דיני ספיקות בהזכרת מעין המאורע בתפילה וברכת המזון

ה' טבת ה'תש"ע

ספק אם הזכיר מעין המאורע בברכת המזון

א. הנה באופן שנסתפק אם הזכיר מעין המאורע בבהמ”ז, כתב השער הציון (סי’ קפח ס”ק יב) דחוזר לברך, כיון דמוקמי’ ליה אחזקתיה שאינו רגיל להזכירו. ודלא כלחם חמודות שחילק בזה בין ברכה לתפילה. ע”ש. וכ”כ בשו”ת בשמים ראש (סי’ רפז) דאע”פ שההזכרה מדרבנן צריך לחזור ולברך, דחזקה מה שהוא למוד הוא מזכיר. אבל בשו”ת יבי”א ח”ז (סי’ כח) האריך בד”ז, והביא מכמה פוסקים דס”ל דלא ברירא האי חזקה. וכן י”ל דאימת השבת עליו, ומסתמא הזכיר. [ובברכ”ה ח”ב עמ’ שעה פליג ע”ז מסברא. וכ’ שכ”מ מהמסופק בעשי”ת שחוזר, ולא אמרי’ דאימת יום הדין עליו. ע”ש]. ולכן העלה דאינו צריך לחזור, ודלא כשעה”צ, דהרי”ז ספק דרבנן, כיון שצריך להזכיר מעין המאורע בבהמ”ז רק מדרבנן, וכמ”ש האור זרוע והרא”ש והרשב”ץ, וספק ברכות להקל. אבל מ”מ אם עדיין לא התחיל ברכה רביעית יאמר ברוך אשר נתן וכו’, כיון שיש לחוש שמכניס את עצמו לסב”ל בקו”ע, אם יברך ברכה רביעית. [וכמשנ”ל]. עש”ב.

הזכרת מעין המאורע מדרבנן

וכ”כ ביבי”א ח”ו (סי’ כח סק”א) לענין טעה ולא הזכיר מעין המאורע ביו”ט, דהוי פלוגתא דרבוותא אם חוזר לברך, וכתב דהוי ספק דרבנן, ולכן אינו חוזר לברך. וכמ”ש הרא”ש (פ”ז מברכות ר”ס כג) דה”ט שברכת אשר נתן פותחת בברוך, אע”ג דהויא ברכה הסמוכה לחבירתה כיון שהיא רק מדרבנן, מידי דהוה אברכת הטוב והמטיב. וכ”כ האור זרוע ח”א (סי’ ר’) והרשב”ץ בפי’ לברכות (מט.). וכ”כ המשנה ברורה (סי’ קפח ס”ק כג) בשם הח”א דדין הזכרת המאורע הוי רק מדרבנן, ובזה לא חיישי’ למה שהתחיל אדעתא דהטוב והמטיב. וכ”כ בשו”ת יוסף אומץ (סי’ מח) דיש להקל בספק הזכרת מעין המאורע, כיון דהוי כספק דרבנן. ודלא כמ”ש בחקת הפסח (סי’ תצ סק”א) שהזכרת מעין המאורע הוי מדאורייתא. ונעלם ממנו הראשונים הנ”ל. עש”ב. וכ”כ בילקו”י (עמ’ שמט והלאה). ע”ש.

הזכרת מעין המאורע הוי כחלק מהברכה

ב. ולכאורה נראה בביאור ד’ הגר”י טייב זצ”ל דלעולם מודה דחיוב הזכרת מעין המאורע הוי רק מדרבנן, וכמבואר בראשונים להדיא, אלא דאכתי י”ל דכיון שתקנו להזכיר את מעין המאורע בתוך ברכת המזון, ה”ל כחלק מברכת המזון, ושפיר נימא בזה לדין ספק דאורייתא לחומרא. וכמש”נ [בענף א’] שצריך לחזור ולברך את כל הברכות, ולא סגי ליה במעין ג’ או בברכת הזן, שיוצא יד”ח מה”ת, דמ”מ מגלגלין עליו את הכל. וכן נתבאר משו”ת חסד לאברהם (מה”ת או”ח סי’ כא) דדמי למ”ש התוס’ בסוכה (ג.) דתקנת חז”ל נחשב כחלק מהמצוה. ומה”ט צריך לחזור גם בברכה רביעית, דאפילו שהיא רק מדרבנן, מ”מ עיקר ברהמ”ז דאורייתא, ודמי לברכות ק”ש שנגררים אחר ק”ש. וגם להחולקים על המג”א, נתבאר דהיינו טעמא משום דסברי שברכה רביעית הוי תקנה בפ”ע חוץ מברהמ”ז, אבל הזכרת מעין המאורע הוי חלק מברהמ”ז ממש. אבל מ”מ לדינא יש להסכים לד’ היבי”א, דדוקא כשהנדון על הברכת המזון עצמה, אמרי’ דחשיב כספק דאורייתא, אבל כשיש ספק בברכה רביעית לבדה, ל”ח כלל כספק דאורייתא. וה”נ מסתפקי’ רק לענין מעין המאורע, שזהו רק דין דרבנן בעלמא. ושפיר צ”ל בזה ספק דרבנן לקולא. ובלא”ה י”ל דאפילו נימא דהוי ספקא דאורייתא, מ”מ יש לחוש גם לספק ברכה לבטלה, ובזה לא שייך הטעם דאמרי’ בברהמ”ז שמוקמי’ ליה בחזקת חיוב. וכמש”נ כ”ז בענף א’.

ובעיקר מה שדימה החסד לאברהם דין ברכה רביעית למ”ש התוס’ בסוכה, לכאורה יש לחלק בפשיטות, כמ”ש בחזון עובדיה (ימים נוראים עמ’ קסח) משו”ת מהרש”ג (ח”א סי’ לו) שכ’ דהתוס’ מיירי דוקא לענין סוכה קטנה, שחז”ל אמרו בפירוש שהיא פסולה מחמת גזירה דשמא ימשך, אבל בסתם גזירת חז”ל, שפיר יד”ח בדיעבד, וכדקיי”ל שאסור לעשות מקח וממכר בשבת, ואעפ”כ מה שעשה עשוי. ע”ש. וא”כ ה”נ לענין ברכה רביעית מעיקרא לא תקנו שיעכב את כל הברכה. וה”נ י”ל לענין הזכרת מעין המאורע. ודלא כמ”ש בחקת הפסח. וכ”כ בילקוט יוסף ח”ג (עמ’ שנה) בשם הגר”ש משאש זצ”ל שכתב דאם החסיר מעין המאורע חשיב כאילו לא בירך כלל, ולכן גם ביו”ט צריך לחזור ולברך. וכתב לדחותו די”ל שדוקא בגזירת חז”ל אמרי’ שהפקיעו את הקיום מצוה מה”ת, משא”כ בתקנת חז”ל להזכיר מעין המאורע דלא מסתבר שהפקיעו את המצוה לגמרי. ע”ש. אבל עי’ בילקו”י (מועדים עמ’ תרכד) שביאר דמחנכין את הקטן שינענע את הלולב, דמשום שתקנו לנענע, הרי”ז בכלל המצוה, וכמ”ש התוס’ בסוכה דף ג. ע”ש. ומבואר דגם לענין תקנה אמרי’ לסברת התוס’ בסוכה. ואולי יש לחלק דנענונין הוי חלק מהמצוה, דמה”ט בעי’ שיהיה טפח נוסף ללולב כדי לנענע בו, ומוכח דהוי חלק ממצות הלולב. [ועי’ בפרק לולב הגזול סי’ א’ מש”נ בזה]. ועיין באמת ביבי”א ח”א סי’ טו בהערה שהביא מהאחרונים דדברי התוס’ מיירי גם לענין תקנה דקידוש במקו”ס. אלא שכתב דהתוס’ מיירי דוקא באופן שהוא פשע ועבר על דברי חז”ל, משא”כ במי שאינו בקי וכיו”ב. ע”ש. וה”נ בנ”ד בפשטות מיירי ששכח מעין המאורע בשוגג. וכן י”ל באופן שאינו יודע את נוסח הברכה, דאכתי דמי למי שאינו בקי, דבכה”ג חז”ל לא עקרו את המצוה דאורייתא. [וע”ע בסוכה פ”א סי’ ג’ בד”ז].

אולם לכאורה זהו תלוי בחקירת האחרונים בגדר מעין המאורע, אם חז”ל תקנו שהזכרת מעין המאורע הוי חלק מהברכה ממש, ולכן כשלא הזכיר נחשב כאילו לא בירך, וצריך לחזור ולברך. או שרק זהו חובה לעיכובא להזכיר מעין המאורע, ואם לא אמר חוזר, אבל אכתי אי”ז חלק מהברכה. וכדמצינו לענין שכח הבדלה בתפלה, ולא הבדיל בכוס, שצריך לחזור ולהתפלל כדי להזכיר הבדלה, ואפילו שאי”ז לעיכובא בנוסח התפלה. [וכמו”כ כ’ האח’ לענין מי שהתפלל בלא כונה. וע”ע בענף א’ אות א’ בדין תפלתו תועבה]. ועי’ בשו”ת היכלי שן (תליתאי סי’ סד) שהרב השואל זצ”ל תמה אמאי אינו חוזר בשכח יעלה ויבא בר”ח, והרי הזכרת מעין המאורע הוי לעיכובא בברכה, וא”כ כשלא הזכיר הוא נחשב כאילו לא בירך, דכל שלא עשה המצוה כתיקונה לא נחשב שקיימה, וא”כ שפיר צריך להחזירו ולברך. והרהמ”ח השיב לו דמעיקרא חז”ל תקנו שבר”ח ל”צ להזכיר לעיכובא. ע”ש. אבל אכתי בשכח יעלה ויבא ביו”ט או במסופק אם שכח רצה, שפיר אפ”ל כמ”ש הגר”י טייב דה”ל בכלל ספק דאורייתא, כיון דנחשב כאילו לא בירך כלל. ומ”מ לענין דינא נראה דשפיר כתב היבי”א דאפילו שנחשב כלא התפלל כלל, מ”מ היינו רק מדרבנן, ואי”ז נחשב כספק דאורייתא.

בדין שכח יעלה ויבא במנחה

ג. ועי’ בחסד לאברהם (תנינא סי’ כ’) ופרי יצחק (ח”ב סי’ א’) ובהר צבי (או”ח סי’ נד) וזכרון שמואל (סי’ כב) ומשנת יעבץ (או”ח סי’ ג’) ובשו”ת יחוה דעת (ח”ו סי’ ו’) שכתבו דחקירה זו תלויה במח’ הראשונים במי שטעה ולא הזכיר ר”ח במנחה, ונזכר רק בערב, אם צריך להתפלל פעמיים, כיון שעכשיו לא יזכיר את הר”ח. ומשום דהוי רק חיוב לחזור ולהזכיר את המאורע. אבל חכמי פרובינצא כתבו שצריך לחזור ולהתפלל, דכיון שהשמיט את מעין המאורע הרי”ז כאילו לא התפלל כלל. ע”ש. ובהר צבי (סי’ סא) נסתפק לפ”ז בש”ץ ששכח לומר יעלה ויבוא, והכהנים נשאו כפים, וחוזר לרצה, אם הכהנים צריכים לחזור ולישא כפיהם. ע”ש. והובא בילקו”י (שבת ה’ עמ’ רפ, וסי’ קכח בהערה לסעיף פה). ובמקראי קדש (פסח, מלואים לח”ג סי’ כה) כתב לתלות בספק זה מי ששכח מעין המאורע בכוס של ברהמ”ז בליל פסח, אם צריך לחזור ולברך על הכוס. ע”ש. ועי’ בשו”ת שבט הלוי ח”ט (ס”ס מא) בד”ז. וע”ע במנח”י ח”י סי’ מ’ בכיו”ב. וכ”כ הקה”י (ברכות סי’ טז) בביאור מח’ תוס’ וחכמי פרובינצא. ותמה ע”ד המג”א (סי’ קפח ס”ק יג) שכ’ שאם שכח רצה, וחוזר ומברך, צריך לחזור ולומר גם את היעלה ויבא, אפילו שבתחילה הזכיר יעלה ויבא, כיון דברהמ”ז שבירך בתחילה נתבטלה לגמרי. ולכאורה תלוי במח’ הנ”ל. ע”ש. ולפמשי”ת להלן מהבה”ג נראה שאין לדייק מהאי לישנא מידי.

ש”ץ ששכח בחזרה של שחרית הזכרת מעין המאורע

והביא הקה”י (שם) מחכם א’ שהעיר לו ממ”ש הש”ע (סי’ קכו ס”ג) בש”ץ שטעה ולא הזכיר יעו”י בחזרה, דיכול לסמוך על מה שיזכיר במוסף. והרי לדעת חכמי פרובינצא הוא חשיב כמי שלא התפלל כלל. ודחה הקה”י דשאני לגבי ש”ץ דמעיקרא תקנו שאי”ז לעיכובא, ויכול לסמוך על מה שיזכיר במוסף. וכן מוכח ממ”ש הב”י (שם) בשם הרשב”א שהביא מהירושלמי דאפילו בחיסר ברכה א’ אין מחזירין אותו. ע”ש. ויש להוסיף עוד דהטור כתב (שם) בשם הסמ”ק שגם אם טעה ולא הזכיר של שבת יכול לסמוך על מוסף. והב”י כ’ דדוקא בר”ח חששו לטירחא דציבורא, כיון שעסוקים במלאכה. וברמ”א כ’ דנוהגין כהסמ”ק. וביאר המג”א דמצינו בכמה דברים שחוששים לטירחא דציבורא בשבת יותר מר”ח. ע”ש. ועכ”פ מבואר שאי”ז שייך דוקא לענין מעין המאורע. ושו”ר במשנת יעבץ (ס”ס ג’) שכ’ דלדעת הש”ע ד”ז נוהג רק בר”ח, כיון דס”ל כדעת התוס’ שגם אם לא הזכיר יעו”י ל”ח ברכה לבטלה. ולכן ד”ז אינו נוהג בשבת ויו”ט. ע”ש. וצ”ע דבב”י כתב לחלק ביניהם מטעם אחר. כנ”ל.

ועי’ בברכת ה’ (ח”ב עמ’ שסז) שהוכיח מד”ז דמי שלא הזכיר מעין המאורע לא חשיב כלא התפלל כלל, דאל”ה איך יכול לסמוך על תפילת מוסף. והביא שכ”כ האהל מועד (דרך ב נתיב י) שאין מחזירין אותו “הואיל ואינה ברכה בפני עצמה אלא הזכרה בלבד”. וכן נראה מסתימת הפוסקים דמיירי גם כשהש”ץ מוציא למי ששכח יעו”י ויוצא יד”ח בחזרה. וקשה איך יכול לסמוך על המוסף. אלא מוכח דגם כשלא מזכיר מעין המאורע לא נחשב כמי שלא התפלל כלל. עכ”ד. והנה מה שכתב להוכיח מאהל מועד, אי”ז מוכרח כלל, דביאר הטעם שמעיקרא תקנו לסמוך על מה שמזכיר במוסף, כיון דאי”ז כדילג ברכה, אלא רק הזכרת מעין המאורע, והוא מזכירו גם במוסף. אבל לעולם אימא לך שמצד הדין נחשב כברכה לבטלה. וע”ע להלן שכן מבואר להדיא מהבה”ג שגם בחיסר ברכה א’ מהתפילה, נחשב כאילו התפלל. וכמ”ש הפמ”ג דלענין טל ומטר לא יכול לסמוך על מוסף, כיון דהוי כדילג ברכה. [ולכאורה מוכח כהגר”ח שג”כ כ’ לחלק בזה]. אבל לעולם אימא לך דיחיד שלא הזכיר מעין המאורע חשיב כלא התפלל כלל, וכל ברכותיו הוי לבטלה. ומה שהוכיח מסתימת הפוסקים דמיירי גם כשיחיד יוצא יד”ח בחזרה. הנה אין שום משמעות בדברי הפוסקים לד”ז, ואדרבה כתבו שהיקלו על החזן מפני טורח הציבור. ומוכח להדיא דהוי דין שנאמר רק על הש”ץ, ולא שייך כלל לענין היחידים.

יחיד ששכח יעלה ויבא סומך על חזרת הש”ץ

ד. ועוד כתב בברכת ה’ (שם) להוכיח מהתוס’ (ברכות כט:) שכתבו דאם טעה ולא הזכיר של ר”ח, יכול לסמוך על חזרת הש”ץ, ויכוין לצאת י”ח בכל אות ואות שמזכיר הש”ץ. ע”כ. ומשמע מדבריהם דאפילו שהוא עומד עדיין באמצע התפילה, מ”מ מותר לו לסיים תפילתו. ואכתי אמאי לא חששו בזה משום ברכה לבטלה. אלא מוכח דמה שחיסר הזכרת מעין המאורע, לא נחשב כאילו לא התפלל כלל. עכ”ד. ודבריו צע”ג, איך משמע ליה מהתוס’ שהתירו לו להמשיך בתפילתו, והרי אדרבה הביא מגדולי האחרונים שפירשו בד’ התוס’ שיעמוד באותו מקום, ויד”ח מהחזן. וכמ”ש בשו”ת בית יהודה (ח”א סי’ לג) ובחי’ רעק”א לש”ע (סי’ קכד ס”י) וברכ”י (שם סק”ב) וכה”ח (ס”ק נז) וביאור הלכה (שם ד”ה יכוין). וכולם כתבו שאם ימשיך בתפילתו ה”ל ברכה לבטלה. וא”כ אדרבה מבואר מדבריהם דנקטו בפשיטות להיפך ממ”ש הרב ברכת ה’. וכ”כ התהל”ד סי’ קכד סק”ו. וכן פירש התהל”ד (סי’ קכו סק”ד) ד’ הש”ע שם. ע”ש. [אמנם עי’ בספר בית ברוך כלל כט ט”ז שכ’ דיסיים תפילתו].

ויש להוסיף דהנה התוס’ (שם) כתבו בשם בה”ג שדין זה נוהג גם בדילג ברכה א’ מתפילתו. ואע”ג שהחזן אינו יכול להוציא את מי שבקי, מ”מ היינו דוקא כשלא התפלל כלל, משא”כ הכא שהתפלל כבר. ואח”כ כתבו דהר”ם ס”ל שד”ז נוהג דוקא בשכח להזכיר של ר”ח. ע”ש. ומבואר להדיא מד’ הבה”ג דאפילו בחיסר ברכה א’ יכול לצאת י”ח מהש”ץ, ובכה”ג לכאורה פשוט שאסור לו לסיים את התפילה, דהוי ברכות לבטלה, ובע”כ שיעמוד במקומו וישמע מהחזן. וא”כ ה”נ יש לפרש בחיסר יעלה ויבא. ועי’ בב”י שכ’ דמסתימת הפוסקים נראה שלא כדברי הר”ם, ואין לחלק בזה. וכ”כ הכה”ח (ס”ק נג). וכ”פ המ”ב (ס”ק לט) דאפילו שכח טל ומטר יכול לסמוך על הש”צ. ומשום דעכ”פ הוא כבר התפלל. [והזכרת טל ומטר חמירא מיעו”י. וכמש”נ מהגר”ח].

והנה עיין במשנת יעבץ (סי’ ג’) שכ’ לבאר מח’ הבה”ג והר”ם דתליא בחקירה הנ”ל, שלדעת הר”ם מי ששכח להזכיר יעו”י לא נחשב כאילו לא התפלל כלל, ולכן יש לחלק בין שכח יעו”י או דילג ברכה שלימה. ע”ש. אבל לכאורה אין דבריו מוכרחים, דהרי גם הבה”ג כתב דבכה”ג החזן מוציא את מי שבקי, כיון שכבר התפלל. והרי הוא דילג ברכה, ופשוט שכל ברכותיו היו לבטלה. ובע”כ צ”ל דכיון דעכ”פ הוא נתכוין לתפילה, לא נחשב כלא התפלל “כלל”. וא”כ ה”נ י”ל בחיסר מעין המאורע, דאע”ג דנחשב ברכה לבטלה, מ”מ הוא התפלל תפילה שלימה, ורק חיסר הזכרת מעין המאורע, ולכן לא יד”ח. ובכה”ג היקלו לצאת י”ח מהש”ץ גם למי שבקי.

ועיין בברכת ה’ (ח”ב עמ’ שע) שכתב ג”כ להוכיח מד’ הר”ם דבחיסר מעין המאורע לא נחשב כאילו לא התפלל כלל, ולכן חילק בין חיסר מעין המאורע או דילג ברכה. ואע”ג שמסתימת הש”ע נראה שפוסק כד’ הבה”ג, דאין לחלק ביניהם, מ”מ אין הוכחה שסובר שגם בחיסר מעין המאורע נחשב כאילו לא התפלל. אלא ה”ט כמו שביאר הריטב”א (ר”ה לד:) שבכה”ג שכבר התפלל הקלו שיוכל לצאת י”ח מהחזן, אפילו למי שהוא בקי. ע”ש. וזהו גם כונת הבה”ג שכ’ דגם בחיסר ברכה יוצא יד”ח מהחזן, כיון שכבר התפלל. אבל לעולם אימא לך דיש לחלק בין חיסר מעין המאורע או דילג ברכה שלימה. עכ”ד. וצע”ג בדבריו מהכ”ת לכ”ז, דכיון שנתבאר מד’ הבה”ג דהוי קולא מיוחדת לענין שהחזן יכול להוציא י”ח גם את מי שבקי, כיון שעכ”פ הוא כבר התפלל, ולא אכפ”ל שחיסר ברכה שלימה. א”כ ה”נ יש לומר בדעת הר”ם שהיקלו למי שחיסר הזכרת מעין המאורע, דמכל מקום מצד המציאות התפלל את כל התפילות, ורק שכח מעין המאורע, ולא אכפ”ל במה שע”פ הדין נחשב כלא התפלל כלל. ולא מוכח מידי מד’ התוס’.

ובזה יש ליישב קו’ הרעק”א ע”ד התוס’ אמאי כתבו שיצא יד”ח מהחזן את כל התפילה, והרי עי”ז נמצא שכל ברכותיו יהיו ברכה לבטלה. והרי בידו לתקן המעוות, לומר מרצה והלאה בהזכרת ר”ח עד סיום התפלה. וממילא יתוקנו ברכותיו למפרע. ולכן כתב דאיה”נ ימתין עד שיגיע הש”ץ לרצה ומשם ואילך יכוין לתפלת הש”ץ וא”צ לשמוע כל התפלה מראשו ועד סופו. והובא בביאור הלכה (ס”ס קפד). ע”ש. ולכאורה נראה דהתוס’ מיאנו בכך, דבכה”ג ה”ל כיוצא חציו באמירה וחציו בשמיעה, וקיי”ל (סי’ קצד ס”ג) דלא יד”ח בכה”ג. וכמו שביאר בשו”ת יחו”ד ח”ו סי’ כח. ע”ש. ולכן צ”ל במה שהקשה הרעק”א כמשנ”ל דבכה”ג לא חשיב כמי שלא התפלל כלל, כיון דעכ”פ באותה שעה שהתפלל היה בדעתו לסיים את כל התפילה, ואפילו בחיסר ברכה שלימה מהתפילה. ולכן עדיף לו לכוין לצאת יד”ח בחזרה, וברכותיו יהיו לבטלה בשוא”ת, מאשר לחזור לרצה ולברך בקו”ע ברכה לבטלה. ודו”ק.

ועיין בשו”ת יביע אומר ח”ב (או”ח סי’ י’ ס”ק יא) שהקשה ע”ד התוס’ כמ”ש הרעק”א, דעדיף לחזור לרצה, דעתה שפוסק במקום שנזכר, ועונה קדושה ואמנים אחר הש”צ ומכוין מראש התפלה עד סופה לשמעה מהש”צ, אזיל ליה כל מה שהתפלל עד מקום שנזכר טעותו, והברכות הראשונות יפלו. ותירץ דעכ”פ כיון שהתכוין לשם תפלה אין בזה חשש ברכות לבטלה למפרע, ולא חשבינן ליה כאילו לא התפלל “כלל”. וכ’ היבי”א וזת”ד, ומכאן סייעתא למ”ש בשד”ח מע’ ברכות (סי’ א אות כט) בשם שו”ת שפת הים (סי’ ה) שמי שהיה עומד בתפלה והזכירוהו שהתפלל כבר, לא הוי ברכותיו לבטלה עד מקום שהזכירוהו. ע”ש. [ועי’ בפנ”י (ברכות כא.) שכ’ להוכיח מהראשונים בסוגיא שם דבתפלה יתירה אין חשש ברכה לבטלה, אלא כל הנדון משום בל תוסיף או מחזי כב’ תמידין. ע”ש]. וכן הוכיח בשו”ת יד אליהו (או”ח סי’ יז אות ג) שאפילו במקום שהצריכוהו לחזור מ”מ לא הוי ברכתו לבטלה כלל, ולא הוי כאילו לא התפלל לגמרי, אלא שחז”ל גזרו אומר שיהיה צריך להתפלל עוד תפלה אחרת כשסיים תפלתו בטעות. וכן ה”ה בבהמ”ז. ע”ש. אך יש להעיר בזה מד’ הריטב”א (פ”ק דתענית) שאם שכח להזכיר גשמים, וחתם ברוך אתה ה’, ונזכר, שמסיים למדני חקיך וכו’. ע”ש. הרי שהותר לו להפסיק, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. וכ”כ להדיא בס’ שלמי צבור (דרכ”א ע”א). ושאר אחרונים. ע”ש. ומשמע שיש בזה איסור ברכה לבטלה. ועכ”פ בטועה ומפסיק באמצע תפלתו וסומך על הש”צ מסתברא דלמפרע הוו ברכותיו לבטלה. עכ”ד. וכן ביאר לעיל מינה (בסק”ב) שזהו לא דומה למ”ש הריטב”א (חולין קו:) בענין בירך על נט”י ונמלך, דל”ה ברכה לבטלה, דכיון שנטל ידיו כבר נגמרה המצוה, והאכילה היא תנאי לנטילה ולא מגוף המצוה. משא”כ כאן כל שלא נגמרה תפלתו ולא יצא י”ח תפלה הוי למפרע ברכות לבטלה. וכמ”ש ביבי”א ח”א (יו”ד סי’ כא אות ב, ט). עכ”ד. וכבר ביאר כ”ז בילקו”י הל’ תפילה עמ’ קלח והלאה. ודחה ד’ הברכת ה’ ח”א עמ’ רלז שדימה נ”ד לד’ הריטב”א. עש”ב.

והמבואר מכ”ז שהיבי”א הסכים לתמיהת הרעק”א על התוס’, אמאי אינו חוזר לרצה. אבל לכאורה אפשר ליישב כנ”ל, דאפילו שברכותיו יהיו לבטלה, מ”מ אי”ז חשוב כלא התפלל כלל, וכמבואר בל’ התוס’, ולכן שוא”ת עדיף. ואכתי מבואר עוד מד’ היבי”א שהוכיח מהריטב”א בתענית דכל שחיסר הזכרת מעין המאורע חשיב כברכה לבטלה. [אולם לכאורה אפשר לחלק בין יעו”י לטל ומטר. וכמ”ש הגר”ח]. ובע”כ צ”ל דמה שהוכיח בשו”ת קול אליהו מד’ התוס’ דלא חשיב ברכה לבטלה. אינה הוכחה כלל, דאפילו נימא דחשיב ברכה לבטלה, מ”מ אי”ז נחשב כלא התפלל “כלל”. וכדמוכח ממ”ש התוס’ בשם בה”ג שגם בחיסר ברכה אחת, יכול לצאת מהש”ץ, אפילו שהוא בקי.

ש”ץ שלא הזכיר מעין המאורע בחזרה

אמנם עי’ בשו”ת שואל ומשיב (מהדו”א ח”א סי’ קסט) שכתב בפשיטות דכל שחסר יעלה ויבא וכדומה לא מקרי בשביל זה לא התפלל כלל, רק שחסר אחת מהפרטים, אלא דכיון שצריך לחזור ולהזכיר מעין המאורע בתוך התפלה לכך מתפלל כל השמ”ע. וכן הוכיח מהכל בו (סי’ מג) שהביא הב”י שאם טעה הש”ץ ולא הזכיר יעלה ויבא או טל ומטר בתפלה בקול רם, דהאידנא שכולם בקיאים, והחזן אינו מוציא א’ יד”ח, א”צ לחזור כלל, כיון שמתפלל את החזרה, רק משום קדושה. והב”י (ס”ס קכו) תמה עליו שאי”ז דברים של טעם, ומהרמב”ם נראה שאין לחלק בכך. וכן נראה שהוא דעת הפוסקים. ע”כ. ויש לבאר סברת הכל בו, דס”ל דלא חשיב כמי שלא התפלל כלל רק שלא הזכיר מעין המאורע, ולכן מעיקרא תקנו שיחזור ויתפלל דחסו על טורח הציבור. ומיהו לדינא קיי”ל דלא כהכל בו וכמ”ש הב”י. עכ”ד. ולכאורה מדברי הב”י מבואר דאדרבה לדינא אין לחלק בכך, וכל שלא הזכיר מעין המאורע, חשיב כלא התפלל כלל. ואכתי י”ל דגם הכל בו מודה דחשיב כלא התפלל, אלא דמ”מ מעיקרא לא תקנו דין הזכרת מעין המאורע בחזרה לעיכובא, משום טורח הציבור, וכמו שחילקו בכך התוס’ לענין שהחזן מוציא את הבקי, כשחיסר מעין המאורע, דעכ”פ במציאות התפלל, ולא אכפ”ל שלא יצא יד”ח מצד הדין.

ועי’ בילקוט יוסף ח”ג (עמ’ שמז) שנסתפק בזה לענין מי שיודע לברך ברהמ”ז, אבל אינו יודע נוסח מעין המאורע, די”ל דבאופן שלא יכול להזכיר, אמרי’ ליה שלכל הפחות יקיים את המצוה מדאורייתא. ואין להקשות ממ”ש הש”ע (סי’ קפח ס”ט) דשלשה שבירכו ולא אמרו מעין המאורע, צריכים לחזור ולברך בלי זימון, כיון שיצאו ידי חובת זימון בתחילה. ומשמע לכאורה דהוי תקנה דרבנן בפ”ע להזכיר מעין המאורע, ולא תקנו שיהיה חשוב כאילו לא בירך כלל. אבל יש לדחות, די”ל שהזימון שבתחילה עולה להם גם לברכת המזון שיחזרו לברך. ולהלכה העלה דמסתמא עדיף שיברך ברהמ”ז, ולא יזכיר את המאורע, כדי שיקיים את המצוה דאורייתא לכל הפחות. עכ”ד. וראיתי בקובץ מבית לוי (ניסן תשנו) שכ’ לדחות הראיה מזימון, די”ל כמבואר במקור הדין בכל בו (סי’ כה) דעיקר הזימון במה שנתנו שבח לקב”ה, וא”כ לית לן נפק”מ במה שלא יד”ח ברהמ”ז. והביא מהפוסקים דתפלה שחיסר מעין המאורע, מצטרף למאה ברכות. ע”ש. וכן הביא בקובץ מוריה (ניסן תשנט עמ’ קפב) מהחזו”א דמשלים לו מאה ברכות. אבל הקשה מהמ”ב (סי’ תפח ס”ק יב) שנקט בפשיטות דהוי ברכה לבטלה. והגרח”ק ביאר דאי”ז לבטלה ממש, אבל אכתי יש בזה איסור. ע”ש.

שכח מעין המאורע אם צריך לחזור כשאינו מרויח בכך

ה. אמנם בעיקר מה שכתבו האחרונים לתלות חקירה זו במחלוקת הראשונים בדין שכח ר”ח במנחה אם חוזר ומתפלל בחול. לכאורה אי”ז מוכרח, דאפ”ל שגם לדעת חכמי פרובינצא שחוזר ומתפלל, היינו משום דעכ”פ חיסר מעין המאורע, וחייבוהו לחזור להתפלל, ולא אכפ”ל שאינו מרויח בחזרתו. [ושו”ר שכ”כ בברכת ה’ ח”ב עמ’ שסז. ודקדק מהל’ שכתבו “כמי” שלא התפלל]. וכן י”ל לאידך גיסא שגם התוס’ דסברי שאינו חוזר ומתפלל בחול, מצו סברי דכשלא הזכיר מעין המאורע חשיב כלא התפלל כלל, מ”מ תפילת התשלומין צריכה להיות במקום התפילה ששכח לגמרי, וכשלא מזכיר בתשלומין את המאורע, לא מקרי תשלומין. וכן משמע מהארחות חיים (הל’ תפילה אות קה) שפסק כד’ התוס’ דאינו חוזר ומתפלל בחול. ואילו בהלכות ברכת המזון (אות נ’) כ’ דחיסר יעלה ויבא מחזירין אותו דהרי הוא נחשב “כאילו לא התפלל”. ע”כ.

ולפ”ז מיושב ד’ המג”א (סי’ קפח ס”ק יג) שכתב דצריך לחזור ולהזכיר יעלה ויבא. והקה”י וזכרו”ש תמהו עליו דלכאורה תלוי במח’ הראשונים, ולהל’ חיישי’ לב’ הדיעות, וכמבואר בפוסקים שבר”ח שחל בע”ש ושכח לומר במנחה יעו”י, לא יתפלל ערבית שתים, כיון שאין נדבה בשבת. והשתא י”ל דכ”ע מצי סברי שברכותיו ברכות לבטלה. וכמו שהוכיח היבי”א מהריטב”א בתענית. ועי’ בשו”ת מהר”י אשכנזי (ס”ס טז) שאם חוזר משום טל ומטר צ”ל שוב יעו”י. וכ”כ בארחות חיים (סי’ תקפב סק”ג) שאם שכח טו”מ חוזר לומר עננו. וכ”כ בשלחן גבוה (ס”ס נח) בשם מהרי”ט דבשכח יעו”י חוזר לומר על הנסים. [והיינו כדעת הפמ”ג. הובא בשעה”צ (סי’ קפח ס”ק כא). ודלא כמג”א שחילק בזה]. וכ”כ בשו”ת ארץ צבי (סי’ כד) שאם שכח במו”ש טו”מ, וחוזר ומתפלל, צריך לחזור ולהזכיר אתה חוננתנו. כיון דהתפילה הראשונה כמי שאינה. וכ”כ בשש”כ (ח”ב פנ”ח הע’ כח) בשם הגרשז”א. ע”ש. ומבואר מכ”ז שהפוסקים נקטו בפשיטות כד’ המג”א דחשיב כלא התפלל, ובע”כ שאי”ז תלוי במח’ התוס’ וחכמי פרובינצא, שלהל’ חיישי’ לב’ הדיעות.

וע”ע בשו”ת יחוה דעת ח”ו (סי’ ו’) שכתב דתוס’ מיירי דוקא כשעבר ר”ח, שלא יכול להזכיר יעלה ויבא בתפילתו. אבל בתוך ר”ח שפיר עדיף לחזור ולהתפלל, אפילו כשכבר הזכיר מעין המאורע במוסף. ודלא כמ”ש המשנת יעבץ. ע”ש. ונראה מדבריו דס”ל כנ”ל דכ”ע מודו שבלא הזכיר מעין המאורע נחשב כברכה לבטלה. ודלא כמ”ש הרב ברכת ה’ להיפך. ולפ”ז יש לדון במ”ש הילקו”י (עמ’ שמ) בשם האחרונים שאם בירך ברהמ”ז בליל שבת שחל ביו”ט, ושכח יעלה ויבא, וחזר ובירך ברהמ”ז ושכח רצה. דל”צ לחזור ולברך פעם שלישית. כיון שלדעת התוס’ צריך לחזור ולברך רק כשמרויח בחזרתו. וקיי”ל (בסי’ קח) כהרי”ף רק לענין תפילה דהוי נדבה. והביא מהאחרונים שכ’ לדון בכיו”ב לענין שכח בתפילה ר”ח וטל ומטר, ובכל תפילה הזכיר רק הזכרה אחת. ע”כ.1 וכ”כ הקה”י (ברכות ס”ס טז) לדון בכיו”ב. וע”ע בשו”ת אג”מ ח”ד (סי’ ע’ ס”ק יד) בכיו”ב. ע”ש. אבל אכתי י”ל שאי”ז מוכרח, דגם להתוס’ היינו דוקא בתשלומין, אבל לעולם אימא לך שאם שכח מעין המאורע, הרי”ז כאילו לא בירך, וכמ”ש המג”א בפשיטות, ולכן לא אכפ”ל במה שהזכיר לשניהם, דאכתי בכל ברהמ”ז חיסר מעין המאורע, ולא בירך כפי הנוסח שקבעו חז”ל. וכמ”ש המגן גבורים (סי’ קיד סק”ט) ותורת חיים (סק”ז) דאין לו תפילה א’ כתקנה. ושו”ר שכ”כ הרב גלבר שליט”א בקובץ מבית לוי (ניסן תשנט עמ’ צח). והביא שכ”מ מדברי ספר החיים (סי’ קח) בשכח משיב הרוח בשחרית ביו”ט פסח, ונזכר אחרי שהש”ץ אמר מוריד הטל. דצריך לחזור ולהתפלל, ואפילו שבתפלתו השניה לא יזכיר משיב הרוח, דאכתי תוס’ מיירי רק בתפלת תשלומין, אבל כשהוא עדיין בתוך הזמן תפילה, מודו דנחשב כלא התפלל. עכ”ד.

שכח רצה אם חוזר ומברך במוצ”ש

וע”ע בחי’ רעק”א (ס”ס קפח) שהביא משו”ת בשמים ראש (סי’ פז) שכ’ בשכח רצה בבהמ”ז בסעודה שניה, ויצאה השבת. [ועי’ בשד”ח (ח”ו מערכה ר”ה סי’ ב’ אות כט) שפי’ דהבשמ”ר מיירי דוקא כשעבר זמן עיכול. וצ”ע דא”כ פשוט שאינו חוזר ומברך. וכ”כ הדע”ת סי’ קפח ס”ו בפשיטות דהבשמ”ר מיירי בתוך זמן עיכול]. ופסק דאינו חוזר ומברך, כיון שלא יתקן כלום בחזרתו. ושאני משכח יעלה ויבא בתפילה, די”א שחוזר להתפלל בחול, כיון דתפלה הוי נדבה. עכ”ד. ויש לדון בדבריו כנ”ל דאכתי חשיב כלא בירך כלל, וא”כ לית לן נפק”מ במה שאינו מתקן את ברכתו. ובלא”ה צ”ע בד’ הבשמ”ר, דהרי קיי”ל בס”ס קפח שאם התחיל סעודתו בשבת, אפילו שמברך במו”ש, מזכיר רצה, אא”כ הבדיל או התפלל ערבית. כיון דאזלי’ בתר תחילת הסעודה. וכמ”ש ביחו”ד ח”ג סי’ נה. וא”כ ה”נ אכתי יזכיר רצה, כיון שהוא מברך על הסעודה שאכל בשבת. וע”ש בכסא דהרסנא שדחה דין זה מחמת ד’ הבשמ”ר. וצ”ע.

בדין ברכת אשר נתן בשם ומלכות ביו”ט ובסעודה שלישית

ו. והנה לענין דינא בשכח יעלה ויבא ביו”ט או רצה בסעודה שלישית, כתב בילקו”י (עמ’ שנב) ובחזו”ע (יו”ט עמ’ שז) שאם נזכר קודם שהתחיל ברכה רביעית, צריך לברך ברוך אשר נתן וכו’ בשם ומלכות, דאע”ג דאיכא ספק אם יש חיוב לאכול פת ביו”ט, ולכן אינו חוזר לראש, דספק דרבנן לקולא. מ”מ כשנזכר קודם ברכה רביעית, הרי”ז חשיב שמכניס עצמו בידים לספק ברכה לבטלה, ולכן צריך לברך ברוך אשר נתן וכו’ בשם ומלכות. וכן פסק ביבי”א (ח”ו ס”ס כח) לענין שכח רצה בסעודה שלישית, דאע”ג דלא חוזר לראש מטעם סב”ל, מ”מ צ”ל ברוך אשר נתן בשם ומלכות ובחתימה, כיון שיש חשש שנכנס לסב”ל בקו”ע כשיברך ברכה רביעית. ע”ש.

ובברכת ה’ (ח”ב פ”ה הערה 74) כתב לתמוה על דין זה לפי מה שכתב להוכיח (בהערה 61) מכמה דוכתי שבלא הזכיר מעין המאורע אין הביאור שבירך ברכה לבטלה, אלא רק עבר על תקנת חכמים להזכירו. וא”כ גם אם יברך ברכה רביעית אין כאן חשש ברכה לבטלה בקו”ע. וא”כ עדיף שלא יאמר ברוך אשר נתן בשם ומלכות, שאז מכניס עצמו בידים לספק ברכה לבטלה, לדעות דסברי שאין חיוב לאכול פת בסעודה שלישית, ואין הזכרת מעין המאורע לעיכובא. וכן הוכיח מהש”ע שכתב (סי’ קפח ס”ח) דסעודה שלישית דינה כר”ח. ומקמי הכי כתב בס”ז שבר”ח אינו מברך ברוך אשר נתן בשם ומלכות ובחתימה. וכן פירשו הביאור הלכה (ס”י סוד”ה מזכיר) וכף החיים (ס”ק מב) דהש”ע דימה סעודה ג’ לר”ח לגמרי. עכ”ד.

והנה במ”ש להוכיח שבלא הזכיר מעין המאורע אינו נחשב כברכה לבטלה, כבר נתבאר שאין דבריו מוכרחים. ובמה שכתב להוכיח מהש”ע שדימה דין סעודה שלישית לר”ח, הנה ע”ש ביבי”א (ח”ו סי’ כח) שהביא מהב”ח שהק’ ע”ד הש”ע למה פסק שאינו חוזר בסעודה שלישית, והרי הכריע דצריך לאכול פת בסעודה שלישית. ותי’ שהכריע כן מחמת דין סב”ל. ע”ש. ולפ”ז פשוט שאין כונת הש”ע להשוות לגמרי דין סעודה ג’ לר”ח לכל מילי. שהרי בסעודה שלישית חייב לאכול פת, משא”כ בר”ח. ובע”כ שהשווה ביניהם רק לענין הדין שאינו חוזר לראש מחמת הספק, אבל אכתי יש לחלק ביניהם טובא לענין ברכת אשר נתן, כיון שבסעודה שלישית יש לחוש לאידך גיסא שמכניס את עצמו לסב”ל בקו”ע אם יברך ברכה רביעית ולא יאמר אשר נתן בשם ומלכות. ובלא”ה י”ל דאפי’ נימא שכן הוא דעת הש”ע, מ”מ עבדי’ סב”ל נגד הש”ע. ופשוט. ועיין להרב ברכת ה’ גופיה (בהערה 70) שכתב שאם שכח רצה בסעודה שלישית, והתחיל לברך ברכת בונה ירושלים, יסיים למדני חוקיך. ושאני מר”ח, כמבואר ברא”ה (ברכות מט:). ולא אכפ”ל שמסתמות הש”ע נראה להשוות דין ר”ח לסעודה שלישית לגמרי. ע”ש. וה”נ י”ל לענין התחיל בברכה רביעית שיסיים אשר נתן בשם ומלכות.

בדין התחיל ברכה רביעית אם יכול לסיים אשר נתן

וכמו כן יש לדחות מ”ש בברכת ה’ (ח”ב עמ’ שסה) לחלוק ע”ד היבי”א בדין התחיל ברכה רביעית שיכול לסיים ברוך אשר נתן, וכדעת החיי אדם. ולא יחזור לראש. וכ’ הרב ברכת ה’ דאכתי נחלקו בדין זה האחרונים אם נחשב כהיסח הדעת. [וכמש”נ בענף א’]. וא”כ מספק עדיף לחזור לראש, דיתכן דמה שמברך אשר נתן, הוי ברכה לבטלה, כיון שכבר הסיח דעתו, ואכתי אין לחוש במה שחוזר לראש, שכל הברכות שבירך עד עתה היו לבטלה, שהרי לא הזכיר מעין המאורע, דאכתי י”ל שגם כשלא הזכיר מעין המאורע אינו נחשב כברכה לבטלה. וכמ”ש להוכיח שם. עכ”ד. וכבר נתבאר שאין הכרח בראיותיו, ואדרבה היבי”א הביא מהריטב”א בתענית שמפורש בדבריו דהוי ברכה לבטלה, וא”כ פשוט דיסיים אשר נתן, דהוי ספק ברכה לבטלה, ואם יחזור לראש יגרום שכל ברכותיו שבירך יהיו בודאי לבטלה. ובפרט דמסתבר מילתא כמ”ש הח”א דאין בכך היסח הדעת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *