חלק ה: משביח נכס חבירו בטעות

הרב יוסף פליישמן
י' אדר ה'תש"ע

א. אדם שהיה סבור על נכס מסוים שהוא שלו, והשביחו ((כגון בי”ד ששמו את קרקעות הלוה למלוה, ולאחר זמן שילם הלוה כסף למלוה ונטל ממנו את הקרקעות, כמבואר בשו”ע (סי’ קג ס”ט). או שנמצא מום במקח לאחר שהשביחו הלוקח, וכן הקונה קרקע מקטן והשביחו, והקטן חזר בו מהמקח, עי’ בנתיה”מ (סי’ רלה ס”ק טז).)), ואחר כך נודע לו שהנכס אינו שלו. יש אומרים, שאפילו השביח ברשות, ואפילו אם הנכס הוא ‘שדה העשויה ליטע’, כלומר, זקוק להשבחה זו, אין בעל הנכס חייב לשלם אלא את ההוצאות, משום שכוונת המשביח היתה להשביח את שלו [בשונה מ’יורד’ רגיל, המתכוין להשביח את של חבירו] ((ב”מ (דף מ.) ורמב”ן שם, וכ”כ בבית יוסף (סי’ שעה מחודש א) בשם שו”ת הריב”ש (סי’ תקטו).)). אמנם, אם בעת ההשבחה ידע המשביח שיתכן שהנכס אינו שלו, והשביח ברשות, הרי הוא מקבל גם חלק מן השבח (( עפ”י הרמב”ן שם.)).

ב. דין זה, שהמשביח מקבל הוצאות אף כשהיה סבור שהנכס שלו הוא רק אם יש שבח ממשי, אבל במקרה שאין שבח ממשי אלא תועלת לבעל הנכס ((בנפש חיה (ב”מ טו:) כתב שעידור וניכוש אינם בגדר השבחה שהשבח בעין, אבל נטיעה וזריעה הם בגדר שבח בעין. ובשו”ת חלקת יואב (חו”מ סי’ ט) כתב שכל פעולה שהיא בגדר ‘מבריח ארי’, אינו נחשב לשבח בעין, וכתב עוד, שכל דבר שלענין איסור הנאה מעבודה זרה אינו נחשב איסור הנאה דאורייתא, בנידון דידן לא יתחייב הנהנה לשלם.)), נחלקו האחרונים אם המשביח מקבל הוצאות, או שאינו מקבל כלום ((דעת הקצוה”ח (סי’ שנו סק”ג) שחייב לשלם הנאה זו, ואילו הנתיה”מ (סי’ רלו סק”ז) נקט שאינו חייב בכך, וסברתו [שזהו מחמת שאין השבח ממשי] מבוארת בשו”ת חלקת יואב (שם) ובספר נפש חיה (שם).)). ולכן, הקונה חפץ מגנב מפורסם, והנגנב מוציא את החפץ מיד הקונה, אך לא היה יכול להוציאו מיד הגנב, יהיה דינו תלוי במחלוקת זו, האם הנגנב חייב לשלם לקונה מה שהרוויח על ידו.

ג. אף במקום שיש שבח ממשי, יש אומרים שבעל הנכס צריך לשלם רק עבור חומרי הגלם, אבל לא שכר טירחא ((כן פסק בשו”ת חבצלת השרון (חו”מ סי’ ל עמוד 51) שם, שהרי שכר טרחתו אינו בעין ואינו שבח ממשי. אך מדברי החלקת יואב והאמרי בינה שהובאו לעיל משמע שעליו לשלם גם חלק זה שבשבח.)), ויש חולקים.

ד. יש מי שסובר ששוכר דירה לתקופה ארוכה שמשקיע בשיפוץ דירה, וההשקעה כדאית בשבילו אף אם המשכיר לא ישלם לו כלום, דינו כמשביח שמתכוון לעצמו ולא לבעל הנכס, ויהיה דינו כנ”ל. אמנם אם השקעתו היתה רק על דעת שיחייב את המשכיר להשתתף אתו, חייב המשכיר לשלם לשוכר את ההוצאות לכל הדיעות ((בשו”ע סי’ קנח נפסק שאם יש לאחד שדה המקיף את השדה של חבירו מכל הכיוונים, והחיצון עשה גדר סביב שדהו, חייב הפנימי להשתתף איתו בהוצאות, והנתיבות בסק”ח מקשה לפי הרמב”ן שמנהג העולם הוא לבנות גדר סביב השדה, ודין הגדר כנטיעה בשדה העשויה ליטע, למה אין החיצון מקבל רק הוצאות ולא חלק בשבח, ומתרץ שאין החיצון מקבל חלק בשבח כיון שהשביח לעצמו. ובמלואי משפט שם הקשה שהנתיבות סותר עצמו ממה שכתב בסי’ רלו שאם מתכוון לעצמו אינו מקבל אפילו ההוצאות. ומיישב שהנתיבות בסי’ רלו מיירי באופן שהיה מוכן לשלם את ההוצאות אפילו אם בעל הנכס לא היה משתתף איתו, אבל אם לא היה מוכן אלא אם כן בעל הנכס ישתתף איתו בהוצאות מקבל את הוצאות אפילו אם מתכוון בעיקר לצורך עצמו. ובזה יישב גם דברי הנתיבות בסי’ קסד ס”ק יא שמחייב לשלם הוצאות ליורד לצורך עצמו. וכן חילק הגר”נ נוסבוים שליט”א בקובץ הישר והטוב חלק ד עמוד לא. אמנם דין זה צריך עיון, וכפי שמוכח בדין ‘שומא הדרא’ ובמקח טעות (עיין הערה 20) שאף המשביח לצורך עצמו זכאי לקבל חלק מן השבח, אם ניתן לומר שהעלה בדעתו אפשרות שאחרים יהנו מן ההשבחה, והנתיבות בעצמו בסי’ שמא ס”ק טו כתב שהשואל שוקת מחבירו ונחרב השוקת, וחזר השואל ובנאה, דינו כיורד ברשות. ועיין בספר עומקא דדינא על הלכות גזילה עמוד 206. עוד חידש הגר”נ נוסבוים שם ששוכר שמתקין מזגן או מחליף מטבח, דינו כיורד בשדה שאינה עשויה ליטע, אם ניתן להשכיר את הדירה ללא שיפוצים אלו.)).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *