החייבים לתת צדקה

הרב יוסף פליישמן
י' אדר ה'תש"ע

א. כל אדם מישראל חייב במצות צדקה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, חייב לתת צדקה ממה שנותנים לו ((רמב”ם (מתנות עניים פ”ז ה”ה) וטור ושו”ע (יו”ד סי’ רמח).)). אמנם אינו חייב לתת חומש או מעשר ((‘חומש’ ו’מעשר’ הם השיעורים שאדם רגיל צריך להפריש לצדקה.)) מנכסיו ככל אדם, אלא די שיתן שיעור ‘שלישית השקל’ בשנה ((ב”ב (ט.). ומלשון הרמב”ם (מתנות עניים פ”ז ה”ה) דייקו האחרונים ששיעור שלישית השקל הוא רק לעניים המתפרנסים מן הצדקה [ב”ח (יו”ד סי’ רמט) וערוך השולחן (סי’ רמח ס”ג)].)), ואינו צריך ליתנו בבת אחת אלא העיקר שבמשך השנה יתן שיעור זה ((עפ”י הש”ך (יו”ד סי’ רמט סק”ד). וצ”ע אם שנה היא מניסן לניסן או מתשרי לתשרי.)). שיעור שליש שקל הקודש לדעת רוב הראשונים הוא שווי של 0.165 אונקיות ((רש”י עה”ת (שמות כא לב), טור (סי’ רמט) והרבה ראשונים.)) (=4.68 גרם) כסף ((ולפי מחיר הכסף כיום (ר”ח סיון ס”ט) שלישית השקל הוא 9.50 ₪.)), ולדעת החזון איש השיעור הוא 6.4 גרם כסף.

ב. עני, שאם יתן צדקה אפילו בשיעור מועט זה, לא ישאר לו כדי פרנסתו, נחלקו הפוסקים אם הוא חייב לתת צדקה בכלל ((דעת הש”ך (סי’ רמח סק”א) שפטור לגמרי, ובנחלת צבי והגהות יד שאול כתבו שחייב.)).

ג. דעת רוב הפוסקים שכופים את העני המתפרנס מן הצדקה לתת שלישית השקל ((ערוך השולחן (סי’ רמח ס”ד) ודרך אמונה (מתנות עניים פ”ז ס”ק סח).)), ויש אומרים שאין כופים אותו לתת למטרה מסוימת, אלא הוא רשאי להחליף את כספי הצדקה עם עני אחר ((ב”ח (סי’ רנג ס”ח).)).

ד. בעל חוב, שאין לו ממון לפרוע את כל חובותיו, לא יתן צדקה יותר משלישית השקל לשנה ((עפ”י ספר חסידים (סי’ תנד וסי’ שצה).)), עד שיפרע את כל חובותיו.

ה. השוכר פועל, וסיים הפועל את עבודתו וחייב לשלם לו את שכרו, ואם יתן צדקה לעני לא ישאר לו ממון לשלם את כל שכר הפועל, מוטב שלא יתן צדקה כלל, כדי שלא יעבור על איסור לא תעשה של ‘בל תלין’ ((אהבת חסד (פ”ט ה”י) וביאור הלכה (סי’ רמב ד”ה לכבד).)). ואפילו אם לא יעבור על ‘בל תלין’, כיון שיש מצות עשה של ‘ביומו תתן שכרו’, מוטב שיקיים מצוה זו שהיא ודאית, ולא מצות צדקה שיש בה ספק שמא מבקש הצדקה הוא רמאי ((שו”ת רב פעלים (ח”ד חו”מ סי’ ז).)).

ו. אשה שאינה נשואה חייבת בצדקה, ככל מצות עשה שאין הזמן גרמא, אבל אשה נשואה אינה רשאית לתת סכום גדול לצדקה, אף אם הממון הגיע מעבודתה, כיון שמעשי ידיה שייכים לבעלה, והחיוב לתת צדקה הוא עליו.

ז. אף אשה נשואה רשאית לתת לצדקה סכום קטן, בהתאם למצבו הכלכלי של בעלה, אפילו אם לא קבלה רשות מפורשת ((ב”ק (קיט.).)), כיון שמסתבר שבעלה מסכים לכך ((שו”ת הרא”ש (כלל יג סי’ יא).)). אמנם אם בעלה מוחה בה שלא תיתן צדקה, אסור לה לתת ((שם, וכן בשו”ע (סי’ רמח ס”ד).)), ואיסור זה הוא אפילו אם בעלה אינו נותן לצדקה כפי שהוא מחויב, ומי שקיבל ממנה חייב להחזיר לבעל ((שם.)). אך יש אומרים שרשאית לשאול את הרב כמה חייב בעלה לתת, ולתת כדבריו אף שלא ברצון בעלה ((ערוך השלחן (סי’ רמח סי”ג), כיון שבזמנינו אין בי”ד כופים על הצדקה, אך בשבט הלוי (ח”ה סי’ קלב אות ז) חלק עליו.)).

ח. יש סוברים שמותר לאשה המפרנסת את בעלה לתת לצדקה אפילו סכום רגיל, אך אם הבעל מחה בה בפירוש, דעת רוב הפוסקים שאסור לה לתת ((ים של שלמה (ב”ק פ”י סי’ נט). וראה שבט הלוי (ח”ה סי’ קלב אות ז).)), ויש מי שאומר שאפילו אם הבעל מחה בה מותרת ((מהרי”ל (שו”ת החדשות תשובה קט) וערוך השולחן (סי’ רמח סי”ב).)).

ט. אשה המתעסקת בצרכי הבית, וקונה ומוכרת על דעת עצמה [כרוב הנשים בזמנינו], נחלקו הפוסקים אם רשאית לתת יותר מדבר מועט, ומכל מקום אם בעלה מחה בה, לדברי הכל אסורה לתת צדקה ((שו”ת הרא”ש (כלל יג סי’ יא).)). אם נדרה לתת צדקה לפני שבעלה מחה בה, דעת רוב הפוסקים שהבעל חייב לתת מה שנדרה אם לא הפר את נדרה כדין ((שו”ת נודע ביהודה (תנינא יו”ד סי’ קנט).)), ויש חולקים ((משמעות דברי מהר”ם מינץ (שו”ת סי’ ז) שהבעל חייב לקיים את נדרה, אך מדברי שו”ת שואל ומשיב (קמא ח”ג סי’ קצה) משמע שאינו חייב בכך.)).

י. אסור לבעל למנוע מאשתו לתת צדקה כפי שנשים אחרות במצב כלכלי דומה נוהגות ליתן, אם על ידי זה יצא עליה שם רע של קמצנית וכדומה, ואם הבעל מונע ממנה, יכולה האשה לדרוש להתגרש ((מהר”ם מינץ (שו”ת סי’ ז) ונחלת שבעה (סי’ יז אות ז).)).

יא. גם בן הסמוך על שולחן אביו ואפילו אם הוא קטן יכול לתת דבר מועט לצדקה או פרוסה לעני ((מקור הדין הוא הסוגיא שהזכרנו לעיל גבי אשה. אמנם בגמ’ כתוב רק “גבאי צדקה לוקחים מהם דבר מועט אבל לא דבר מרובה” וקצת משמע אבל אינו מוכח שדברי הגמ’ מוסבים על עבדים ותינוקות המוזכרים לפני זה בגמ’ ולא רק על אשה וכבר עמד ע”ז היש”ש בר’ סימן נ”ט. אמנם הרמב”ם בהל’ י”ב כותב הדין בהדיא גם גבי תינוקות וכן בספר האגודה כתוב בהדיא שגבאי צדקה יכולים לקבל דבר מועט גם מעבדים ותינוקות וכן הסמ”ק מביא הדין גבי נשים ותינוקות ומסתמא הא דהשמיט עבדים הוא משום שאינם מצויים. הטור הביא הדין גבי עבדים והשמיט הדין גבי תינוקות שהוא דבר מוזר כי אינו לא לכאן ולא לכאן. הב”ח התקשה בזה וכתב דאולי הוא ט”ז הא דשמיט תינוקות. הב”י מזכיר שהרמב”ם כתבו וכן סתר המחבר שו”ע. המהרש”ל טוען שינו סברה בין בן קטן לאשה כי “אין אדם מרשה עבדו ליתן צדקה או לקטנים” אח”כ הוא כותב “אבל נוהגים לקבל דבר מועט מן הקטנים מן הסתם”. אינו ברור שהוא חזר ממה שאמר קודם כי יכול להיות שמתכון לומר שהמנהג סותר את הסברה שכותב מדעת עצמו כי יתכן שהתכון לומר לה רק שנהגו לקבל בגלל שסומכים שאם ילד נותן מסתמא אביו נתן לו את הכסף בהדיא לתת לצדקה ואם נאמר כן מה שכתבנו בפנים אינו כשיטתו של המהרש”ל אבל אפילו אם נאמר שהמהרש”ל חולק בכ”ז צריכים לומר כן לפי הרמב”ם והשו”ע הסוברים שמסתמא הוא יכול לתת אם לא שמיחה בו אביו והוא כמו שכתבנו לעיל גבי אשה יש לציין שפסקי ריא”ז פרק י’ הל’ ט’ דין ט’ מוזכר רק שגבאי צדקה לוקחים דבר מועט מנשים מזה נשמע שמקטנים ועבדים אין מקבלים אפילו דבר מועט.)) מכסף אביו כל עוד שאביו לא מיחה בו. וצ”ע אם דבר מועט תלוי גם בגילו של הבן או רק בשיעור עושרו של אביו ((הדין הזה נפסק בשו”ע בסעיף ו’ ומקורו הוא תוספתא (י”א, ב) והטעם כתוב בתוספתא “שכך נהגו” ובשו”ע מוזכר הטעם “שכן נהגו בעלי בתים” ומסתמא הפשט הוא שהיות שבעלי בתים נהגו כן לכן גם אביו היה נותן אם היה מצוי שם והגם שבזה”ז אינו שכיח לתת לחם לעניים בכ”ז מסתמא אם יקרה כל בעל בית היה נותן לחם לעני ולכן גם בנו יכול לעשות כן.)).

יב. מקיימים מצות נתינת צדקה אפילו כשנותנים פחות משוה פרוטה ((לכאורה היה נראה מלשון הרמב”ם שכלל נשים עבדים וקטנים ביחד ופסק שדבר מועט תלוי לפי עושרו ולכן הוא תלוי רק בעושרו. אמנם היש”ש הנ”ל הסביר את הטור שלא הזכיר תינוק שהוא משום שמסתמא אביו אינו רוצה שהוא יחליט לצדקה וכבר הזכרנו לעייל שגם הוא מזכיר שהמנהג הוא שמקבלים מהם ולכן יתכן שכולם יכולים לתת אבל הכל בהתאם למה שבעל המעות מוכן שיעשו מסתמא.)).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *