אשתי אמרה לבתי לספור את הספירה יחד אתה, ואמרו שניהם יחד היום שלשה ימים בעומר. ואז נזכרה האמא שעדיין לא ספרה את העומר באותו יום, ושאלה אם יכולה עדיין לספור עם ברכה.
תשובה:
שאלה זו היא ממש דברי המ"ב בסי' ס' ס"ק ט' שכתב וז"ל: ועיין בט"ז בסימן תפ"ט שמוכח מדבריו דהמברך עם קטנים הנ"ל לא יצא אפילו למ"ד מצות אין צריכות כוונה דהוי כמכוין בפירוש שלא לצאת ואם כונתו בעשיית המצוה לשום איזה ענין וגם לצאת בה ידי המצוה יצא עכ"ל.
וברור שאין כוונת הט"ז דוקא בקטנים, רק אורחא דמילתא נקט, שהרי קטנים אינם יודעים לברך ולכן מברכים יחד איתם כדי לחנכם. וגם כאן שהאמא הרגישה שהיא צריכה לעמוד על הבת להיות בטוחה שהיא סופרת כדת, הרי זה ממש אותו הדין מאותו הטעם.
