א. מי שהשביח נכס של חבירו בלי שבעל הנכס יבקש ממנו לעשות כן, ולא היה ידוע מראש שבעל הנכס מעוניין בו ((עפ"י דברי הרמב"ן והרא"ש (ב"מ פ"ח סי' כב) ורמב"ן (דף קא).)), יכול בעל הנכס לחייב את המשביח לסלק את השבח ולהחזיר את המצב לקדמותו, ואינו חייב לשלם לו כלום ((רי"ף (ב"מ דף נח:), רמב"ן ופסקי הרא"ש (שם).)). לדוגמא, שוכר דירה בירושלים שהתקין מזגן בדירה בלי רשות, יכול המשכיר לחייב את השוכר להוציא את המזגן בתום תקופת השכירות ולהחזיר את הדירה למצבה הקודם.
ב. המשביח חייב לשכור פועלים שיסלקו את השבח, כדי שיוכל בעל הנכס להשתמש בנכס לצרכיו ((טור (סי' שעה) בשם הרמ"ה, ואף שלא הובא דין בשו"ע, לא מצאנו מי שחולק בזה.)), ואם המשביח סירב לסלק את השבח ובעל הנכס סילק את השבח, נראה שהמשביח חייב לשלם לבעל הנכס כל הוצאותיו ((כן מסתבר, וכעין המבואר בשו"ע סי' שיט.)).
ג. זכותו של בעל הנכס לדרוש לסלק את השבח היא רק אם דרישתו כנה והוא באמת מעונין שהנכס יחזור לקדמותו. אבל אם בית הדין רואה שדרישתו נובעת מרצון להתנקם במשביח, או במטרה לאלץ את המשביח לוותר על התשלום המגיע לו וכדומה, על בית הדין לפטור את המשביח מלסלק את השבח ולחייב את בעל הנכס לשלם למשביח כפי מה שהדין מחייבו ((טור (סי' שעה) בשם הרא"ש (ב"מ פ"ח סי' כג), וכן פסקו בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קיב) ומהר"א ששון (סי' רכד).)). אך אם בעל הנכס עני ואין לו כסף לשלם עבור ההשבחה, ולכן הוא מעדיף שיסולק השבח ולא יחויב בתשלום, בעל הנכס פטור מלשלם, והמשביח רשאי לסלק את השבח אם הוא מעוניין בכך ((כך משמע מדברי הרא"ש (שם), וכן פסק הסמ"ע (סי' שעה ס"ק יג) ומפרש כן בדברי הרמ"א.)).
ד. באופן שאדם סביר היה מעוניין בשבח אבל בעל הנכס טוען שמסיבות המיוחדות לו הוא אינו מעוניין בשבח, יש מהראשונים שכתבו בפירוש שבעל הנכס יכול לדרוש לסלק השבח ולהפטר מלשלם ((רא"ש (שם) ורמ"ה, הובא בטור. ובבית יוסף (מחודש א) כתב שכן היא דעת תלמידי הרשב"א, וכתבו שאף דעת הרי"ף כן.)), ונחלקו האחרונים אם דעה זו מוסכמת על כל הראשונים ((כן מבואר בדברי הפרישה (סק"א) וכן כתב החזו"א (ב"ב סי' ב אות ג) בהדיא.)), או שיש ראשונים החולקים וסוברים שבעל הנכס אינו יכול לדרוש לסלק את השבח במקרה כזה ((דעת הדרישה (סק"א) שבזה תלויה מחלוקת הרמב"ן והרא"ש, ורק לדעת הרא"ש יכול לומר כן ,ולא לדעת הרמב"ן, וכן כתב בביאור הגר"א (סק"ב).)), וכן נחלקו בדעת השו"ע והרמ"א בזה ((עי' סמ"ע (סק"ד) ובספר מנחת פיתים, ושו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קיב).)).
ה. דוגמא לסיבה מיוחדת: אדם מסר את רכבו לתיקון אצל מכונאי, הלה ראה שתיקון המנוע אינו משתלם כיון שבאופן כזה הבעיה תחזור על עצמה תוך זמן קצר, ולכן נהג כפי שבני אדם סבירים עושים בדרך כלל במקרה כזה, והחליף את המנוע. אמנם בעל הרכב טוען שהוא תכנן למכור את הרכב מיד, כך שלא כדאי לו להחליף את המנוע אלא לתקנו, והוא דורש להחזיר את המנוע הישן. הדין במקרה זה תלוי במחלוקת הפוסקים, ומספק לא ניתן לחייב את בעל הרכב לשלם עבור המנוע החדש, מלבד מה שירוויח בכך שימכור את הרכב כשיש בו מנוע חדש, ששוויו גדול מאם היה בו רק מנוע מתוקן ((עפ"י שו"ת שבות יעקב (שם). מאידך, אם בעל הנכס דורש לסלק את השבח כדי לעשות שימוש אחר בנכס, לא ניתן לחייב את המשביח לסלק מספק.)).
ו. אם בעל הנכס מחה במשביח שלא ישביח, הרי הוא יכול לדרוש ממנו לסלק את השבח, אפילו אם הנכס היה זקוק לשבח זה ((רמב"ן, רשב"א ור"ן (ב"ב דף ד:), שו"ת הרשב"א (ח"ד סי' נד), הגהות מיימוני (הלכות גזילה פ"י ה"ג), וכן נפסק ברמ"א (סי' קעח ס"ג).)), ודינו כמו שנתבאר בדינים א' – ג' ((עפ"י שו"ת הרשב"א (ח"ד סי' נד).)). אמנם אם היה צורך משותף לשותפים, שהיו מוכרחים לעשותו, ואחד מן השותפים עשה את הפעולה, אף שהשני מחה בו שלא יעשנה, חייב השני לשלם לו, כיון שהדבר היה מוטל עליהם ((הגהות מיימוני (שם) והובא ברמ"א שם. בנתיה"מ (סי' קעח סק"ג) הוכיח שלא רק בשני שותפים הדין כן, אלא בכל הוצאה ששני אנשים זקוקים לה, שרשאי כל אחד לכוף את חבירו להשתתף עמו בהוצאה זו.)). לדוגמא: בנין שזקוק לשומר בלילי שבתות אחר שהיו הרבה גניבות, ואחד השכנים שכר שומר על דעת עצמו, חייבים כל השכנים להשתתף בהוצאות, ואף השכן שאמר בתחילה שאינו מעונין בזה.
ז. בעל נכס שכבר השתמש בשבח, איבד את הזכות לדרוש לסלקו ((שו"ת הרשב"א (ח"ד סי' נד).)).
ח. באופן שהשבח לא היה נחוץ לנכס, ורק מחמת שכבר השתמש בעל הנכס בשבח אינו יכול לדרוש לסלקו, גובה התשלום שבעל הנכס חייב בו תלוי: א. אם בזמן שהתחיל בעל הנכס להשתמש בשבח, אמר שלכתחילה הוא לא היה משביח, אבל אחר שהנכס כבר הושבח הוא משתמש בו, חייב לשלם למשביח או את ההוצאות או את ה'שבח', מה שעלה שווי הנכס, הנמוך מביניהם. ב. אם בתחילה דרש לסלק את השבח, ואחר כך התחיל להשתמש בו ולא אמר כלום, יש מהראשונים שסוברים שהשימוש בשבח נחשב כהוכחה לכך שהוא מעונין בהשבחה, ומשלם את כל ההוצאות או כפי שנהוג לשלם לקבלן, הסך הגבוה מביניהם ((רא"ש (סי' כב) וכתב הבית יוסף ששאר הראשונים חולקים עליו, וראה חזון איש בב"ב (סי' ב אות ד) בענין זה.)), ויש מהראשונים שסוברים שעדיין בעל הנכס יכול לטעון עכשיו שלכתחילה הוא לא היה משביח, ומשלם רק את ההוצאה או השבח, הנמוך מביניהם. ומספק לא ניתן לחייב אלא את התשלום הנמוך מביניהם ((אף שרוב הפוסקים חולקים על הרא"ש, ובענין זה לא הכריע השו"ע כדעת הרא"ש, מכל מקום יכול בעל הנכס לטעון 'קים לי' כהרא"ש.)).
ט. רוב הפוסקים סוברים שבעל הנכס יכול לדרוש מהמשביח לסלק את השבח אף אם לא ניתן להשתמש בו במקום אחר, כגון סיד או צבע וכדומה, אך יש מי שסובר שבאופן כזה אין בעל הנכס יכול לדרוש לסלק את השבח, ורק במקום שניתן להשתמש בו במקום אחר יכול בעל הנכס לדרוש מהמשביח לסלקו ((כן היא דעת הנתיה"מ (סי' שו סק"ז, וסי' שעה סק"ב), שאם א"א להשתמש בשבח אינו יכול לסלקו, אמנם החזון איש (ב"ק סי' כב אות ו) נחלק עליו, והוסיף שבמקרה כזה הדיין צריך לשקול היטב אם דרישת בעל הנכס כנה, ואינו טוען כך כדי להפטר מלשלם, ביודעו שהמשביח ממילא לא יסלק את השבח, כיון שאין לו מה לעשות בו. ואף בחידושי חתם סופר (החדשים ב"מ דף טו ד"ה ועמליהון) משמע שסובר כהחזון איש, וכן משמע במנחת פתים (שיירי המנחה סי' שעה).)).
י. אדם שמסר כלי לאומן לתיקון או להשביח, והתנה עם האומן שישתמש בחומרים מסוימים, או שיתקן בצורה מסוימת, והאומן השתמש בחומרים גרועים או שתיקן בצורה שונה ממה שהתבקש, רשאי בעל הכלי לדרוש מהאומן להחזיר את הכלי לקדמותו, וכפי שנתבאר לעיל. אם בעל הכלי אינו דורש להחזיר את הכלי לקדמותו, הרי הוא חייב לשלם לאומן הוצאות ושכר טירחא כפועל שמשתכר לפי שעה, או כפי הפער שבין ערך הכלי לפני התיקון לערכו אחרי התיקון, הנמוך מביניהם ((שו"ע (סי' שו ס"ג), ועיין שם בש"ך (סק"ה) ובנתיבות (סק"י). נחלקו הרמב"ם והראב"ד (הלכות שכירות פ"י ה"ד) אם בעל הצמר יכול לדרוש מן הצבעי לקנות ממנו את הצמר ולשלם לו כמחירו לפני הצביעה, דעת הרמב"ם שאינו יכול לכוף אותו, וכן נפסק בשו"ע שם ובש"ך סק"ה.)). יתכן שדעת חלק מן הפוסקים היא שאומן ששינה יש לו דין אחר מ'יורד' שלא התבקש להשביח כלל, ובעל הכלי חייב לשלם לו שכר טירחא כשכיר יום, אף אם הוא דורש ממנו להחזיר את הכלי לקדמותו ((קצוה"ח (סימן שו סק"ו). הנתיה"מ (שם סק"ז) והחזון איש (ב"ק סי' כב סק"ו) חולקים על הקצות, ונראה מדבריהם שאין תקנה מיוחדת באומן ששינה, ודין אומן ששינה שווה לכל 'יורד' שבעל הנכס יכול לומר 'טול עציך ואבניך' ולהפטר מלשלם.)). במקרה שבעל הכלי חייב לשלם לאומן, יש סוברים שאינו חייב לשלם בכסף, אלא גם במטלטלין, וכן יכול לשלם לאומן בכך שיהיה שותף עימו בכלי שהושבח, ואינו חייב לטרוח למכור את הכלי כדי לשלם בכסף ((כן היא דעת החזון איש (ב"ק סי' סב אות ו), אך דעת הקצוה"ח שבעל הצמר חייב לשלם לצבעי בכסף.)).
