספק, אזי אסור. ובעיקר הדין של השקעה בכספי צדקה – עי’ ב”מ ע’ בסוגיא.

ונראה למעשה, שמותר להשקיע בהשקעה סולידית שאנשים משקיעים השקעות בטוחות.

גדר ‘תביעה’ של פועל

במשנה (ב”מ קיא.-:) מבואר שאדם לא עובר ב’בל תלין’ אם הפועל לא מקפיד. ובאהבת חסד (פ”ט סעיף יא והערה כט) כתב שלפי מה שכתב שם רש”י נראה שאם הוא בא ולא דיבר, זה גם נחשב תביעה, וכתב לדייק כן גם מדברי התורת כהנים.

יש להוסיף את דברי שו”ת הלכות קטנות (חלק ב סי’ לא, ציין לדבריו בחי’ רעק”א על סי’ שלט) שכתב לגבי פועל שתבע את בעל הבית ע”י שליח “אפשר דלאו כל כמיניה לשוויי שליח לחיוביה לזה. ואין זה בכלל שלוחו כמותו וכעין ראיה ההיא דהמקבל (ד’ ק”י:) צא ושכור לי פועלים אין א’ מהן עובר זה לפי שלא שכרן וזה לפי שאינן שלו ואפשר כמעט הוי בכלל אין שליח לדבר עבירה”, וכתב על כך רעק”א שאין דבריו נראים.

וכנראה סברת ההלכות קטנות היא שחיוב בל תלין נגזר מדין שכירות פועל שכמו שאין דין בל תלין על בעל הבית כששכר פועל על ידי שליח הוא הדין בתביעה על ידי שליח, אולם מה שהוסיף שזה דומה ל’אין שליח לדבר עבירה’ לכאורה הוא קשה מאד, הרי לא שייך כאן ‘דברי הרב ודברי התלמיד’ שהרי השליח התובע לא עושה שום עבירה.

אמנם, אם הדין של תביעה הוא לא דין בעצם, אלא צריך שלא תהיה ראייה שהפועל מחל על זמן התשלום, אם כך ברור שאם הטריח שליח ללכת, בוודאי הוא לא מחל על זמן התביעה. ואולי זו כוונת רעק”א שאמר שדברי ההלכות קטנות אינם נראים לו.

בגנזי חיים לגר”ח פלאג’י מסתפק אם אשתו תובעת בשמו שאולי גם לגבי זה נאמר אשתו כגופו, ולכאורה נראה שמסתבר תובעת בשליחותו.

שכר קטן

השוכר את הקטן והבטיח לו דבר בשכרו, חייב לשלם לו, וחלה השכירות. וכתב האהבת חסד (פ”ט סעיף ה) שיש בזה גם לאו של ‘בל תלין’ אם לא נותנים לו את התמורה.

ויש לעיין בזה האם צריך כאן תביעה של הקטן או שמא אף בלא תביעת הקטן יש בזה איסור.

ולכאורה לפי מה שכתב בביאור הגר”א (סימן רלה) שיש חילוק במחילת קטן בין מחילה מפורשת של קטן שמועילה, אך ראייה שמסתמא מחל אינה ראייה בקטן, ולפי זה בחיוב של בל תלין, שמה שצריך תביעה הוא שאם לא תבע אומרים שמסתמא מחל על זמן הפרעון ומסכים לאחר אותו, אם כן בקטן שלא מועילה מחילה רק במפורש אין צריך את תביעתו ואף בלא תביעה עובר.

בדעת הזוהר הק’ שיש חיוב פריעה בלא תביעה

הפתחי תשובה (סי’ שלט סק”ז) הביא בשם השער משפט (סק”ב) שלמד מהזוה”ק (ויקרא דף פה.) שהגם שאם הפועל לא תבע את הבעל הבית אין בעל הבית עובר על בל תלין, אך מכל מקום יש איסור להשהות את שכרו

ובאמת שלא כל דין ניתן ללמוד מהזוהר, משום שהרבה פעמים מספר הנהגות טובות, אך לא בטוח שזה עיקר הדין, אלא שהשער משפט שם מדייק כן גם מפשטות לשון המשנה שאמרו “אמתי בזמן שתבעו אבל לא תבעו אינו עובר עליו” ומשמע שרק אינו עובר עליו אבל מכל מקום יש איסור להשהות את שכרו.

ובערך ש”י (סי’ שלט) כתב ששיטת הזוהר היא שאם לא תבעו לא נתמעט רק הלאו של בל תלין, אך עדיין עובר על ‘ביומו תתן שכרו’. ומשום כך מסיים שמאחר והריטב”א וכל הפוסקים לא נוקטים כך, ממילא עיקר ההלכה היא שלא כהזוהר, והיינו שדברי הזוה”ק הם רק להנהגה טובה.

שכירות ע”י שליח

בשו”ע (סי’ שלט ס”ז) כתב “האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים, ושכרם ואמר להם שכרכם על בעל הבית, אין שום אחד מהם עובר על בל תלין, ומיהו בעל הבית עובר משום ‘אל תאמר לרעך לך ושוב’, אם אינו טרוד ומכוין לדחותם. ואם לא אמר שכרכם על בעל הבית, אפילו לא אמר להם שכרכם עלי, אלא שכרם סתם, הוא חייב בשכרם, לפיכך הוא עובר משום בל תלין. הגה: מיהו אם הפועלים יודעים שאין המלאכה שלו, אין השליח עובר בסתם (טור ס”ז בשם הרא”ש שהיה האומר כן לדעת הרמ”ה)”, ומבואר בשו”ע שאין איסור תורה כלל במשהה שכר שכיר אם שכרו על ידי שליח.

ומדברי הב”ח (ס”א) יש לדייק שהגם שלא עובר על ‘בל תלין’ עובר על גזל משום עושק שכר שכיר, אכן מדברי התוספות (ב”מ קיא) מוכח ששכירות פועל ע”י שליח לא עובר שום איסור.

וביסוד הדבר שאין חיוב של שכר שכיר בזמנו בשכר על ידי שליח, נראה שהוא משום שבשכירות לא נקבע זמן לשלם שכירות, אלא התורה קבעה שצריך לשלם באותו יום. ואילו אם נעשה ע”י שליח זה לא נקבע לסוף היום.

ועיין בנתיבות המשפט (סימן עד) שכתב לגבי חיוב פריעת חוב למלוה שאם הוא לא בבית אומרים לו שיחזור לעסקיו ויפרע, ואם הוא טרוד נותנים לו שלושים יום.

ספק בל תלין

באהבת חסד כתב (פרק ט סעיף ב) שבשביל לא לעבור על איסור צריך לשלם לפני השקיעה, ואם סיים בבין השמשות, יקפיד לסיים לפני שיהיה לילה ודאי.

ומדבריו מתבארים שני חידושים:

א.      ספק ‘בל תלין’ לחומרא, ובאמת דבר זה שנוי במחלוקת הפוסקים דאמנם דעת הש”ך (תקפו כהן סי’ לח) שחשוב ספק איסור וצריך להחמיר.

אולם התומים (קיצור תקפו כהן סעיף כה-לח) ועוד תמהו על הש”ך וכתבו שספק בל תלי דינו כספק איסור שנגזר מספק גדל וספקו להקל, וכן בשו”ת ר’ עזריאל הילדסהיימר כתב שספק שכירות כספק גזל שספקו לקולא.

ב.      היה אפשר לומר שבבין השמשות כל רגע ורגע הוא מסופק, ואם כן לא יחכה עד צה”כ ויצטרך לשלם מיד.

תשלום קודם זמנו

מי שמקפיד לשלם לפני הזמן, מקובל לומר שלפי הח”ח מפסיד מצות עשה של ‘ביומו תתן שכרו’.

אם שילם אע”פ שלא תבע

בחי’ המיוחסים לריטב”א (ב”מ שם) מבואר שאם שילם לו אע”פ שלא תבעו לא מקיים את העשה. אולם בערך ש”י (חו”מ סי’ שלט) כתב שלפי המבואר בזוהר יש עשה גם בלי תביעה וכפי שיטתו שנתבארה לעיל שלדעת הזוה”ק יש חיוב עשה גם בלא תביעה, אך לפי מש”כ לעיל לפי הפת”ש והשער המשפט יוצא שאין עשה.

חיוב תשלום כשאין למעביד מעות

באהבת חסד (פ”ט סעיף ז)  כתב שאם אין לו מעות ויכול למצוא מעות ללוות שצריך ללוות כדי לשלם את השכר, ובנתיב החסד (ס”ק כא) הביא מדברי הגמ’ (מנחות מ) בשם רב קטינא שמענישים אדם על עידנא דריתחא.

ויש קצת לפקפק בזה, משום שיש הרבה ראשונים ופוסקים שפירשו שם שהטענה היתה שעושה טצדקי להיפטר מהמצווה, אך כאן לא עשה טצדקי, אלא הוא כרגע במצב שאינו יכול לשלם ולא עושה תחבולות כדי להיפטר.

וכן מבואר בדברי שו”ע הרב (הובא בפת”ש סי’ שלט סק”ח) שרק ממידת חסידות ללוות ולפרוע לשכיר בזמן.

אמנם, ברמב”ן בתורת האדם משמע על חוסר השתדלות מענישים בעידנא דריתחא ולא רק על תחבולות.

וכעין זה מצינו בתוספות (פסחים קיג:) לגבי השבעה שמנודים לשמים, ואחד מהם הוא אדם שאין לו ואינו מחזר לקיים את המצווה שגם נענש.

וכן הוא בכמה אחרונים וכמו שכתב האבני נזר שאדם שלא משתדל לעלות לא”י שמענישים בעידנא דריתחא וכן המהרש”ם (חלק א סי’ רט) שמענישים אדם שלא משתדל לקיים מצווה.

בל תלין לגבי אברכי כולל

יש לברר בזה ארבעה ענינים:

א. אם גדר שכר הכולל שכר בטלה

בגמ’ נדרים (לז.) מבואר דאסור ליקח שכר על לימוד התורה, ומה שמותר ליטול שכר הוא משום ‘שכר בטלה’ ואין זה ‘שכר פעולה’, וא”כ יש לומר שחיוב התשלום שמתחייב הראש כולל אין בו משום בל תלין, וכן שמענו בשם הגרי”ש אלישיב שזה סיבה שאין בל תלין.

ואולם התשב”ץ (חלק א סימן סד) שיש במלמד יש בל תלין, ולכאו’ יש לעיין בזה הרי גם דין שכר מלמד תינוקות הוא גדר של שכר בטלה, וכמבואר בגמ’ נדרים (לג:), אך באמת יתכן שכיון שכל מה שאמרו שאין ליטול שכר מלמדות הוא רק על לימוד תורה שבכתב, ולא על שכר לימוד תורה שבע”פ, וכמבואר בשו”ע (יו”ד סי’ רמה ס”ו), וא”כ הוא הדין במלמד תינוקות, ובפרט באברכי כולל שזה תורה שבע”פ.

ב. מנהל מוסד אם הוא בעלים של הכולל.

באהבת חסד (פרק י סעיף ד) כתב שאפוטרופוס על עסקי חבירו הרי זה כאומר שכרכם עלי, ועובר בבל תלין.

ולפי זה כל מנהל מוסד אפילו שאינו חייב את המעות ממש, מכל מקום נחשב כאפוטרופוס ועובר בבל תלין, אולם יש לומר שראש כולל דינו שונה ממנהל מוסד, משום שבכולל אין מושג של מוסד אלא של ‘ראש כולל’.

ג. האם זו התחייבות

נראה פשוט שהתחייבות של ראש כולל לתשלום שכר הכולל נחשב להתחייבות ממש.

ד. יודעים שאינו מתכונן לשלם בזמן

בשו”ע (סי’ שלט סעיף יד) כתב “שכיר שמכיר בבעל הבית שאין דרכו להיות בידו מעות אלא ביום השוק, אינו עובר בבל תלין, אפילו יש לו מעות, ומיום השוק ואילך, אם אינו נותן לו עובר משום אל תאמר לרעך וגו’ – והוסיף הרמ”א – הני שאין דרכן לשלם עד שיחשבו עם הפועלים, אינם עוברים עד שיחשבו עמהם שלא עובר בבל תלין”.

ומבואר בדברי השו”ע שאם ידוע שאין הבעל הבית משלם בזמן, אפילו אם יש זמן קבוע שאמור לשלם מכל מקום אם ידוע וברור שאינו משלם ביום סיום העבודה אלא ביום מאוחר יותר, שוב אין בזה לאו של בל תלין, ואפילו היה בידו מעות ביום סיום העבודה.

והגם שבשו”ת שבט הלוי (ח”ז סי’ רלג אות א) כתב שמאחר ובמאירי (ב”מ קיא ע”א) כתב שאם יש לו מעות ביום השוק ואינו נותן עובר בבל תלין, יש להחמיר שיש בזה משום איסור תורה של בל תלין, אולם באמת דבריו תמוהין לדחות מחמת דברי המאירי את דברי השו”ע המפורשים שאין בזה משום בל תלין, וכפי שנראה אף מדברי השבט הלוי שנחלקו בזה הראשונים כפי שהובא בשטמ”ק שם, וא”כ אין לדחות דברי השו”ע המפורשים שאינו עובר בבל תלין.

ובכנסת הגדולה (הגהות הטור אות ז) כתב ששכיר יום או שבת שהתנה עם בעל הבית שיתן לו כל חודש או כל כמה חודשים, משהגיע הזמן עובר בעל הבית בבל תלין, ולכא’ חולק על דברי השו”ע, אולם יש לומר שמאחר ומדובר באדם שעובד כל השנה אלא שסכום התשלום הוא לפי עבודה יומית או שבועית, כיון שממשיך בעבודתו, כל הזמן נחשב כעובד, ומה שמתנה לשלם לו זמן מאוחר יותר אין זה נחשב להארכת הזמן וצ”ע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים